מאת:

התפרסם בתאריך:

25/03/2018

זמן לחיות

שאלה מקטגוריה:

לפני מספר ימים היה לנו מפגש חברות, שיחקנו משחק של שאלות, ולי יצאה השאלה " מה את מדמיינת בדרך כלל"
חשבתי וחשבתי ולא הגעתי לתשובה.
זה זעזע אותי.
תמיד הייתי בנאדם עם מודעות עצמית גבוהה, ודמיונות מכאן ועד להודעה חדשה.
מה זה שאני לא יודעת מה אני מדמיינת? זה היה בשבילי תמרור אדום.

אני עובדת בערך שנה במחלקה של מוסד ציבורי
ולא אוהבת את העבודה שלי.
היא תובענית, מלאת אחריות, מורכבת, מלאת ביורוקרטיה, זה לעמוד לפעמים מול אזרחים עצבניים ולהיות חייבת להישאר נחמדה גם כשהם צורחים מקללים ובכלל לא צודקים.
כשחברות שומעות איפה אני עובדת הן אומרות "פששש…" ארוך כזה.
אבל זה לא מעודד אותי בכלל.
המשרה שלי שם נקראת עבודת מזכירות, למרות שהיא כוללת הרבה מעבר, כישורים ויכולות ופרויקטים, וניהול, והפקה. אני לא אוהבת להקרא "מזכירה".
אני חוזרת הביתה בשעות לא שעות, מקבלת טלפונים גם אחרי שיצאתי מהעבודה, לא יכולה לצאת לפני שכל מיני דברים סגורים ומסודרים. צריכה כל רגע לעשות תיעדוף מחדש כי הכל לחוץ ודחוף וחשוב נורא.
החברות בעבודה ידידותיות, אבל זה שאני הכי צעירה, והכי חדשה, ובמשרת מזכירות – גורם להן לבא בבקשות ובדרישות. בתור המזכירה של המחלקה אני אמורה לסייע להן, אבל בגבול. לפעמים אני רואה מישהי צוחקת ומדברת ומבזבזת זמן, כשלי אין אוויר, כי יש דד ליין צפוף לגשת לאיזה מכרז וצריך להכין בלי סוף מסמכים, ורבע שעה אחר כך אותה מישהי באה ומבקשת שאכין לה מדבקות לקלסר או אעזור לה לבקש הצעות מחיר מספקים לאיזו קניה. זה מרתיח.
המשכורת שלי ברצפה, אולי שקל יותר משכר מינימום, שממנו יש כל מיני הפרשות – ועד עובדים, הסתדרות העובדים, קופת מתנות, פנסיה וכאלה ואפילו לבקש העלאה אי אפשר, כי זו משרה ציבורית שמשולמת כמו משרה ציבורית.
הבוסית דיי נחמדה אבל חסרת פשרות שלא מרשה לטעות וגם לא כל כך יודעת להאציל סמכויות – כל דבר היא צריכה לראות ולאשר. וכל אישור מגיע רק אחריי שינויים. היא לא יודעת לאשר בלי לבקש לשנות משהו.
כדי לאזן את התמונה אתן גם את הצד השני שלה:
העבודה מגוונת, וזה חשוב לי. יש בה חלקים שאני ממש אוהבת לעשות וזה כיף. בגלל הלחץ אני מספיקה המון דברים ביום, וזה נותן לי סיפוק. אני מעודכנת בדברים לפני שהם קורים וזה נחמד. סביבת העבודה נקיה ושמורה מבחינה רוחנית וזה נדיר. העבודה מאוד קרובה לבית וזה נח. אני מכירה את התפקיד ויודעת אותו וזה חשוב. וכמו כל עבודה במקום ציבורי – התנאים הסוציאלים משופרים ביותר.
אבל מה?
העבודה גומרת לי את כל החיים. יומיים בשבוע אני לומדת אחריי צהריים, לימודים שאני לא כל כך אוהבת אבל משלימה אותם כדי שתהיה לי תעודה, כל שאר הימים אני נמצאת עד הערב או הלילה לפי העומס. חוזרת לסוף היום כדי לאכול משהו וללכת לישון כדי לקום למחרת, לפני שאני נרדמת עוד עובר לי בראש מה אני צריכה להספיק בעבודה מחר, ומה לא הספקתי שם היום.
יום שישי שאני לא עובדת, אני מנצלת לישון עד הצהריים, שבת היא היום היחיד לפטפט קצת עם אבא ואמא שלי ועם האחים.
יותר מזה? כשיש יום שבו אני כן יכולה לחזור קצת יותר מוקדם הביתה – אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. אני כל כך לא רגילה להתבטל, שאני פשוט מסתערת על הבית מנקה, מקרצפת ומשפשפת ככל יכולתי.
אבל לא עושה שום דבר שאני ממש נהנית ממנו. שהוא ממש אני.
שנה שעברה עוד הלכתי ללימודי משחק, השנה גם זה לא , לא יכולתי לדחוס עוד לימודים בלו"ז הצפוף שלי.
אבל לחיות ככה בעייני זה לא לחיות.

מה אני יכולה לעשות?

תשובה:

שלום לך יקרה. קראתי את שכתבת פעם ופעמיים. הקושיה שמנקרת לך, מוכיחה על הבנה ומודעות. הרבה אנשים היו חולפים מעליה ולא משקיעים בה מחשבה מיוחדת. העומק שבך דרש ממך לתת לעצמך מענה, וזה מקסים. האמת, שרק מלקרא את המירוץ שאת חיה בו- הסתחררתי. את מתארת מירוץ הזוי שלא נגמר. דרישות אינסופיות ותלונות. השתדלת לאזן את התמונה עם מעלות שיש בעבודה, אבל עדיין התחושה חנוקה. וכאן אני מפנה את השאלה אלייך- למה? למה את נשארת בעבודה שאת לא נהנית ממנה, ולא מאפשרת לך לצאת להתאוורר וללמוד? מה את מרוויחה מהשארות בעבודה. כן. קראתי את רשימת המעלות שבה, ועדיין היא קצרה משמעותית לעומת הקשיים שאת חווה בה. ולמרות זאת את מופיעה יום יום, מדביקה חיוך, ויוצאת למלחמת הישרדות. אני מנסה לחפש את הסיבה הפנימית והמשמעותית יותר שמשאירה אותך שם. שימי לב שגם את הלימודים את לא אוהבת, ולמרות זאת לא עושה הסבה אלא 'נחנקת' איתם. ושוב אני שואלת- למה? הזדעזעת מחוסר הדמיון, אבל רק לפני כן נציב עוד שאלה אחת- אולי את מפחדת לדמיין? אולי את חוששת מהעתיד? על השאלות הללו רק את יכולה לענות. לו היית לידי- הייתי ממתינה לתשובה, אבל את לא, ולכן אני אנסה לזרוק בעדינות כיווני מחשבה. את העבודה את תצטרכי לעשות… הרבה פעמים אנחנו נשארים על אותה המשבצת, לא כי נח לנו בה, אלא כי אותה אנחנו מכירים. במילים פשוטות- זה 'אזור הנוחות' שלנו. בד"כ לא נח שם בכלל. צפוף ועצוב על המשבצת. לפעמים אפילו מלוכלך. אבל את החסרונות הללו אנחנו מכירים. למדנו לזהות את הבליטות שמהם צריך להיזהר, היכן כדאי להרים ידיים או לשתוק. לכאורה הרבה יותר פשוט לעבור למרצפת אחרת, מוארת יותר, ורחבה. אבל לא. כאן אנחנו יודעים ומכירים את הקשיים, ולכן נעדיף להתקע איתם מאשר לעבור למקום טוב יותר, אבל אולי יהיו שם קשיים אחרים שאנחנו לא מכירים. הבלתי נודע מפחיד עוד יותר ומאלץ אותנו להשאר באותו המקום ולא להתקדם. יתכן ויש בכך 'רווח משני'- למרות הכאוס השורר בחיי, יש לי בכך רווח כלשהו. לפעמים אני אפילו לא מודעת לרווח הזה, והוא קיים בתת- מודע. אבל הוא נמצא. אולי אפילו טוב לי, הצורך בעבודה מסיבית כדי שלא יהיה לי זמן לחשוב על מעבר לכאן ועכשיו, אולי זה מהווה בעבורי סוג של 'בריחה' שמשרתת אותי במובנים מסוימים. יכולות להיות סיבות אחרות, אבל כבעלת מודעות- זה המקום שלך לשבת עם עצמך ולמצא אותן. אז מה תכלס, את שואלת? זו הבחירה שלך. אף אחד לא יכול להחליט בעבורך. ציינת שאלו לא חיים. רוצה לחיות? מהם חיים בעבורך? שבי עם עמך ותחשבי איך את יכולה לחיות עם דופק פועם. אולי לחפש אפיק פחות נוצץ מבחינת מקום העבודה, אבל יותר מאתגר ומספק. את עובדת במקום שנחשב ל'וואו', אבל את מרגישה מרוקנת מבפנים. אולי קרבן ה'ציבור' גדול מדי וכדאי פחות לחשוב על 'מה יאמרו' ויותר על מה שאת מרגישה? אולי להוריד שעות, או לקחת יום חופשי שמוקדש בעבורך. את מפנה את עצמך מהכל ויושבת קצת עם עצמך להירגע מהמירוץ ולנשום אוויר. אני מציינת זאת, למרות שציינת שאם יש לך זמן פנוי את מסתערת על הבית. ואם אכן קשה לך לשבת קצת עם עצמך, כדאי שתבדקי למה. ממה את כל כך חוששת במפגש איתך? ציינתי רק כיווני מחשבה. תוכלי להתקדם איתם ואולי להגיע בעזרתם לעץ החיים. מאחלת לך בקרוב ובקלות להרגיש בת חורין אמיתית, פסח כשר ושמח- תמי [email protected]

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן