מאת:

התפרסם בתאריך:

02/09/2016

האם אני ראוייה לבן תורה?

שאלה מקטגוריה:

שלום רב
אני בעלת תשובה,למדתי בסמינר במשך שנתיים ושם רכשתי ערכים מהותיים לחיים.
כיום אני בתקופת השידוכים ארוכה ומפרכת לדעתי, בת 24 רוב החברות שלי נשואות
והופתעתי שזה לא הלחיץ אותי בכלל,אנחנו בקשר טוב ותמיד מייעצות ומציעות לי שידוכים
נפגשתי עם 25 בחורים רובם היו בחורי ישיבות שלמדו יום שלם אבל אני לא שוללת הצעות של בחור חצי עובד
חצי לומד אבל הבחור הזה כ"כ שונה ממני במחינה רוחנית, האם זה מפסיק כדי להגיד לא?
האם נכון לבנות בית עם בחור שאני רוצה לשנות בו כמה דברים קודם הנישואין?
דבר נוסף כל הזמן אומרים לי אם תגידי לא,אין הרבה בחורים שיסכימו לצאת איתך כי
את לא במסגרת תורנית ובכלל "מהעדה הזו" לפעמיים יש בי הרגשת אכזבה וייאוש
שהציבור שאני בחרתי להשתייך אליו(ציבור החרדי)-דוחה אותי-מסלק אותי החוצה,נמצאת בשוליי הציבור.
בחורים רבים שוללים אותי והמחשבה שמציפה אותי דמעות היא-האם אני ראוייה לבן תורה?
האם אני ראוייה לבחור ירא שמים? האם אני אתחתן עם הזיווג שלי? האם אני אכזה לבנות בית של תורה?
הפחד שאולי אני לא אזכה לזה בגלל מעשיי ועוונותיי שמעכבים אותי,מה יזכה אותי להיטהר ולמצוא את
זיווגי ללא עיכובים ובילבולים? איך זוכים לאמונה שלמה בעניין מציאת הזיווג ,
אשמח לתשובה, תודה רבה על ההקשבה.

תשובה:

שלום וברכה ליבי איתך. תקופת השידוכים תקופה קשה ומלחיצה, מתישה ומייגעת. הדבר מורכב. יש שוני עצום בין איש לאשה, ובכמה פגישות לא ארוכות אנחנו נמצאים במצב בלתי אפשרי, בו מנסים גם לבחון את הצד השני עד כמה הוא מתאים, וגם לנסות להקסים ולשאת חן בעיניו. והכל במקביל, בלחץ עצום של אולי אני מפספסת את הזיווג שלי, ומוותרת עליו בגלל שטויות, ומצד שני – אולי אני לא מצליחה מספיק להרשים אותו. מעמד לא פשוט בכלל. כאשר מדובר בבעלי תשובה, זה מורכב עוד יותר, כי כל אחד מביא איתו גם את המסכה החרדית הצדיקה של ההשקפה אותה הוא קיבל במקום לימודיו, שזה החלק הקל יחסית, בירור השקפתי פשוט, אבל במקביל יש גם את החלק של הכרת את עצם האישיות שלו, הסגנון, המראה, החן, מה הוא אוהב, מה תחביביו, והכל מתוך מחשבה מתמדת של איך זה משפיע על חיים משותפים עד מאה ועשרים… באמת מלחיץ. צריך לזכור שגם בתחום זה, למרות שכידוע הכל משמים, וממילא הכלים שלנו מוגבלים, שהרי האדם יראה רק לעיניים ולא ללבב, אבל לנו, בעלי התשובה, יש בעיה מסוימת שאנחנו לא מספיק בטוחים בעצמנו לסמוך על התחושות שלנו, וממילא אנחנו מאבדים חלק ניכר מהיכולת שלנו לסנן מי שלא מתאים. בפגישות אנו מדברים בעיקר על עניני השקפה, כל אחד חוזר על הדקלומים ששמע מרבותיו, ועל סמך זה קובעים שיש התאמה, וסוגרים שידוך לקול צהלת המלחיצים והשדכנים, ורק אחר כך מגלים שיש פערי אישיות גדולים מאד, וחיכוכים רבים, ובהרבה מאד זוגות הסוף לא טוב (שלום בית נורא וגירושין רבים), ולמרות שהכל משמים – חובה עלינו לעשות השתדלות ראויה גם בתחום זה, ולבדוק במהלך הפגישות מה שבאמת צריך לבדוק! השלב ההשקפתי יותר פשוט יחסית.  הכלל היסודי כאן, הוא לברר שאין שוני השקפתי בולט. הרבה טועים בזה ומוכנים להתפשר בשלב זה, מתוך מחשבה שזה בסדר, אני אשנה אותו. אבל צריך לזכור שבחירת בת זוג זה לא פרוייקט שיקום שכונות. סיכויי ההצלחה לשנות אחרים אינם גבוהים, וחבל. דיברת על בחור שלומד יום שלם או רק חצי יום. אני חושב שעבורנו, בעלי התשובה, אלה הגדרות חברתיות חסרות תוכן. קודם כל, מבחינה כמותית ההבדל לא כזה ברור: לפעמים חצי יום זה שש שעות, ויום שלם, אחרי שמנכים את הזמן של הארוחות ובין לבין, זה שבע או שמונה שעות. אבל יש פה משהו עקרוני. יכול להיות בחור שלומד יום שלם כי הוא במסגרת מחייבת, אבל אין בו אהבת תורה או יכולות וכישורים שיאפשרו לו להתמיד בכך, ויכול גם להיות שניצול הזמן שלו גרוע, ולכן בעתיד יש סיכוי סביר שהוא לא ילמד….ומצד שני – יכול להיות בחור שלומד חצי יום, אבל הוא לומד בהתמדה ובמתיקות רבה, והוא מצליח גם לשלב בסדר יומו מהלך של לקיחת אחריות ולימוד מקצוע, או שהוא עובד לפרנסתו, ואז זה יכול להעיד על רצינות רבה מאד. נכון, מאד חשוב שיהיה בן תורה, שתהיה לו מתיקות בלימוד, ושישאף למקסימום, אבל יש גם סוגיא של לקיחת אחריות, אם יהיה בעתיד מצב של מחסור בכסף וחובות, האם יש כאן גבר שלא יברח אלא יתמודד, וינסה למצוא פתרונות, על פי כישוריו לעבר הצלחה. זה ודאי חשוב לא פחות. צריך להבין פה את המכלול, את המגמה, כדי להבין באמת מיהו הבחור. כדי להמחיש את דברי אני אתן דוגמא מתחום אחר לגמרי: בהלכות שבת, כאשר רוצים לקבוע אם סיר חם מסוגל לבשל, לא מסתכלים (רק) על הטמפטורה שלו, אלא על מרכיב אחר: אם הוא בעצמו היה על האש (כלי ראשון, שאז יש בו מלאכת מבשל) או אם הוא כלי שני (שאז למרות שהוא חם מאד, אין בו יכולת לבשל). רוב השאלות שאני נשאל באות לברר מצב קיים, ולא נוגעות בכיוון ההתקדמות או בדברים החשובים באמת. בסופו של דבר, נתוני הפתיחה בזמן הפגישות, לא יעניינו אף אחד אחרי הנישואין. זוגות רבים דנים מה מספר הילדים הרצוי, או על מפלגות והכשרים, ויש בזה קצת בריחה מבירור על אופיו האמיתי של הבחור. כדי להצליח לחזות באמת עד כמה הבחור רציני, צריך לברוח מההצהרות הבומבסטיות, ולשים לב להרבה נקודות קטנות בדרך, כמו לדוגמא: איך היחס עם ההורים? אפילו שהם חילונים, ניתוק קשרים או ריבים צריכים להדליק מאה נורות אדומות. מה השאיפות שלו? האם יש איזה בריחה מן העבר? שינוי שם או ניתוקים של קשרים? איך היחס לכסף והשתדלות? איך היחס של הגוף ולבריאות? איך ניצול הזמן בחופשות? האם גם אז הבחור קובע סדר לימוד? והכי חשוב, האם יש רב או  סמכות רוחנית שממנה הוא מוכן לקבל? אני לרגע לא מזלזל בהצהרות של השקפה. אם צד אחד רוצה טלויזיה בבית, ועבור הצד השני זה 'יהרג ואל יעבור', אז ודאי לא כדאי להכניס ראש בריא למיטה חולה. אבל עודף ההתעסקות בדברים האלה מתיש וחסר תכלית, גם ככה החיים הם דינאמיים, ולא חותמים פה על חוזה שבלתי ניתן לשינוי, כך שלמרות ההצהרות, החיים מזמנים כל מיני צרכים מציאותיים שגורמים לחשיבה משותפת ביחד בעתיד, מה שבעיקר חשוב זה לראות שיש באמת התאמה, משיכה, זרימה טובה, ולא צריך לפחד ולחשוב שזה לא מספיק תורני לתת דגש לדברים האלה. לא הכל עולה בבירורים, אבל אם מסתמן כיוון כללי חיובי, אפשר אח"כ בפגישות להמשיך את הבירורים האלה. אם הכיוון נראה ממש לא מתאים, לא רק ממקור אחד אלא מכמה אנשים, כנראה שזה לא זה… והכי חשוב, צריך להקשיב פה לאינטואיציות. לא רק, וצריך גם בירור שכלי, אבל צריך להקשיב ללב. שיקולים של מה יגידו השדכניות פשוט לא רלבנטיים. כל המלחיצים למיניהם יעלמו חיש מהר אחרי החתונה, ואת תצצטרכי לחיות עם הבחור… אז חבל שזה לא יהיה מישהו שאת שלמה איתו, וההחלטה התקבלה בצורה ענינית. אחרי שלב ההשקפה, יש את שלב ההתאמה, וגם בזה יש הרבה מה לשים לב. הרמב"ם, בספרו משנה תורה, פותח את הלכות אישות (פרק א' הלכה א') בתיאור צורת הנישואין שהיתה קודם מתן תורה, שהתבסס רק על הרצון המשותף של בני הזוג לחיות ביחד, ורק אחר כך, בהלכה ב', הוא מתקדם ומדבר על צורת הקידושין הנוהגת לאחר מתן תורה, הכוללת קניין קידושין מחייב. המפרשים הרבים עומדים תמהים. לאיזה צורך מצא לנכון הרמב"ם לכתוב את המציאות שהיתה קודם מתן תורה? הרמב"ם נכתב הרבה אחרי מתן תורה, ומה שהיה קודם כבר לא רלבנטי. אין לזה אח ורע בשום מקום אחר ברמב"ם. לפני מתן תורה אדם היה יכול לאכול ללא שחיטה, ללא לבדוק את המאכל מתולעים, בלי לעשר ובלי לברך ברכת המזון. איזה מקום יש לתיאור שכזה בספר הלכה? ראיתי לתרץ, שיש כאן שתי קומות באיכות הקשר שבין בני הזוג. יש קומה ראשונה של חיבור בין איש לאשה, חיבור שמבוסס על רצון. זהו חיבור טבעי שהיה עוד לפני מתן תורה. התורה לא באה להפקיע את החיבור הזה, אלא רק להוסיף עליו עוד נדבך, נדבך מחייב של קניין קידושין ונישואין, נדבך שגורם לקשר להיות יציב, ולא להתבסס רק על אינטרסים גופניים שבדרך הטבע הם נוטים להשתנות. אבל העובדה שיש משהו בסיסי בטיב הקשר בין בני הזוג לא נעלם, אלא ממשיך להשפיע על הקשר גם בזמן שאחר מתן תורה, ולכן הרמב"ם מצא לנכון לספר לנו עליו. וכיון שאותו רצון לבחור בני זוג אינו רצון שכלי הגיוני, אלא כולל גם את הרבדים הגופניים שבנו, יש מקום להתייחס גם אליהם. אסור לזלזל בעניין החיצוניות. הרבה נשים חשבו שזה לא מספיק תורני להתייחס לדברים האלה, והסכימו להתפשר ולבחור בבן זוג שלא באמת היה לפי טעמם. בתחילת הנישואין הן היו צדיקות והצליחו לשרוד, אבל בהמשך הנישואין , הנושא הכאוב הזה זה צץ ועלה. בבואנו לבחור שידוך, ודאי שצריך להתייחס ברצינות ולא לזלזל בתחום זה, ולבחור בבן זוג שיש התאמה גם בתחום המראה, ויש איזה סקרנות, נשיאת חן, משיכה  ואפילו 'פרפרים בבטן' בזכות המראה החיצוני. זה באמת חשוב. אז בינתיים, תעשי את ההשתדלות שלך. תיפגשי. ובזכות ההשתדלות והתפילות, הקב"ה ימציא לך אותו במהרה. ואל תתני לאף אחד להלחיץ אותך בדרך, זו החלטה שלך שאת צריכה להיות שלמה איתה, וכדי שזה יקרה את צריכה, מעבר לבירורים, גם להקשיב ללב שלך. הרבה הצלחה דן [email protected]  

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן