מאת:

התפרסם בתאריך:

31/05/2016

לא מעריכים את בעלי!

שאלה מקטגוריה:

שלום רב,בעלי ואני נשואים מספר שנים ולנו ילדים קטנים. אתאר בקצרה את הבעיה. בעלי הוא בן הזקונים,  כשנכנסתי למשפחתו של בעלי נוכחתי לדעת ולראות שמתייחסים לבעלי כאל הילד והאח הקטן,שלא מבין כלום, שצריך ללמד אותו כל דבר,להדריך אותו, מעבירים עליו המון ביקורת, והבנתי מבעלי שכך היה כל ילדותו, הייתה לו ילדות שלוותה בהמון ביקורת והאשמות ומעט אהבה וביטחון מצד הוריו. בנוסף ישנן תמיד השוואות בין בעלי לבין אחיו בכל דבר בחיים ובכל דבר שהם משיגים בחייהם ובעיקר הדבר העיקרי אשר עומד על הפרק הוא הממון שיש לכל אחד-ובעצם כך נמדדת הצלחה בעיניהם (מצד שני בעניין הכלכלי הם עוזרים לנו המון) .תופעה זו משפיעה היום גם עלי כאשתו וגם על ילדנו בכך שאפשר לראות בבירור שאותי הם מעריכים פחות מאשר את אשתו של האח, זה בא לידי ביטוי באיך שהם פונים אליה, מדברים איתה,מחמיאים לה בלי סוף ועל בישוליה (למרות שגם אני מכינה דברים לא פחות טעימים), מחמיאים על הדרך שבה היא מחנכת את ילדיה ואני לא מקבלת כאלה פידבקים אלא להיפך, הם מרשים לעצמם להעיר דווקא לי הרבה יותר ועל איך שאני מחנכת את ילדיי וזה משגע אותי לפעמים!! בנוסף הבן שלנו  והבן של אח של בעלי הם בהפרש גילאים מאוד מצומצם של כמה חודשים. ושם הקושי האמיתי והגדול מאוד שלי, תמיד יש השוואות בלתי פוסקות בין הבנים, כשהבן שלי הוא תמיד פחות בסדר מהבן של האח של בעלי,בכל המובנים!! וזה גם נראה בהתנהגות שלהם, עד שלפעמים אני ממש שמה לב שכל הזמן הזה שאנחנו אצל החמים שלי בארוחה כמעט ולא מחליפים מילה אחת עם הילד שלי והם עסוקים עם הילד של גיסי וזה פשוט שובר את ליבי לחתיכות .אני מרגישה שהסיפור עם בעלי חוזר על עצמו עם הבן שלי. בעלי מאוד אדיש לדבר הזה, זה לא עושה לו כלום ואני לא מבינה איך הוא מרשה לזה לקרות ולהמשיך לקרות ואז נוצרים ביננו ויכוחים. אני פונה אליכם כי אני מרגישה שקשה לי מאוד להתמודד עם זה וזה מדכא אותי .אני פשוט אובדת עצות!! אנא עצתכם החכמה

תשובה:

שלום לך,   אני יכול בקלות להזדהות עם המצוקה שלך. את מסתכלת בעצמך, בבעלך ובילדייך ורואה מולך משפחה מקסימה עם המון ערך ותוכן ויופי. הידיעה הזו ממלאת אותך בגאווה ובהערכה עצמית שמחזקת אותך מבפנים, יוצקת בך אנרגיות חיוביות וממריצה אותך הלאה. והנה את מגיעה לסביבה אחרת ושם את נתקלת באמירות והתנהגויות שנראות כמאתגרות את התפיסות הללו שכל כך ברורות וחשובות לך. את מרגישה שלא מעריכים את מה שיש בבעלך וממשיכים להתייחס אליו כאל "הילד הקטן", תופסת שהמדד בו מודדים אנשים הוא ממוני ולא ערכי, ומבחינה שהורי בעלך אינם רואים מספיק את החן והקסם שבילד שלך, ומעדיפים את ילדו של גיסך. מעליב ומכעיס ופוגע.   ישנם מעגלים בחיים שמחזקים אותך וישנם כאלה שמחלישים אותך. לפעמים את נמצאת במקום ועם אנשים שאחר כך את יוצאת ומרגישה טוב עם עצמך. חזקה, מסוגלת, שווה. ויש מקומות, חברת אנשים שאת יוצאת משם מוחלשת. אני בהחלט יכול לראות אותך יוצאת משבת כזו פגועה, מעורערת ומוחלשת.   יהיה אולי מי שינסה לומר לך "מה אכפת לך מההורים והמשפחה של בעלך?  את הרי יודעת את ערכו של בעלך ואת יופיו הפנימי והחיצוני של בנך, אז מה אכפת לך מה אחרים אומרים?" אבל זהו נסיון לרפא את שברך על נקלה, והוא לא יצלח. אנו בני אדם וכך ברא אותנו הקב"ה שאנו מושפעים מאחרים ומיחסם אלינו ואל הסובב אותנו. אין טבעי מכך שאשה חפצה לשמוע דברים טובים על בעלה וילדיה ומכך שהדבר מחזק אותה. הדבר תקף שבעתיים כאשר מדובר במשפחה קרובה. איזו תחושה מופלאה זו כאשר הסבתא מתנפלת בחיבוקים ונשיקות על הילד ומתפעלת מכל ציוץ ומכל תנועה. מצד שני כאשר חסרה ההערכה, או גרוע מכך, שקיימת נטייה לבקורתיות, הרי ש"זה לעומת זה עשה האלוקים" והדבר כואב וצובט שבעתיים, מה עוד שאת כל זה הם מעניקים לילד של גיסך.     האם אפשר לשנות את המצב שאת מתארת? אולי כן ואולי לא. אני מניח שבני המשפחה אינם אנשים רעים, אך הם גדלו וצמחו בתוך תבנית משפחתית מסויימת שמכתיבה להם את דפוסי החשיבה וההתנהגות. מה חשוב ומה פחות, מי פועל נכון ועל מי צריך להעביר בקורת, מי היא "בעלבוסטע" ומה רמת הציפיות מכל אחד ואחת. גם כאשר המציאות משתנה, הרי שלדפוסי חשיבה אלו יש כביכול חיים משלהם והם ממשיכים גם לאחר שמזמן כבר איבדו את הרלוונטיות שלהם. לפעמים די בשיחה אישית וגלוית לב עם אדם אחד על מנת לגרום לדפוסי ההתנהגות הללו להערך בסדר חדש. לפעמים דרושה אמירה נחרצת ותכופה יותר, ולעיתים, כן גם זה קורה, דפוסים אלו כל כך עמוקים עד שאי אפשר לצפות שהם ישתנו. יתכן בהחלט שדברים ישתנו לטובה, ואת צריכה לנסות (בגבולות סבירים) להביא לידי כך, אבל את לא יכולה להיות בטוחה שהמצב אכן ישתנה.   התחנכנו על ברכי המידה היפה של "הנעלבים ואינם עולבים, השומעים חרפתם ואינם משיבים, עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". זו אכן מידה חשובה ויפה עד מאד כאשר מדובר בפגיעה מזדמנת או בעלבון מקרי. הבלגה עדיפה על פתיחת חזית והתכתשות. אם היה מדובר על תקרית חד פעמית הייתי ממליץ לך לנקוט בפלך שתיקה, להעביר על המידות ו"לזרום". אבל הדברים הללו לא נאמרו לגבי מצב בו את נפגעת שוב ושוב והדבר מעורר בקרבך תחושות קשות שעלולות להתפתח למימדים מסוכנים. אינך חייבת להמשיך ולסבול. זה מזיק לך ומזיק למשפחתך. את מופקדת על חייך ועל השלמות הפיזית והנפשית של משפחתך, ויש לך הזכות והחובה לדאוג לעצמך ולהם. ואני חוזר ומדגיש "לעצמך ולהם", בדיוק בסדר הזה. בסרט ההדרכה שמוקרן במטוס לפני ההמראה מדגישים שבמקרה חרום ישתלשלו מסכות חמצן מתקרת המטוס. ההוראה היא ברורה: קודם כל עלייך לחבוש את המסכת חמצן לעצמך ורק אחר כך לילד שלך. נשמע אנוכיי? ממש לא. אם את לא תהיי חזקה ומאוששת, את מעמידה בסכנה גם את עצמך וגם את ילדך. הבריאות הנפשית שלך איננה פינוק אגואיסטי אלא מרכיב חיוני ראשן במעלה ביכולת שלך לדאוג לאהובים עלייך.   אז מה ביכולתך לעשות על מנת למנוע את הפגיעה המדוברת?   אינני מכיר את הסיטואציה שאת מתארת על כל פרטיה ודקדוקיה, את הנפשות הפועלות ואת האופי שלהם, ואין לי שום יכולת לומר לך לעשות כך או אחרת. אולם אני מרשה לעצמי לומר במידה רבה של ביטחון שאם תפנימי ותחזקי אצלך את התובנה הזו, שמה שקורה כאן מחליש אותך ופוגע בך ובמשפחתך, הרי שתובנה זו כבר תכוון אותך טוב יותר למה שעלייך לעשות. יתכן שתובנה זו תביא אותך למצוא הזדמנות להעלות את הנושא עם חמותך בהזדמנות מתאימה. אולי היא תגרום לך להגיע אליהם פחות לביקורים. יתכן שיהיו סיטואציות בהן תגיבי באופן שיבהיר את חוסר שביעות רצונך מדברים שנאמרים או שלא נאמרים. יתכן שהבהירות שלך תחלחל גם לבעלך ותגרום לו להבין מעצמו טוב יותר את הקושי שלך ולחשוב מה הוא יכול לעשות בעניין.   (ובמאמר המוסגר: כתבת שבעלך אינו חווה את התופעות הללו באותה דרך בה את חווה אותן. אין בזה רע. אין זה אומר שהוא חסר רגישות וזה גם לא מעיד על כך שכביכול את מגזימה בתגובותייך. אל לך לנסות ולהוכיח לו כמה המצב נורא, ואל לו לזלזל במה שאת מרגישה. הוא זה הוא ואת זו את. דווקא זווית הראייה השונה של כל אחד תורמת ומאזנת)   אבל גם לאחר כל זאת אינך יכולה להיות בטוחה שהמצב ישתנה, ולפעמים "אין הדבר תלוי אלא בי". כפי שמורחים קרם הגנה לפני שיוצאים לשמש הקופחת, כך יש באפשרותך למרוח "קרם הגנה נפשי" לפני שאת מגיעה למקום בו את עשויה למצוא את עצמך נפגעת. קרם ההגנה הזה מורכב בעיקרו מחיזוק האהבה וההערכה שלך כלפי בני משפחתך והקדשת מחשבה לכל הטוב שבהם. מרכיבים נוספים בקרם ההגנה הזה הם נסיון לדון לכף זכות, הבנה לחולשות אנוש (לנו אין חולשות?) והתכווננות לראות את הטוב מתוך גישה של "עין טובה". זהו מתכון כללי לבריאות נפשית שתקף לא רק למקרה שאת מתארת אלא לעוד אתגרים שאת עוד עתידה לעמוד בפניהם.   אז העליתי כמה כיווני מחשבה. חשבי עליהם, העריכי את האפשרויות שבפנייך, את הסיכויים, את הסיכונים, את האופציות, ואני מאחל לך שתמצאי את האיזון הנכון שיאפשר לך להמשיך בקשר עם המשפחה (קשר בעל ערך עצום שאסור לוותר עליו בקלות) מתוך שמחה ושלווה פנימית.   בהצלחה, גרשון   [email protected]      

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן