שלום לך אשה יקרה!
כמה טוב להענות לשאלה הדנה בנושא חשוב ויקר כל-כך כמו מידת הנתינה.
אכן, החיים מזמנים לנו אפשרויות לעבוד, לברר ולדייק את מידת הנתינה הזו: אם זה באופן אישי ואם זה באופן זוגי.
שאלתך משקפת באופן יפה כל-כך את הבירור הזוגי של המידה הזו בכך שאת רואה את הבקשות אליהם אתם נענים כנתינה משמחת ואילו בעלך רואה אותם כניצול לא “פייר”. ואז עולות השאלות: מי מכם צודק? איפה האמת? מה נכון? וכן הלאה. וזהו בירור חשוב ונעלה ביותר!
אז בהחלט, אשרייך ואשריכם שזהו הדיון וברשותך אשמח להרחיב קצת על הנושא ואולי לזכות להאיר אותו מכיוון נוסף….
הנתינה, היא אכן מעלה עליונה ביותר.
אך נתינה נכונה, יהודית ומשמחת היא רק כאשר האדם נותן מעצמו ולא את עצמו.
מה ההבדל?
כשאדם נותן את עצמו – משמע, שהוא מרגיש “חייב” להיענות תמיד בחיוב לבקשת העזרה או הנתינה וממילא, הרבה פעמים, צרכיו, יכולותיו, רצונותיו או אפילו משפחתו – משלמים את המחיר ולא מקבלים את המקום הראוי להם. בכך יצא שהנתינה הייתה על חשבון האדם עצמו וממילא היא לא שלמה.
לעומת זאת, כשאדם נותן מעצמו – משמע, דבר ראשון הוא קיים והוא חשוב והוא בוחן את יכולותיו ואת התנאים שלו ומתחשב בהם. פעם הוא מחליט להיענות לצרכי זולתו ולהעניק מעצמו ובפעם אחרת הוא מחליט להשמע קודם ליכולותיו, רצונותיו או כל דבר אחר שחשוב לו (ולא לאחר) ובכך לסרב לבקשת הנתינה. מה שאומר בהכרח שלעיתים הבקשה תענה ב”כן” ולעיתים היא תענה ב”לא”.
אמנם, הרבה מאיתנו נוטים לטעות ולבחור בנתינת עצמנו ללא גבולות – כמה שיותר (אולי תמיד…) ובין היתר, גם להימנע מלקבל.
וזה מובן.
גדלנו על ברכי האמונה שמי שנותן הוא “טוב” ומי שמבקש או חלילה מקבל הוא “רע”, “נצלן” ו”פרזיט”.
התרגלנו לראות בנתינה כמשהו שמעניק לאדם עליונות ואילו בקבלה כמשהו שהופך את האדם לנחות.
התאהבנו קצת בעובדה שאנחנו מוצאים חן בעיני הסביבה כשאנחנו נחמדים, עוזרים ומעניקים.
וכן הלאה…
אנחנו נוטים גם, להעביר את ה”מורשת” הזו הלאה בחינוך ילדינו: אנחנו מעודדים, משבחים ואולי אפילו אוהבים יותר את הילד שמוותר, שמסכים תמיד, שמפנה את המקום הנחשק לאחיו וחולק את שקית הממתקים שלו עם הסביבה. לעומת זאת, ילד שמסרב לכל הנ”ל, נראה בעינינו הרבה פעמים כילד ה”רע” או ה”קשה”.
אכן, בעולם המבוגרים קל לעיתים לזהות מי מאיתנו בחר להישאר ה”ילד הטוב” שמוותר ונותן תמיד ומי מאיתנו, התרגל לעובדה שהוא ה”ילד הרע” ולכן הוא מבקש לעצמו תמיד.
וממי הוא מבקש? כמובן, מה”ילד הטוב” שנענה לו.
הסביבה מזהה מהר מאוד את האנשים הנכונים להענות לכל בקשה שלה! לכן היא מבקשת מהם, ומבקשת, ומבקשת ומבקשת ומבקשת ו…. מבקשת….
בסופו של דבר, במקרה הטוב, אותו “ילד טוב” – שהיום הוא כבר מבוגר – מרגיש מנוצל, ממורמר וכועס.
הוא לא מכיר את הנתינה בגבולות. הוא לא מכיר באמת הפשוטה שמותר לו לסרב.
כי בתוך כל ה”חינוך לנתינה” המדובר – שכחנו את העובדה הפשוטה שאנחנו רק ברואים בעולמו של הקב”ה.
שכחנו שכל אחד מאיתנו, בעל כורחו, מקבל בלי סוף מד’ – מהצד האחד, ומוגבל ביכולותיו – מהצד השני.
כי באמת, בראייה יהודית הנתינה והקבלה הינם שני מופעים של אותו כוח בנפש.
שניהם מכוונים אותנו להיות בענווה ובקשר ישיר עם ד’ יתברך:
הקבלה – על ידי כך שאנחנו מודים בכך שאיננו כל יכולים וצריכים עזרה לפעמים.
הנתינה – על ידי כך שאנחנו נותנים בגבול – ובכך מודים שיכולותינו מוגבלות ושהקב”ה הוא זה שדואג לעזור לבני אדם ולא אנחנו! אנחנו רק זוכים להיות השליחים – כשמתאפשר לנו.
זו אמנם אמת יותר מורכבת ועמוקה מהנתינה הפשטנית אליה אנחנו רגילים.
היא אמת שדורשת מאיתנו עבודת חיים תמידית, בחירה יומיומית וכושר שיפוט פעיל.
אבל היא אמת, שבסופו של דבר, מקרבת אותנו לאלוקים וגורמת לנתינה שלנו להיות מאוד משמחת.
היא גם עוזרת לנו להימנע מתחושת ניצול, מרמור וכעס – וכך ממילא להיות אדם שאוהב יותר את הבריות ורואה אותן בעין טובה.
לכן, אשה יקרה,
את רואה את בעלך מתוסכל ומדבר רבות על הקושי הזה שלו.
את לא חווה את הקושי – וזו מתנה עבור שניכם.
כי באופן הזה, את יכולה לתמוך בו מהצד האחד אך לברר את הנושא לעצמך מהצד השני.
דעי לך שאכן, נתינה תמידית וללא גבולות היא לא מדויקת ומאוד מעייפת.
כשהאדם מרגיש את העייפות הזו – שמביאה אותו למרמור ועצבות – זו ההזדמנות שלו לרכוש נתינה מדויקת.
את, כאישה, יכולה לתת הרבה כוח וחוזק לבעלך בתהליך רכישה שכזה:
אם זה בעבודה משותפת על קבלת עזרה מאנשים סביבכם וסירוב לבקשות מצידכם.
ואם זה “רק” בלהזכיר לו ולגבות אותו בכך שמותר לו לסרב ואת תומכת בו בכל החלטה שהיא.
כי אכן, מותר לנו לסרב לתת!
קיבלנו זכות מהקב”ה לבחור בטוב. ולבחור משמעו – ששני הברירות מונחות לפנינו באופן שווה.
רק כשנלמד את עצמנו לומר לעיתים “לא” ולהתחשב קודם כל בצרכינו וברצונותינו האישיים, נוכל לומר “כן” שהוא אמיתי ובוחר – ואז הנתינה תהיה מעצמנו ולא את עצמנו. זו תהיה נתינה אמיתית ומוגדרת.
כך נוכל להיות האדם השלם שבוחר בטוב ולא נגרר אליו.
כי זה מה שהקב”ה רוצה: “ובחרת בחיים – למען תחיה”. הבחירה, היא זו שמעניקה לנו את משמעות החיים, ולא חלילה ההיגררות או ההכרח.
אז אולי זה מעט מפחיד בתחילה, להיות קצת “ילדים רעים” – אולם אתם כזוג, תוכלו עוד להמשיך וללבן את הנושא הזה ובכך לחזק האחד את השני.
מן הסתם, אנשים סביבכם יופתעו ואולי אף יכעסו כשישמעו ממכם סירוב להסעה או טובה אחרת.
אבל זה בסדר.
כי המחיר: מעט תימהון וחוסר קבלה מהסביבה, שווה את התמורה: את הנתינה האמיתית, הענוותנית והמדויקת, שתשמח את בעלך, ומן הסתם גם אותך, ותקרב אתכם עוד לאלוקים.
היי שם לצידו של בעלך – גם אם את לא חווה את הרגשות שלו.
תוכלי להעריך אותו מאוד ולשמוח בכך שהוא העלה על פני השטח את הנושא הכל-כך חשוב הזה!
כי אחרי הכל, דווקא הדיבורים שלו על כעס הניצול הם אלו שיכולים ללמד אתכם איך לתת מבלי להיות מנוצלים, ואולי אפילו איך לקבל מבלי להרגיש מנצלים….
העיזי לעודד אותו לסרב והעיזי לסרב בעצמך!
עוד תראי כמה ענווה ורצון טוב זה מכניס לליבכם ולביתכם ועד כמה זה ישפר את איכות הנתינה היפה שלכם.
מברכת אותך בהמון הצלחה והמשך עשיה ונתינה מבורכות ומדוייקות.
שתמיד תעסקו יחד בדברים טובים כאלו עליהם עומד העולם,
ושתמשיכו לראות רק טוב אחד עם השני!
שלך,
חן.
chenrosenblum@gmail.com
דלג לתוכן
