מאת:

התפרסם בתאריך:

04/06/2017

חן האשה על בעלה-איפה זה אצלי?

שאלה מקטגוריה:

שלום אני נשוי כשנה וחצי וכבר אחרי שהתארסתי לא הייתי מרוצה מהמראה החיצוני של ארוסתי -אישתי,בהתחלה זה ממש שיגע אותי והפריע לי וגם כל פעם שראיתי אישה יפה לטעמי(בד"כ נשואה) הייתי מתפוצץ ומתבאס לגמרי כרגע פחות או יותר השלמתי עם המראה שלה אבל בכו"ז כל פעם שאני רואה אישה יפה זה ממש מפריע לי ומוריד לי את כל המצב רוח יש לציין שלפני החתונה כמעט ולא היה לי עניין להסתכל על נשים נשואות אם תוכלו לעזור לי לאבחן את שורש הבעיה תודה רבה

תשובה:

שלום וברכה, ראשית, אני רוצה להביע את הערכתי על יוזמתך לכתוב, לשתף ולשאול על עניין כל כך אישי. מטבע הדברים, בכדי לענות לשאלתך יש להכיר יותר את הרקע ואת הפרטים, כמו לדוגמה – מה איכות הקשר בינך לבין אשתך, האם יש משהו ספציפי שמפריע לך במראה שלה, ועוד פרטים רבים שאינם ידועים לי. אתה מוזמן כמובן לחזור, להבהיר ולפרט, אך בינתיים – אנסה לכתוב כמה מחשבות באופן כללי, ואקווה שתמצא בדבריי תשובה מסוימת לשאלתך. אני רוצה להתחיל דווקא עם עניין ההסתכלות על נשים אחרות, שהוזכר בדבריך כ"סימפטום" של הבעיה ולא כעיקרה. ברמת העקרון, כל גבר אמור על פי ההלכה לשמור על עיניו מלהביט בפני אשה כדי שלא לבוא להרהור עבירה. מבלי להכנס לעצם האיסור, אפשר גם למצוא הגיון בסיסי באיסור זה. מובן לכל בר-דעת שיש הרבה מן החכמה שאדם נשוי יימנע ככל האפשר מלהביט על נשים אחרות (להוציא מבט ענייני וסתמי – לפי גדרי ההלכה), שכן יש בכך משום חוסר נאמנות כלפי אשתו ואין ספק שהדבר עלול לפגוע בקשר הזוגי. אבל, אם אני מבין נכון, במקרה שלך מדובר דווקא על מבט מסוג שונה מעט – מבט של השוואה. בדומה לאדם שעומד עם המכונית שלו ברמזור ומביט על מכונית של אדם אחר שעומדת לצדו, מסתכל על הפירמה, על העיצוב והיופי, ועורך השוואה בין הרכב שלו והרכב של השני. באותה מידה, גם אתה נקלע, אולי באופן בלתי רצוני, לעריכת השוואות בין נשים אחרות לבין האשה שלך. השוואה זו גורמת לך לעצבות ודכדוך. אתה מרגיש ש"קיבלת" משהו "לא מספיק טוב". אם תיארתי נכון את מצבך, אנחנו יכולים להמשיך צעד נוסף: ראשית, ברמה הכללית צריך לדעת שהשוואה, מכל סוג שהיא, היא מסוג הדברים המזיקים ביותר לאיכות החיים הנפשית של האדם. כשאדם חי בהשוואה מתמדת בינו לבין אחרים, ובוחן את ההישגים שלו, הכשרונות שלו, מצבו המשפחתי, או הפיננסי, ואפילו על מצבו הרוחני, ביחס לאחרים – אין מסכן גדול ממנו. ההשוואה היא אסון. לא ניתן להעריך את מה שיש לך ולשמוח בחלקך כשאתה מוצב כל הזמן על ציר ההשוואה. ההשוואה מדכאת את האדם, הורגת כל מוטיבציה להתקדמות ומעוורת את האדם מלראות את הייחודיות שלו, את התפקיד שלו בעולם ואת הכלים שקיבל כדי לממש אותו. אך כאשר אנחנו מדברים על בני זוג, יש כאן נקודה חשובה ומהותית יותר. מעבר לעובדה שההשוואה היא "אם כל חטאת" והיא טומנת בחובה רק ייאוש ותסכול, יש כאן מבט מוטעה על הזוגיות. בעולם המערבי הפכה הזוגיות לחלק מתהליך קפיטליסטי של מה שמכונה "תרבות הצריכה". בן הזוג נתפס כ"מוצר" שצריך "לבחור" אותו לפי פרמטרים שונים (יופי/אינטליגנציה/כסף וכו'), בדיוק כמו רכישה של מוצר מהחנות. אם ניגשתי לחנות מחשבים וקניתי מחשב מסוג מסוים, ולבסוף התברר לי שהייתי יכול לקנות מחשב טוב יותר באותו מחיר בחנות אחרת ברחוב מקביל – כמובן שאתאכזב. אם תהיה לי אפשרות – אחזיר את המחשב שקניתי, ואלך לקנות את המחשב השני. בדיוק באותו אופן, בן הזוג נתפס כ"מוצר צריכה". למעשה הוא חפץ שאמור להגשים את מאוויי, לספק את צרכיי, לעשות אותי "מאושר". מבט כזה מרחיק אותנו מהיחס הנכון אל הזוגיות כיחס נפשי בין שני בני אדם, כאפשרות לברית בין אנשים, כמקום שבו אני יכול להגיע לחיבור נפשי עמוק עם זולתי. במקום זאת הכל נתפס במסגרת של "סחר-מכר". מה שאני "נותן" נמדד ביחס למה שאני "מקבל". בן הזוג הוא "מוצר צריכה ותו לא". כשהוא מוצא חן בעיניי – אשתמש בו. כשיימאס לי ממנו – אזרוק אותו. אחליף. אקנה חדש. לא פלא שהמודל הזוגי המערבי אינו מחזיק מעמד לאורך זמן, שכן בדיוק כמו שאני מחליף כל מוצר שמשמש אותי לאחר שמתבלה ומתיישן, כך אין סיבה להחזיק בבן או בת הזוג כשהוא מפסיק לרגש אותי, או לספק את אחד מהצרכים האחרים שלי. ואולם, הזוגיות האידיאלית היא חיבור עמוק בכל הרבדים, בגוף ובנפש, וכלשון הפסוק במלאכי (ב, יד): "וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ". מדובר על שני אנשים נפרדים שהולכים ומתחברים ביניהם, הופכים להיות "צוותא" זה לזה, כורתים ברית והופכים לאחד. מדובר על "אבדה שאבדה" כלשון הגמרא בקידושין, וכעת צריך לחזר אחריה ולמוצאה. מדובר על ערך ראשון במעלה – להפוך את האחר ל"עצם מעצמי ובשר מבשרי". בגמ' (סוטה יז, א) מובאים דברים הידועים של רבי עקיבא "איש ואשה זכו – שכינה ביניהם". לעניות דעתי, לא מדובר על מושגים מופשטים ורחוקים מהשגה. רש"י על המקום מבהיר שמדובר על "דרישות מינימום", וכך לשונו: "זכו – ללכת בדרך ישרה שלא יהא הוא נואף ולא היא נואפת". הוי אומר, בנישואין תקינים ובריאים זוכים ל"שכינה ביניהם". להבנתי הפשוטה הכוונה היא שניתן לראות את ה"טוב האלוהי" בחיים הפשוטים של היום יום, וזאת באמצעות יחסים תקינים בין בני זוג, שצובעים את החיים כולם בצבע אופטימי והופכים את האדם למאושר. יחסים טובים כאלה לא אומרים להיות מבוססים על פרמטרים חיצוניים, שהם בדרך כלל זמניים. היופי – מיוחד ככל שיהיה – מרגש את האדם לזמן קצר מאד. כמו אחרי קניית מוצר חדש, ההתרגשות חולפת די מהר. ההרגל עושה את שלו והיופי הופך לשקוף בעיני בעליו. אני יכול להעיד, וזאת על סמך היכרות עם מקרים רבים, שללא מערכת זוגיות אמיתית, המראה החיצוני של אשה – יפה ככל שיהיה – אינו מספק ערך מוסף לבעלה. למעלה מכך, פעמים רבות דווקא היופי החיצוני הופך לרועץ ולמוקש לזוגיות. לסיכום חלק זה: ההשוואה – בכל תחום מתחומי החיים – גוררת את האדם למקומות לא טובים, ובפרט בעניין הזוגיות – שמקור האושר שאפשר להפיק ממנה נובע ממערכת יחסים עמוקה בין שני אנשים בוגרים ולא מבוסס על "צריכה" של ריגוש חיצוני. לאחר שכתבתי את כל זאת, אני רוצה לחזור שוב ולנסות "להכנס לנעליים שלך", לנסות לחדד עוד נקודה. אולי אתחיל עם שאלה בסיסית: למה בעצם חשוב לך שאשתך תראה יפה? עולות לי בראש כמה אפשרויות: 1. באופן טבעי, האדם רוצה שהמשפחה שלו – וכך גם אשתו – ייראו טוב. יש נטייה אצל האדם להצטייר יפה בעיני הבריות. זה בסך הכל נורמלי וגם לגיטימי שארצה להשתקף בצורה חיובית בעיני אחרים. במידה רבה, האשה שלי והילדים שלי הם חלק מהדימוי העצמי שלי. ניתן לראות זאת באופן בולט אצל אמהות שמשקיעות הרבה בהלבשת הילדים שלהם, מתוך תחושה שהצורה שבה הילד שלהן נראה משקפת אותן – הילד הופך בעצם לסמל מעמד, דרכו ניתן לקבל אישור או "ציון" מהחברה הסובבת. דהיינו – אם הילד שלי נראה טוב, זה סוג של "ציון לשבח" בשבילי, זה אומר שאני אמא טובה/מוצלחת, וכן על זה הדרך. השאלה היא מה קורה כאשר דבר זה משתלט על האדם לגמרי, וכל הדימוי העצמי שלו מבוסס רק על ה"נִראות" שלו, ובפרט אם הדימוי העצמי שלו מבוסס על איך שנראית אשתו או ילדיו – דבר שלא נמצא בשליטתו. במקרים כאלה מקור הבעיה היא בדימוי עצמי חלש ושברירי שמבוסס כולו על "איך נראית המשפחה שלי". כאשר כל הדימוי העצמי שלי נשען על מישהו אחר – במקרה הזה אשתי – אני במצב בעייתי. ראשית, אם כל הדימוי העצמי שלי נגזר מהמראה של אשתי או של ילדיי אני בעצם משועבד לזה. במקרה כזה אני לא רואה את עצמי באור נכון ולא מודע לצדדים הטובים של האישיות שלי; ובנוסף, יש כאן עוול מסוים כלפי הילד או האשה, שגם אותם איני מצליח לראות מעבר למעטפת החיצונית, ולמעשה הם הופכים לכלי להגשמת צרכי הזהות והדימוי העצמי שלי, ואני לא רואה אותם כבני אדם בעלי צרכים ורצונות משלהם. 2. אפשרות אחרת היא המבט על האשה כאובייקט מיני, שאמור "למשוך", "לרגש" או "לגרות" אותי. אולי זו סתם הסתכלות על האשה כמישהי שתפקידה לייצג יופי חיצוני ותו לא. בדומה לאפשרות הראשונה, גם כאן יש רמה סבירה ורמה בעיתיית. ברמה מסוימת, הגבר נמשך מטבעו אחר היופי הנשי. טבע הבריאה הוא שאשה המתקשטת ומתייפה מושכת את עיניו ותשומת לבו של הגבר. כשמשתמשים עם זה באופן מבוקר זה יכול להוסיף חיבור וקשר בין איש לאשתו; אך גם כאן – אם הדבר הופך ל"חזות הכל" ואם הגבר תופס את האשה רק כ"גוף" ולא כאדם וכאישיות, אז הוא (והיא) בבעיה גדולה. האשה היא קודם כל בן אדם ולא מוצג מוזיאוני. ובדיוק כמו לבן אדם – יש לה אישיות משלה, רצונות וצרכים משלה, וכן הלאה. המבט על האשה כחפץ חיצוני שנועד לספק את צרכיי בעצם עושה לה עוול גדול. הוא מבטל אותה כאדם בעל אישיות. זה גם עושה לגבר עוול גדול – כי הוא מפספס את היכולת לקשור קשר נפשי אמיתי עם בת זוג ושותפה לחיים, ולהגיע לזוגיות עמוקה ובעלת משמעות. הנקודות הנ"ל הן בעצם אחת: תפיסת האשה כחפץ חיצוני שאמור לספק את המאוויים שלי היא, כאמור, נקודת פתיחה בעייתית לזוגיות. אפשרות שלישית היא חלום על "אהבה" רומנטית בנוסח הוליווד. לעתים אדם מסתובב עם דימויים בראש, שקרא או ראה איפשהו, ומאז הם "נתקעו" אצלו. יש לו איזשהו דימוי איך צריכה להיראות אשה/בת זוג והוא מתקשה להשתחרר ממנו. אני מכיר לדוגמה אדם נשוי, שהיו לו כל הנתונים להיות מאושר מאד מהזוגיות שלו. יש לו אשה טובה, אינטליגנטית וחכמה, גמישה ומכילה, הם בקשר טוב וכו' וכו', אבל במשך זמן רב הוא הסתובב בתחושה של חמיצות ואכזבה בגלל שהיו לו כל מיני דימויים אבסטרקטים על "איך צריכה להיות אהבה". היו אלה דימויים חסרי בסיס מציאותי ובעיקר שטחיים. לקח לו זמן להבין שהוא שבוי במחשבות מדומיינות, להשתחרר מהן, ולהתחיל להסתכל על העושר שזכה בו, ליהנות ולהיות מאושר ממה שיש לו. כאמור, אני לא מכיר את הפרטים של הקושי שלך, אבל באופן כללי נדמה לי שהדרך לפתרון יכולה להתחיל בבירור יסודי של הבנת עצמך והבנה טובה של הנחות היסוד שלך. עליך להגיע להבנה מעמיקה יותר של הציפיות שלך ושל הדברים שמפריעים לך. עליך לשאול את עצמך שאלות כגון: מה בדיוק מפריע לי במראה של אשתי? מדוע כל כך חשוב לי שהיא תראה טוב? איזה צורך זה אמור לספק אצלי (גופני/נפשי/חברתי?) והאם ניתן לספק את הצורך הזה בדרך מעשית יותר? האם זה משהו שקשור לדימוי העצמי שלי ולצורה שבה אני רוצה להיתפס בעיני אחרים? מנין באות הציפיות למשהו שונה או אחר? מהם המחשבות והדימויים ש"תוקעים" אותי ולא מאפשרים לאהוב את אשתי כפי שהיא? ובמקביל, האם יש לי אפשרות לשנות את זה? (לדוגמה: יופי הוא במידה רבה תלוי גם בטיפוח חיצוני ולעתים יש דברים שניתנים לשיפור), ושאלות על היכולת האישית שלך לנהל קשר אישי עמוק, כמו לדוגמה: האם אוכל לפתח איתה תקשורת חיובית, חמה ואוהבת, גם במקביל לרצון שלי במראה יפה יותר, או שכל הקשר בינינו מותנה בזה? אלו רק דוגמאות לשאלות, אבל חשוב מאד שתעשה עם עצמך תהליך בירור עמוק, להבין היטב את נקודת המוצא שלך ולנסות לראות את התמונה בהקשר רחב יותר. יתכן וכדאי לעשות זאת בעזרת אדם חיצוני, אולי יועץ מקצועי או אדם אחר שאתה מעריך, כדי לראות את הדברים בפרספקטיבה נכונה ומציאותית. אני מאמין שבירור טוב ומעמיק יאיר את עיניך ויתן לך כיווני מחשבה מועילים להמשך הדרך. לסיום, אני רוצה להוסיף כאן מספר מילים על ההבחנה החשובה בין "יופי" ל"חן". אנחנו מתפללים ומבקשים תמיד בברכת המזון "ונמצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם" (על פי הפסוק במשלי (ג, ד) "וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם". שם אפשר לקרוא זאת כהוראה וציווי לאדם: "וּמְצָא חֵן…", ראה ירושלמי שקלים ג, ב). כך גם בשגרת לשונינו אנו משתמשים עם המושג "למצוא חן". אני חושב שלא לחינם יש כאן לשון "מציאה". חן – אולי משורש "חנן" – קרוב לחסד ("חן וחסד") ואינו תלוי דווקא בגורמים אובייקטיביים מדידים. חן זה דבר שצריך לחפש אחריו (כמו אדם שמחזר אחרי אבדתו) ולמצוא אותו, בבחינת "יגעת ומצאת – תאמין". במילים אחרות, גם אם נניח לרגע שיופי הוא דבר אובייקטיבי ואוניברסלי, הרי שחן הוא דבר סובייקטיבי ואישי. כידוע, חז"ל אומרים על הפסוק "ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה" שלמעשה "אסתר ירקרוקת היתה אלא שחוט של חסד משוך על פניה". יש כאן נקודה מעניינת: היופי והחן אינם כרוכים בהכרח זה בזה. יכולה אשה להיות חסרת יופי באופן מובהק ובכל זאת חן וחסד יהיו משוכים על פניה והיא תותיר רושם על כל רואיה. מאידך גיסא – יכולה אשה להיות יפה ובכל זאת להיות חסרת חן. על כך נאמר הפסוק במשלי (יא, כב): "נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר, אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם". דהיינו, כמו שנזם זהב – יפה ככל שיהיה – לא ישפר את מראהו של החזיר, כך יופיה החיצוני של אשה – מיוחד ככל שיהיה – הוא ריק וחסר ערך אם היא "סרת טעם". החן הוא פנימי, הוא בלתי תלוי בגובה, צבע, משקל וכדומה, ומשום כך הוא בעל משקל סגולי רב יותר. הוא אינו תלוי בפגעי הזמן, הוא אינו חולף, אלא יציב ועמוק יותר, ואף יכול לגבור ולהתחזק ברבות הימים. זהו מבט חשוב שאולי גם ישמש עבורך כעצה מעשית. כדי למצוא את החן, צריך לראות את האדם במבט עמוק יותר. לחפש בו את הטוב, את הקסם שבו, את המעלות המיוחדות לו. מדובר בתהליך שתחילתו בחסד, בפתיחות וגמישות כלפי האחר, בהכלה שלו, בניסיון להתחבר אליו, להזדהות אתו, להכיר את העולם שלו וללקט את קוי האור שזורחים מנשמתו. יגעת ומצאת – תאמין. אני מברך אותך בלשון הפסוק במשלי (ה, יח): "יְהִי מְקוֹרְךָ בָרוּךְ, וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶךָ". אולי בכדי לשמוח באשת נעוריך, עליך להתחיל מהמקור שלך – שמקורך יהיה ברוך – לחפש בעצמך את היכולת לאהוב, שתוכל להסתכל מבעד לקליפה החיצונית, לראות את הטוב שבאשתך, את הברכה שבה, לראות בה " אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן" (שם, יט), ו"בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד" (שם) בהצלחה רבה, אלי

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

3 תגובות

  1. אני רוצה לומר שאני קורא מדיי פעם באתר והתשובות שלך מאוד מכבדות ומעריכות את האדם שאתה עונה לו ומאוד חכמות לפעמים אני מופתע מהאכפתיות הרבה שלך. ישר כח!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן