מאת:

התפרסם בתאריך:

27/02/2018

בירור של נקודות ב"מחשבת ישראל"

שאלה מקטגוריה:

שלום לכם!

אני כותב לכם את המכתב הזה כדי להעלות כמה נקודות מחשבתיות שמטרידות אותי מאוד בחודשים האחרונים. קשה לי מאוד למצוא להם תשובות בעצמי, ולדבר איתם על אנשים נראה לי מרתיע מאוד…
אשמח מאוד אם תעזרו לי.

כבר הרבה מאוד זמן שחשבתי שיש לי תפיסה טובה של בסיס היהדות, מה לעשות, למה אני עושה את זה וכו', ולאחרונה נראה כאילו התפיסה שבניתי מתמוטטת סביב עצמה ולא עוזרת לי להבין מה לעשות.

עד עכשיו הבנתי את העולם בצורה שנראית,אפילו לי, מאוד נהנתנית. בכל פעולה ניסיתי למצוא את הרווח האישי, כל פעולה דתית ניסיתי למצוא לה הסבר פשוט בכך שהיא נועדה לחנך אותי,למנוע ממני נזק מתמשך לעתיד לבוא וכו'.
את הסיבה שאני דתי הייתי מסביר לעצמי משום שזו פשוט דרך החיים הטובה ביותר. נכון, אמנם בעולם הזה קשה לפעמים לראות זאת,אך מה שהניע אותי היה התענוג והאהבה העצמית.
כמובן, זה לא אומר שלא הייתי משתדל בכל כוחי לעזור לכל מי שרוצה, אפילו שהיה לי סבל (למרות שהוא לא היה סבל בשמיים…) והפסדתי באותו רגע, תמיד הייתי בטוח ששמירת המצוות תוביל אותי אל התענוג הנצחי שאני כה רוצה. הייתי מסביר לעצמי שעזרה לאחרים היא דבר נזקק,נצרך וטוב. אחרי הכל, אם אני לא אעזור לאחרים, למה שיעזרו לי? בנוסף, על ידי עזרה לאחרים, אני אוכל לשנות את הטבע שלי לטבע "יותר טוב", יותר שמח, כפי שרואים מאנשים רבים שכאשר הם עוזרים הם מתמלאים בשמחת חיים ומרגישים שיש להם ייעוד בחיים. בנוסף, העובדה שבכל העולם אנשים מעריכים את המעשים הטובים קרצה לי מאוד, והטעימה את כל עשייה טובה שעשיתי בקורטוב גאווה.

"תורת החיים" שבניתי לי הגיעה כל כך רחוק שלקחתי אמירות לכאורה ברורות במבט ראשון של חכמים, והסברתי אותם על פי דרך החיים שלי, תוך כדי שאני משוכנע שהפירוש שלי מתאים והולם, ואין שום דרך חיים אחרת שעולה לי ששווה לחיות לפיה. לדוגמה, על הציטוט הידוע במסכת אבות: "אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ קִבֵּל מִשִּׁמְעוֹן הַצַּדִּיק. הוּא הָיָה אוֹמֵר, אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֶלָּא הֱווּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם". לא יכולתי לקבל את הציטוט הזה בפשטות, כיוון שבמבט ראשון נראה כאילו הוא אומר, תעבוד את ה' כי אמרו לך.
דהיינו, תהיה רובוט,שור, ותמשיך לעבוד ככה.
את הציטוט הזה הסברתי לעצמי שבוודאי אין הכוונה כך, אלא המשנה אומרת לאדם באיזה כיוון הוא צריך לקחת את החיים שלו. הרי האדם מקטנותו רוצה רק להטיב לעצמו, לא? אם כן, אדם שרוצה שייטב לו באמת יחפש את הטובה המושלמת.
והלא ידוע לנו, עם ישראל שהדרך לשמחה האמיתית היא רק דרך הקב"ה. אם כן, כוונתך האמיתית תהיה לקבל פרס, אלא שכדי לקבל את הפרס תצטרך לכוון לכיוון שונה. כדי באמת לקבל את הפרס, תצטרך לנסות לעבוד לא לשם פרס, ואז כשתגיע למעלה התמה של עבודה לשמה, כבר תקבל את הפרס ותוכל להתענג על זיו השכינה.
אפשר גם להמשיל את זה קצת לקליעה לסל בכדורסל. כדי לקלוע לסל, אדם לא יכוון את הכדור בדיוק לכיוון החישוק,מול העיניים, אלא יכוון מעט גבוה יותר, ואז באמת יקלע לתוך החישוק.

כמובן, ברור לי שדרך המחשבה הזו אינה חלקה כלל וכלל. לכל הפחות מכיוון שאיני יכול לבוא לפרש ככה סתם,איך שנוח לי, את חכמי התלמוד. ומאיפה לי בכלל שהפירוש שנתתי הוא נכון,תקף, עוזר?
בנוסף, האשמה לא מפסיקה לבצבץ בי בכל פעם שאני שומע עוד סיפור מופת על אנשים שלמדו את תורתם לשם שמיים,תרמו את זכויותיהם לשם שמיים וכו'. בכל אחד מהסיפורים כל הזמן מדגישים את העובדה שזו הדרך, "עבודה זכה","לשמה".

קשה לי מאוד להבין מה לעשות,מצד אחד אני רואה את הפירוש הפשוט של עבודה לשם שמיים, מצד שני, אני לא מוכן לקבל את זה רגשית.
אני יכול לשנות את עצמי, אני יכול "לשבור" את הרצונות שלי עד שאני אפעל רק על פי צו ה', בשביל צו ה', "ככה".
אני מאמין בלב שלם שזה אפשרי, אבל העניין שאני לא רוצה את זה. זה נראה לי מחריד לעשות את זה. למה שאני ארצה לעשות הכל בלי הנאה שלי כלל? איך אנשים יכולים לשמוע סיפורי "מופת" על אנשים שמסרו את נשמתם ממש על רצון הבורא, שזרקו את רצונם ממש לפח, ולא להתפחלץ? לא להתקומם?
אני זוכר עדיין איך לפני הימים הנוראים וראש השנה, בין מנחה לערבית, דיבר תלמיד חכם- יחסית מוכר- בבית הכנסת שלנו, איך כל כוונת הימים הנוראים היא התבטלות לפני רצון הבורא, בסופו של דבר: "למענך אלוקים חיים". איך הוא לא מתבייש לומר דבר כזה? אני לא מאמין שמישהו יכול לומר דבר כזה מזוויע בפני אולם מלא אנשים, בלי לקמט את הפנים, בלי שאנשים אחרים יקמטו את פניהם, בלי שמישהו מוחה בו.
לא אשקר, באותו רגע התחלתי לחשוב שהיהדות היא כת. כת אמנם שיש לה תוצרים יפים, ושורשים מופלאים, אך אני לא יכול להשתייך לה יותר. זה נורא לחשוב שבאמת מישהו יכול להיות כל כך שבור ורצוץ שמה שהוא באמת רוצה אלה חיי עבדות לא מוגבלים לקב"ה.
זה מטורף! אני לא יכול לקבל דברים כאלו! אין לי שום חפץ בהם!

מעט אחרי הימים הנוראים כבר הפסקתי להגיע לבית הכנסת,להניח תפילין וכמעט כל דבר אחר. רק הכיפה וברכת המזון נשארו, מפחד חיצוני (אומרים שברכת המזון פותחת צינורות שפע… חבל להפסיד).

אני לא יודע מה לעשות. נזרקתי משתי העולמות. גם אין אלוקיי בקרבי, ועלולים לבוא עליי צרות רבות ורעות, ובנוסף לכל, מה אני יכול לעשות בלי עזרתו של בורא העולם? בלי מילותיו המנחות של "מגיד מראשית אחרית", מבחינתי מחר יכולה להתחולל מלחמה וייקחו בתור עבד אפילו! מה אפשר לעשות?

איך אפשר לחיות בעולם בלי אלוקים?!
איך אפשר לחיות בעולם עם אלוקים?!

אני מאוד מקווה לעזתרכם.
תודה רבה!

תשובה:

שלום לך שואל יקר, ראשית, קבל נא את התנצלותי על איחור התשובה שלי, שנגרם מטרדות שונות ומשונות. מכתבך נגע מאד ללבי. אני חש שהצער והכאב שלך מגיעים ממקום אמיתי ונכון, ממקום של אכפתיות גדולה. האמת חשובה לך יותר מהכל, ואינך מוכן להתפשר או להשלים עם דברים שלבך אינו שלם איתם. מלבד זאת, נראה שלמרות גילך הצעיר אתה מעמיק לחשוב ואינך מסתפק בסיסמאות וקלישאות. אני מעריך זאת מאד. הנושא שהעלית הוא נושא ארוך ויש הרבה מה ללמוד ולהעמיק בו. למען האמת, המסר הראשון והחשוב שהייתי רוצה לומר לך הוא לא לקבל את הדברים בצורה של שחור ולבן, לא להסתמך על איזו אמרה או מחשבה ששמעת ממישהו, אלא אדרבה – ללכת ולהעמיק, ללמוד את הסוגיה היטב, ולבדוק לעומק מה אומרים חכמינו בנושא. על פי רוב, כשלומדים היטב – מוצאים שהנושא הוא יותר עמוק ומורכב ממה שחשבנו, ופעמים רבות הלימוד מביא אתו הבנה פנימית יותר וחיבור אל הדברים. אנסה בשורות הבאות לפתוח לך כמה שערים בנושא הזה. בוא נעשה חשבון פשוט לרגע: נצטווינו בתורה על כל מיני מצוות. מה הסיבה לכך? יכולות להיות שלוש סיבות אפשריות: 1. שהקב"ה זקוק לכך שנעשה מצוות, שיש לו תועלת אישית מזה. 2. שהקב"ה לא מרוויח מכך כלום, אבל יש בכך תועלת לנו – בני האדם. 3. שאף אחד לא מרוויח מזה, לא הקב"ה ולא אנחנו. כעת, איזו מהאופציות נראית לך הגיונית? ברור למדי שהקב"ה לא זקוק לכך שנעשה מצוות. ההנחה הבסיסית שלנו על אלוקים היא שהוא במהותו לא חסר דבר ואינו זקוק לדבר. האופציה השלישית גם היא מופרכת. האם יש הגיון לחשוב שהצטוינו לעשות מעשים שאין בהם תועלת לאף אחד? מה ההגיון בזה? הנחת היסוד היא שהמצוות נועדו לטובת אלו שנצטוו בהן – לטובתנו. הקב"ה עצמו לא צריך ולא זקוק שנעשה אותן. חז"ל ביטאו את הרעיון הזה בלשון הזו (מדרש תנחומא, שמיני): "וכי מה איכפת להקב"ה בין שוחט בהמה ואוכל אותה לנוחר בהמה ואוכל אותה? כלום אתה מועילו או כלום אתה מזיקו? או מה איכפת לו בין אוכל טמאות לאוכל טהרות? אלא אם חכמת חכמת לך… הא לא ניתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות, שנאמר אמרת ה' צרופה". כלומר, הנחת היסוד הברורה שהתורה והמצוות ניתנו לתועלתנו ולטובתנו. למעשה, המסר הזה מופיע בפסוקים רבים בתורה. לדוגמה: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, מָה ה' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ… לִשְׁמֹר אֶת מִצְו‍ֹת ה' וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם – לְטוֹב לָךְ" (דברים י, יב-יג). ישנו פסוק יפה בספר ישעיה (מה, יט) שבו אומר הקב"ה: "לֹא אָמַרְתִּי לְזֶרַע יַעֲקֹב תֹּהוּ בַקְּשׁוּנִי" – הקב"ה לא דורש מאתנו לבקש אותו (דהיינו לעבוד אותו ולהידבק בו) סתם כך ללא מטרה (וכפירוש ה'מצודות' שם: "כשאמרתי להם המצות לא אמרתי להם לעשותם על תוהו ובחנם כי אם לקבל עליהם שכר הרבה…."(. כאמור, אפשר למצוא פסוקים ומקורות רבים אשר מהם עולה בבירור כי מטרת התורה והמצוות היא אך ורק לטובתנו. כידוע לך, התורה חוזרת מספר פעמים על ההבטחה: "למען ייטב לך" ועל ביטויים דומים (ראה להלן את הציטוט מדברי האברבנאל). "האדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו", קובע הרמח"ל. יותר מכך, לא רק התורה והמצוות ניתנו לטובתנו, אלא כל הקיום שלנו – כל הקיום האנושי וכל קיומו של העולם נועדו לטובת הנבראים ולא לתועלת הבורא (שכאמור, מעצם הגדרתו איננו חסר מאומה). אם ההנחה הזו מוסכמת, אנו יכולים להמשיך לשלב הבא. האם אנו יכולים להבין תמיד את הדרך שבה המצוות הן לתועלתנו? האם מותר לנו לנסות ולהבין? אלו שתי שאלות חשובות הקשורות לאותה סוגיה: סוגיית טעמי המצוות. סוגיה זו רחבה וגדולה. גדולי חכמינו בכל הדורות עסקו בה, וקשה אפילו לסכם את הדברים בראשי פרקים. ובכל זאת, אנסה לשרטט כמה קוים. הרצון לדעת את טעמי המצוות הוא מצד אחד טבעי, נכון וראוי; ומאידך, טומן בחובו גם סכנה. מצד אחד, נתינת טעמים למצוות היא הכרחית. כמו שאדם לא יכול לאכול – לאורך זמן – אוכל תפל וחסר טעם (והרי זו קללתו של הנחש שטועם בכל דבר טעם עפר), כך באותה מידה האדם לא יכול להתמיד בפעולות סיזיפיות חסרות מובן ופשר. העובדה היא שאלוקים טבע בנפש אדם את הרצון להבין ולהשכיל וליצוק משמעות לדברים שהוא עושה. למעשה, כבר בתורה אנחנו מוצאים טעמים למצוות שונות (לצד מצוות שהם בגדר "חוקה" ואין להן טעם הידוע לנו), זאת מלבד העובדה שהתורה מצהירה באופן כללי שהמצוות נועדו לטובתנו ("למען ייטב לך"), ומלבד העובדה שיש בתורה מקומות רבים של הבטחת שכר על קיום המצוות (פרשת "קבלת עול מצוות" שאנו מזכירים בכל יום בקריאת שמע, בנויה על "והיה אם שמוע… ונתתי מטר ארצכם בעתו…"). בהמשך הוסיפו חז"ל טעמים הגיוניים למצוות, אך הגדילו לעשות רבים מחכמי הדורות שאחריהם שעסקו בביאור והסברה ונתינת טעמים למצוות בדרכים שונות וברבדים שונים. מאידך גיסא, יש סכנה בנתינת טעם למצווה, והיא: שהמצווה הופכת להיות תלויה בטעם בלבד. האדם חושב שהבין את הסיבה לציווי, וכאשר הוא חושב שהטעם התבטל, או שהוא לא נראה לו כמועיל או כצודק – תתבטל גם המצוה (חז"ל מספרים על שלמה המלך שטעה בכך כשחשב שיכול לעבור על דברי תורה בשעה שהוא מבין את טעם האיסור, ראה: סנהדרין כא, ב). אז האם מותר לבקש טעמים למצוות? האם הדבר רצוי? ובכן, בפועל – רבים מגדולי הדורות עסקו בכך והתאמצו להאיר ולהסביר את טעמי המצוות בצורות שונות. נזכיר את הדוגמה הבולטת שבהם: הרמב"ם, שהקדיש את החלק השלישי בספרו 'מורה נבוכים' לעניין הזה. לדעתו של הרמב"ם, על האדם להגיע להבנה שלמה ומלאה של טעמי המצוות (ראה במיוחד: מורה נבוכים, חלק ג', פרקים כו-כז), והוא אכן "אומר ועושה": הוא מחלק את כל מצוות התורה לקטגוריות שונות, ומבאר את טעמיהן אחת לאחת. הרמב"ם עושה מאמצים כה גדולים בביאור טעמי המצוות, עד שהוא נותן טעמים אפילו למצוות שבחז"ל הוגדרו כ"חוקה" דהיינו מצוות שאין לנו יכולת להשיג את טעמן (יש לציין כי בחז"ל כתוב במפורש שגם ל'חוקים' יש טעמים, אך הם נסתרים מאתנו. כך למשל, חז"ל אומרים שמשה רבינו ידע את טעמה של פרה אדומה). כאמור, דרך זו היא בחזקת סכנה. האדם עלול לחשוב שכבר הגיע אל ההבנה המלאה, ולהתגלגל למסקנות מוטעות. ידוע שבתקופת ההשכלה נתלו פורקי-עול בטעמי המצוות שנתן הרמב"ם בחיבורו, באומרם שמאחר וטעמים אלה אינם רלוונטיים בימינו – ניתן לבטל גם את חובת המצוות. [ואכן, חלק מן הטעמים שנתן הרמב"ם למצוות נראים בעינינו לא רלוונטיים או לא מתאימים לדורנו, אבל הרעיון שלו נותר תקף: על האדם לחתור להבנת הטעמים, ולתת למצוות טעמים המתיישבים על שכלו ולבו, וכל זאת לצד המחויבות לקיימן בכל מקרה – וכלשון הרמב"ם בסוף הלכות תמורה (פרק ד, הלכה יג): "אף על פי שכל חוקי התורה גזירות הם… ראוי להתבונן בהן וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם תן לו טעם, הרי אמרו חכמים הראשונים שהמלך שלמה הבין רוב הטעמים של כל חוקי התורה…"]. נדמה לי שהדרך הנכונה והבריאה היא שילוב חכם בין שתי הגישות. מצד אחד, לנסות למצוא משמעות רלוונטית למצוות, מתוך הבנה ש"לא דבר ריק הוא מכם" (וכדרשת חז"ל: "ואם ריק הוא – מכם"), אך במקביל – לזכור תמיד שההבנה שלנו היא מוגבלת וזו יומרה גדולה מדי לחשוב שהגענו לתכלית העניין של הכוונה האלוקית. הרי האדם עצמו עובר תהליכים, גדל ומתבגר, ומפתח תפיסה רחבה יותר ועמוקה יותר על העולם; ומי יתקע לידינו שבנקודת הזמן הזו הוא כבר חכם מספיק בכדי לתפוס את התמונה כולה? האדם, אם כן, צריך לפעול בשני צירים מקבילים. מצד אחד, המצוות הן ציווי והן "עול". זו מסגרת מחייבת שעליו לאמץ ולהתחייב אליה, מתוך הבנה שאין לתת למצבי רוח מתחלפים או להבנה המשתנה להשפיע בכל רגע נתון על מעשה או אי-מעשה המצוות; ומאידך גיסא, עבודת החיים התמידית היא ליצוק לתוך המסגרת המחייבת הזו את המשמעות שאני יכול לתפוס בעיני שכלי ובדרגה שבה אני נמצא. בזוהר מכונות המצוות: "תרי"ג עיטין", כלומר "תרי"ג עצות". אז המצוות הן לא רק "ציווי" – מסגרת של חוק שאתה מחויב אליה, אלא גם עצות טובות לחיים. אמנם, לא בכל רגע נתון אנו חווים זאת כ"עצה", ולעתים אנחנו חווים את זה רק כ"עול", אבל החיפוש אחר העצה שבדבר חשובה ומחויבת המציאות (אם נשתמש בדימוי האוכל: האדם זקוק לאוכל מזין באופן קבוע. זהו צורך חיוני, והוא אינו יכול לוותר עליו, אבל במקביל עליו להשתדל שהאוכל יהיה טעים וערב לו). כאמור, נושא טעמי המצוות הוא סוגיה רחבה וגדולה. אני מקוה שפתחתי לך פתח ראשוני לנושא, אך אני ממליץ לך ללמוד את הדברים בעצמך (אפשר להתחיל מדברי הרמב"ן בפירושו לתורה, דברים כב, ו, המתייחס גם לשיטתו של הרמב"ם במורה נבוכים). ברצוני להוסיף עוד שתי נקודות, לסיום קטע זה: א. מצוות הגיוניות ומצוות של התקשרות עם אלוקים — חכמי הדורות ערכו חלוקות שונות למצוות (הרמב"ם לדוגמה, חילק אותן ל-14 קטגוריות). לצורך העניין אני רוצה להצביע כאן על שני סוגים של מצוות שקל מאד "להתחבר" אליהם ולא צריך להתאמץ ולבקש טעמים נסתרים או נשגבים בכדי לקיימם: הסוג הראשון הוא מצוות מוסריות והגיוניות. נדמה לי שכל אחד מאתנו יכול לקבל על עצמו בקלות ובהבנה מלאה את המצוות הרבות בתורה שנועדו לעשות "סדר חברתי" ולתקן את העולם החברתי שבו אנו חיים. כולנו מבינים שלגנוב זה חטא, וכך גם אונאת רע, לשון הרע והלבנת פנים, וכן עוד מצוות ואיסורים רבים שנועדו לתקן את דרכינו ולעשות אותנו בני אדם טובים יותר. הסוג השני הוא מצוות שנועדו לפתח את מערכת היחסים שלנו עם הקב"ה, להכניס את אלוקים לתוך חיינו. עם המצוות האלה נמנות לדוגמה התפילה, הברכות, הציצית והתפילין, ועוד מצוות רבות. זו נקודה שחשוב לי להדגיש לאור מה שכתבת על כך שמרוב צער עזבת את הנחת התפילין והתפילה וכו'. ההבנה שצריך לעשות את המצוות האלה "בשביל" מטרות אחרות, או גרוע מכך – רק בשל חובת הציות, היא פספוס ענק של המצוות האלה. כי למעשה המצוות מן הסוג הזה הן אלו שמכוננות את הקשר ואת מערכת היחסים עם הקב"ה, הן אלה שמצמיחות בנו את התודעה הרוחנית ומכניסות את אלוקים לתוך חיינו. כך לדוגמה, התפילה היא דיבור אליו, היא הכרה בנוכחותו בעולמי, ולחשוב שהיא מין טקס סתמי שאני צריך לעשות בכדי לעמוד באיזה ציווי נוקשה שהוטל עליי, זה סירוס ועקירה של מהות העניין. [במובן הזה, השכר של המצוה טמון בה עצמה. הרווח הוא עצם קיום המצווה. המצווה מזכה את האדם בהזדמנות לבנות באישיותו ובעולמו קומות רוחניות חדשות וגבוהות; וזה אולי המובן הפשוט של דברי המשנה באבות: "שכר מצוה – מצוה"]. ב. כוחו של מעשה — נקודה שניה (שמתקשרת אולי לסוף הדברים הקודמים) היא שלעתים יש משמעות לעשייה עוד לפני שלב ההבנה. העשייה משנה פעמים רבות את הפרספקטיבה של האדם, היא גורמת לו לראות דרך מעשה המצווה דברים שלא ראה לפני כן. משל למה הדבר דומה, לאדם שמנסה ללמוד כיצד להטיס מטוס מתוך ספר הדרכה. הוא יושב על הספה בבית ומנסה להבין כיצד טסים. ברור לנו שכל עוד לא עלה על מטוס ממשי ולא הטיס אותו במו ידיו, הדברים שהוא קורא בספר הם חסרי מובן אמיתי עבורו. פעמים רבות ההבנה העמוקה באה רק לאחר (או תוך כדי) עשייה. אולי אפשר לפרש כך את תשובת עם ישראל: "נעשה ונשמע". לא מדובר רק על מוכנות לעשות לפני שמיעת הפרטים, אלא שהעשיה עצמה יוצרת אצל האדם הבנה שלא היה מסוגל להגיע אליה לפני שעשה. (וכיוון שאנחנו עומדים כעת בערב פורים, אפשר לפרש כך גם את "קיימו וקבלו היהודים" – שחז"ל דורשים בפסוק זה על קבלת התורה מחדש. גם כאן יש את אותה הקדמה של "קיימו" לפני "קבלו". יש משהו בקיום המצווה שגורם לך לאחר מכן גם לקבל אותה בצורה עמוקה יותר). אלא שלכל הנ"ל יש תנאי אחד, ובכך אני חוזר לתחילת דבריי – התנאי הזה הוא אמון במערכת. התנאי הוא הנחת יסוד בסיסית, והיא: שמערכת המצוות נועדה לטובתי, שיש בה עומק של טוב – גם אם אינני מצליח להבין תמיד או לחוות זאת בכל רגע נתון. הנחת היסוד הזו יכולה להוביל אותי לעשייה – והעשייה יכולה להוביל אותי להבנה עמוקה יותר. לסיום, אני רוצה להתייחס לדברים שכתבת על דברי אנטיגנוס איש סוכו. אתה כותב פירוש מעניין אבל מסתייג מעצם היומרה שלך לפרש, וכפי שאתה כותב "מכיוון שאיני יכול לבוא לפרש ככה סתם, איך שנוח לי, את חכמי התלמוד. ומאיפה לי בכלל שהפירוש שנתתי הוא נכון, תקף, עוזר?". אז ראשית, כדאי לדעת שבהחלט יש לך זכות לפרש. זו דרכה של תורה. ללמוד קטע ולנסות להבין אותו בשכלנו, עד כמה שידינו מגעת. צריך כמובן לנקוט במידת הענווה ולא לחשוב שהדרך שאנחנו מפרשים היא וודאי היחידה והנכונה ביותר, ואף על פי כן – מותר לנו להציע פירוש משלנו. חלק מהלימוד הוא גם לבדוק כיצד הסבירו הפרשנים השונים את הקטע שלמדנו. לא למדתי את כל הפירושים של המשנה הזו, אבל לא אתפלא אם גם הפירוש שלך כבר נאמר על ידי אחד מחכמי ישראל. יחד עם זאת, רציתי לכתוב לך כמה דברים על משנה זו: דבר ראשון, כדאי לדעת שדבריו של אנטיגנוס איש סוכו הם דברים חריגים. אם נקח את מסכת אבות, שבה מובאים דבריו של אנטיגנוס, נמצא שעניין השכר למצוות חוזר בה פעמים רבות כהנחת יסוד פשוטה, ודווקא דבריו של אנטיגנוס מתבלטים על פני כל המסכת כדעה יחידאית. כך לדוגמה אומר רבי בפרק ב', משנה א: וֶהֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה, שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְֹכָרָן שֶׁל מִצְוֹת. וֶהֱוֵי מְחַשֵּׁב הֶפְסֵד מִצְוָה כְּנֶגֶד שְֹכָרָהּ, וּשְֹכַר עֲבֵרָה כְּנֶגֶד הֶפְסֵדָהּ. ושם במשנה יד, אומר רבי אליעזר: וְדַע לִפְנֵי מִי אַתָּה עָמֵל, וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתָּךְ, שֶׁיְּשַׁלֶּם לָךְ שְֹכַר פְּעֻלָּתָךְ. ובמשנה שלאחריה (טז): רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: הַיּוֹם קָצָר, וְהַמְּלָאכָה מְרֻבָּה, וְהַפּוֹעֲלִים עֲצֵלִים, וְהַשָֹּׂכָר הַרְבֵּה, וּבַעַל הַבַּיִת דּוֹחֵק. ושוב במשנה הבאה: לא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר, וְלא אַתָּה בֶּן חֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה; אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה, נוֹתְנִים לָךְ שָֹכָר הַרְבֵּה; וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתָּךְ, שֶׁיְּשַׁלֶּם לָךְ שְֹכַר פְּעֻלָּתָךְ; וְדַע: מַתַּן שְֹכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא. (המשפט "ונאמן הוא בעל מלאכתך…" חוזר בפעם השלישית גם בפרק ו, משנה ד) ובפרק ד, משנה י, אומר רבי מאיר: וְאִם עָמַלְתָּ בַּתּוֹרָה יֶשׁ לוֹ שָֹכָר הַרְבֵּה לִתֶּן לָךְ. ובפרק ה, משנה א: בַּעֲשָֹרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם. וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר? וַהֲלא בְּמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרֹאות? אֶלָּא לְהִפָּרַע מִן הָרְשָׁעִים, שֶׁמְּאַבְּדִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַּעֲשָֹרָה מַאֲמָרוֹת; וְלִתֵּן שָֹכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים, שֶׁמְּקַיְּמִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַּעֲשָֹרָה מַאֲמָרוֹת. אלו כמה דוגמאות, ויש מופעים נוספים במסכת זו (ביניהם: "שכר מצוה – מצוה", פרק ד, משנה ב; ועוד). לא זו בלבד שדעתו של אנטיגנוס חריגה על רקע כל המסכת, אלא שחז"ל כבר כתבו על סכנת הטעות שטמונה בדבריו, עד שכבר היו שהגיעו בעקבותיו לכפירה ולפריקת עול. כך נכתב ב'אבות דרבי נתן', ה, ב: "אנטיגנוס איש סוכו היו לו שני תלמידים שהיו שונין בדבריו, והיו שונים לתלמידים, ותלמידים לתלמידיהם. עמדו ודקדקו אחריהן, ואמרו: מה ראו אבותינו לומר דבר זה? אפשר שיעשה פועל מלאכה כל היום ולא יטול שכרו ערבית? אלא – אילו היו יודעין אבותינו שיש עולם אחר ויש תחיית המתים – לא היו אומרים כך! עמדו ופרשו מן התורה, ונפרצו מהם שתי פרצות: צדוקין וביתוסין. צדוקים על שום צדוק, ביתוסין על שום ביתוס. והיו משתמשין בכלי כסף וכלי זהב כל ימיהם, שלא הייתה דעתן גסה עליהם, אלא צדוקים אומרים: מסורת הוא ביד פרושים שהן מצערין עצמן בעולם הזה, ובעולם הבא אין להם כלום". ובלשון הרמב"ם (בפירושו למשנה): "והיו לזה החכם (אנטיגנוס איש סוכו) שני תלמידים, שם האחד צדוק ושם השני ביתוס. וכאשר שמעו שאמר זה המאמר (אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס), יצאו מלפניו ואמר האחד לחבירו, הנה הרב אמר בפירוש, שאין לאדם לא גמול ולא עונש, ואין תקוה כלל, כי לא הבינו כוונתו…". ואכן, רבים ממפרשי המשנה ניסו להסביר את דבריו המוקשים של אנטיגנוס בדרכים שונות (ואני מפנה אותך לפירוש 'מדרש שמואל' על מסכת אבות, שליקט פירושים שונים בעניין). אביא להמחשה את תמיהתו של רבי יצחק אברבנאל על דברי אנטיגנוס (בפירושו על מסכת אבות – "נחלת אבות", הובא ב'מדרש שמואל' שם), מתוך ההנחה הברורה שמטרת התורה והמצוות הן דווקא להיטיב עם האדם ולתת לו שכר בעמלו: "בדברי אנטיגנוס יראה ספק גדול, באומרו שלא יעבוד האדם את בוראו על מנת לקבל פרס אלא על מנת שלא לקבלו. כי הנה ייעודי התורה תמיד לא יחשו מלקרוא בני אדם לעבודת המצות מפני השכר הנאמר בעשרת הדברות, למען ייטב לך והארכת ימים, למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך, ואמר: ושמרת את חוקיו ואת מצותיו אשר אני מצוך היום למען ייטב לך ולבניך אחריך, ולמען תאריך ימים, וכן במקומות רבים. ולא עוד אלא שהקב"ה בעצמו אמר מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי ולשמור מצותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם אחריהם. ואם הוא יתברך רוצה וחפץ שתהיה עבודתינו מכוונת לתועלתינו והנאתינו, איך יאמר אנטיגנוס שהיא עבודה פסולה ושאין ראוי לעשותה? והנה חז"ל אמרו רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות, ודוד אמר גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב". אברבנאל מוסיף וטוען עוד: "ואם האדם לא יכוין ולא יקווה שכר בפעולתו אין ספק שלא יתנועע אבל שיתרשל בעבודה. כי תכלית פעולות האדם ותנועותיו הוא אם להתקרב אל הנאות ואם לברוח מן המזיק…". כלומר, לפי אברבנאל, מלבד זאת שהתורה כותבת במקומות רבים שיש שכר למצוות, גם ברמה הפרקטית-מעשית – האדם מטבעו בנוי באופן כזה שמה שמניע אותו הוא הרצון להתקרב להנאה או לברוח מהרע, ולא הגיוני לדרוש ממנו להתנהל בצורה המנוגדת לטבעו. מסיבה זו, מסבירים הפרשנים כי דברי אנטיגנוס אינם כפשוטם, ולא היה בכוונתו לומר כי על האדם לפעול בלי שום כוונת רווח ותועלת. אני ממליץ לך לחפש וללמוד בעצמך את התשובות השונות, נדמה לי שתוכל למצוא דברים דומים להסבר שאתה נתת. נקודה יפה שעליה חשבתי (וגרעין שלה ראיתי בדברי הרמב"ן – כתבי רבינו משה בן נחמן, כרך ב', עמ' שנו) שכוונת אנטיגנוס היתה לומר שהאדם לא יצפה לגמול מהיר ומיידי. כלומר, זו טעות לחשוב שניתן תמיד למצוא את התועלת של המצוות באופן מידי ופשוט, ושאפשר לראות בוודאות את השכר והתועלת שבדבר. מעבר לכך שאין בכך הגיון, טמונה כאן גם תוחלת שווא שעלולה לגרום לאדם לעזוב הכל כשלא יקבל מיד שכר וכשהדברים לא ילכו בדיוק כפי שדמיין או תכנן. אפשר לומר שאנטיגנוס רוצה לדחוף אותנו לפתח מערכת יחסים עם הקב"ה, שמערכת המצוות לא תהפוך אצלנו לסוג של "כספומט" שדרכו אנחנו "מושכים" טובות ושפע, אלא שהמצוות תהיינה אמצעי לקשר ויחסי אהבה וקרבה בין אב לילדיו. הדברים ארוכים. אני מקוה שהייתי מובן, שעניתי לך לפחות על חלק מהדברים, ושהצלחתי מעט להאיר לך את הדרך. האכפתיות הגדולה שלך נוגעת ללב. האמת שלך זועקת. אינך מוכן לקבל חיי עבדות, ואתה צודק במאת האחוזים. לך בעקבות הלב שלך. לא עבדות דורשים ממך, אלא התמסרות. התמסרות מתוך אהבה. לא ציווי כפוי חסר פשר, אלא מערכת יחסים של אהבה, של קשרי גומלין בינך לבין בוראך. קשר של שני צדדים הכורתים ברית מתוך רצון ובחירה. לך בכוחך, עלה והצלח, מצא את אלוקיך שבקרבך (מצאתי את שאהבה נפשי), מצאת את גאולת נפשך (קרבה אל נפשי גאלה), והצלח בכל דרכיך. בהוקרה, אלי [email protected]>

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן