התפרסם בתאריך:

24/05/2015

תעזרו לי לצאת מהאדישות!

שאלה מקטגוריה:

שלום. בזמן האחרון מנקרות בי שאלות של אמונה. מצד אחד יש ימים שברור לי שיש ה' והכל נעשה בהשגחה פרטית. ויש ימים שפתאום אני במחשבות האם כל מה שאני חושב נכון? האם ה' באמת נמצא ונכון וקיים? בכלל ההתנהלות שלו קשה לי. להתפלל אליו. להודות לו. למה שאני יודה לו? ביקשתי ממנו להגיע לעולם ? אני לא חייב לו כלום. למה אני צריך להיות בהרגשה של הודיה מולו על זה שאני ככה וככה. לא מרגיש את הצורך הזה.. כבר כמה שנים כמעט ולא מתפלל או מברך, לא בשביל לעשות דווקא אלא כי אני אדיש למצב. אמנם עברתי בחיי ושאלתי שאלות אבל עדיין פתאום מגיע רגע של חוסר ידיעה ואחיזה בקרקע של – מה עובר על החיים האלה?
מצד שני ברור לי שזה מה שהכי נכון לי. בעז"ה רוצה להקים בית יהודי עם תורה ומצוות. כי ברור לי שזה הדרך, משהו פנימי. אבל באותו רגע גם מנקרת בי מחשבה של חוסר וודאות. אשמח לא לתשובות של – יש דברים שהם למעלה ממנו וכו' כי שמעתי את זה מספיק. רוצה הוכחות. פסוקים . תורה. שכל .
אני בן 21 כרגע, ומבחינתי זה זמן חשוב לשאול כדי להתחיל את חיי המשפחה בצורה נכונה ויציבה.

תשובה:

שואל יקר שלום וברכה,

במכתבך הנוגע ללב פירטת בבהירות תהיות רבות המנקרות בראשך על אודות אמונתך. תחת הכותרת הפשוטה-לכאורה, "אמונה", קיפלת במילותיך שאלות רבות, הדורשות כל אחת התייחסות מפורטת.

א

הרשה לי לפתוח את דבריי בעיון קצר בשורות הסיום של שאלתך. אתה מתאר תחושה עמוקה, "משהו פנימי", ש"להקים בית יהודי עם תורה ומצוות" הוא "מה שהכי נכון לי", "כי ברור לי שזה הדרך". אך מצד שני, אתה מבקש מאוד שלא לקבל תשובה בסגנון "יש דברים שהם למעלה ממנו". נראה לי ששורות אלו משקפות היטב את טיבו של תהליך בירור אמוני.

יש בנו תחושות, עמוקות וכנות, על האמת הגדולה הטמונה במסורת אבותינו. אנו עומדים בהכנעה מול דורות רבים של יהודים מאמינים, גאים על היותנו חוליה נוספת בשרשרת מפוארת של מסירות, דבקות ועמידה עיקשת בעקרונות, ואף מבקשים שלא לנתקה ולהמשיך אותה בגופנו ובנפשנו.

כל זאת – בלבנו.

אבל כיצורים תבוניים, לצד לבנו פועלת גם תבונתנו, ואנו חשים מבוכה כאשר אנו מתקשים ליצור שיתוף-פעולה פורה והרמוני בין לבנו לשכלנו. "משהו פנימי" אכן קיים בלב, אך דעתנו אינה מסתפקת בכך. היא נעלבת בשם עצמה כאשר אנו דוחים אותה בקש, "יש דברים שהם למעלה ממנו". השכל מעונין להבין, הוכחות הוא מבקש. על הפעילות הגועשת במעמקי הלב הוא מביט בכעין-זלזול: מנין לך? הוכח!

בחינה ביקורתית של הנחות-היסוד הטבועות ברגשותינו ובלבנו, היא דבר רצוי ומבורך. עולמנו האמוני, והתודעתי בכלל, מתעצב בגיל רך, כאשר אין לנו את היכולת לכונן אותו על אמות-מידה ביקורתיות ורציונליות, ועם בגרותנו נדרשת מאיתנו המלאכה לבחון אותו שוב ושוב, ולבסס אותו באורח הגיוני ומושכל. אנו נחטא לאמת אם נמשיך לחיות את אמונתנו רק על סמך תרבות ילדותנו.

משכך, את השאלות המנקרות יש לקבל בברכה. אות הן לבגרות הדוחקת את רגלי הילדות.

ועם זאת, גם את הדרך אל התשובות יש לסלול בבגרות ובמחשבה מושכלת. אורך-רוח הוא מן המתנות שמעניקה לנו הבגרות, הדורשת מאיתנו להכיר באופיים האיטי של תהליכי בירור ולמידה. לא במשפט-מחץ אחד, לא בתרגיל מתמטי אחד ולא בציטוט כובש אחד נבנית האמונה הרציונלית באלוקים ובעבודתו. את הגֵר שהתעקש לא להבין זאת וביקש "למדני כל התורה על רגל אחת", כבר דחף שמאי הזקן באַמַת-הבנין.

אך דווקא הלל, החכם המוכר לנו יותר מכל באורך-הרוח שלו, לימד אותנו נוסחת-פלא, בה נוכל ליישב את דעתו של הגר הקטן שבלב, הרוצה ללמוד הכל כאן ועכשיו, ועם זאת לשכנע אותו לצאת אל המסע הארוך והמייגע של הלימוד. נוסחת-הפלא הזו נוגעת ישירות באחת השאלות המרכזיות במכתבך.

ב

אנו עשויים להביט על הגר הזה במבט משועשע. כמין שגעון נכנס לראשו, והוא מתעקש ללמוד את כל התורה כולה על רגל אחת. אבל הבה נחשוב רגע – האיש הזה בא להתגייר! הייתה לו כנראה תחושה פנימית עמוקה שמשה אמת ותורתו אמת, והוא הלך על פיה בכנות ראויה להערכה. הוא היה נכון לשנות באופן דרסטי את כל אורחות חייו, משבע לתרי"ג, בשל אותה תחושת-לב אמיתית.

אלא שדעתו מטרידה אותו. היא מסרבת ללכת שבי אחר תחושות הלב, והיא מתעקשת לשמוע את הטיעון החד והחותך, זה שניתן לשמוע אותו על רגל אחת, כדי לתת את אישורה הרציונלי לתחושות הלב. "על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת".

והלל ידע כיצד ליישב את הדעת. הוא השכיל לומר את משפט-המחץ ששיכנע להוריד את הרגל ולהוביל אותה אל בית-המדרש, ללימוד איטי וממושך. ננסה להתבונן בדבריו הקצרים.

"דעלך סני – לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה, ואידך – פירושה הוא, זיל גמור" [=השנוא עליך לא תעשה לחברך, זו היא כל התורה כולה, והיֶתֶר – פירוש הוא, צא ולמד].

החבר שעליו מדבר הלל, הוא לא רק אדם, בשר ודם, כי אם גם האלוקים. לפיכך נוסחת-הפלא של הלל מכסה לא רק את תחום המצוות שבין אדם לחבירו, אלא גם את המצוות שבין אדם למקום. במילים הקצרות הללו, מתוארת "כל התורה כולה" בפי הלל, לא כמערכת חובות ודרישות ("אני לא חייב לו כלום"!), אלא כמערכת ידידות (האלוקים נקרא "רֵעֲךָ וְרֵעַ אָבִיךָ", כפי שמציין רש"י בפירושו לאגדה זו).

נקודת-מוצא של יחסי ידידות אינה יכולה להיות חובה, או מטלה, או דרישה. ייתכן שעם העמקת רגש הידידות, תתפתח בלב האוהב גם תודעת חובה, והוא ימצא את עצמו מחויב לשלומו או רצונותיו של אהובו, אך זו אינה נקודת-המוצא של מערכת היחסים ביניהם. אף אדם בעולם לא הצליח לכונן יחסי ידידות בכפייה, "כי הוא חייב". אם היה הלל פותח את תיאורה של התורה ב"חובת האדם בעולמו", רגלו של הגר הייתה נותרת באויר ולא נוחתת אל הקרקע בדרכה אל בית-המדרש. "למה שאני אודה לו? ביקשתי ממנו להגיע לעולם?".

מביט הלל בפניו של הגר, ומבין עיניו משתקפת תמונה מלאת חיים. האיש השובב שלפניו, העומד על רגלו האחת ומאתגר את החכם היהודי, הוא ללא-ספק אדם היודע שמחה ואושר מָהֶם. בחייו עד כה הוא חווה בודאי לא-מעט רגעים מאושרים, גם צבר לו קניינים המשמחים את הלב. התבוננות בהם מביאה כל אדם חושב להכרה בקיומה של הישות העומדת מאחוריהם.

אל הלל מגיע הגר לאחר הכרתו במציאות האל. כעת הוא מבקש ללמוד את עיקרון-העל שעליו מושתתת התורה היהודית, המציעה דפוס-התנהלות בין האדם לבין האל.

הלל מזהה את הרגע, ומתאר לו את העיקרון במילים פשוטות: האל אוהב אותך! הוא ידידך! זנח לפי שעה את ערוץ החובה, הדורש ממך במפגיע ציוויים ואזהרות. ראש לכל, הושט את ידך ליד האל הפשוטה לפניך, וכונן איתו יחסי רֵעוּת. השב לו אהבה על אהבתו. אם אתה חש בטובה שבחייך, אם לא נפלת לדיכאון המעקר את יצר החיים, אם אוהב אתה את עצמך, את קיומך, את חייך, תן דעתך על אהבת האל הגדולה המחוללת את כל זה. אל מול הצעת חברות כזו, אל תישאר אדיש. השב גם אתה באהבה גדולה משלך. "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך".

הדת היהודית, שבלבנו מקננת תחושה עמוקה, "משהו פנימי", שהיא הדרך הנכונה, אינה פונה אל האדם בדרישות ובציוויים, בטרם התבססה בלבו תחושת האהבה. הפנייה הראשונה של האל לעמו, "אנכי ה' אלקיך", באה מתוך גילוי האהבה הגדול שקדם לה, "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". גם רבנו משה בן מימון, בבואו לפרט את תרי"ג המצוות, פתח תחילה במציאות האל, בייחודו, ומיד לאחר מכן – באהבתו. כל שאר המצוות נובעות מן התודעה הכפולה הזו: הוא קיים – כלומר, הוא העומד מאחורי הטובה הגדולה שאנו שרויים בה – ואנו אוהבים אותו.

ג

אם שכלנו מכיר באמת הגדולה שבמציאות האל, כי אז אהבתו אלינו בוקעת ועולה מן הטוב שבמציאות חיינו, וממילא אהבתנו החוזרת מתבקשת ממילא. בכך נסללת הדרך אל קיום מצוותיו במסירות גדולה ("ואידך פירושה הוא, זיל גמור").

אם גם אל מול תחושת הלב על מציאות האל עומד השכל ותובע הוכחה, כי אז דרושה התייחסות נפרדת. אוכל רק לומר בקצרה: 'הוכחה' במובן הלוגי של המילה, כבר נתייגעו טובי החכמים בכל הזמנים להעמיד חזון ונכשלו. ככל הנראה, מציאות האל אינה נגזרת לוגית של אֵי-מה הידוע לנו. ואולם, אין בכך אלא ללמדנו כי את מציאות האל אין לחפש במישור הלוגי של התבונה האנושית, כי אם במישורים אחרים שלה (לא מעבר לה, לא "למעלה ממנו", אלא במסגרת התבונה בלבד, אך לא בערוץ הלוגי שבה). כמו שאר הנחות-היסוד של הידע האנושי, כך גם מציאות האל היא הנחת-יסוד המושתתת על ההגיון והסברה, ולא על המופת הלוגי.

מציאות האל היא התשובה ההגיונית היחידה הנותרת לאחר שלילת האפשרות האחרת. ביד האדם העומד מול המציאות הנפלאה שבתוכה הוא שרוי, ומבקש לעמוד על פשרה, ישנן שתי תשובות אפשריות בלבד: מאחורי ההווייה כולה קיימת ישות המחוללת אותה, או שלא. משמע התשובה השנייה הוא פשוט להחריד: ההווייה כולה נטולה כל זיק של משמעות, היא מתה; מתחוללת באופן אקראי, מתוחכמת להפליא מאליה, היא סיפור עצום בעל אינספור פרטים המסופר מאליו, היא יכולה הייתה שלא להתרחש ממש כפי שהתרחשה, היא כל כולה סוג של תקלה מוצלחת חסרת-משמעות.

רצף ההנחות הבלתי-שכליות המרכיבות את האפשרות השנייה, מביא אותנו לאמץ את האפשרות הראשונה: מאחורי ההווייה כולה קיימת ישות המחוללת אותה.

בעקבות דורות רבים של בני-אנוש, שהוסיפו הצהרות שונות ומגוונות על האלוקים ובשמו, הצהרות סבירות יותר וסבירות פחות, התערבב העיקרון השכלי הפשוט על מציאות האל בתוך שלל עקרונות הגיוניים פחות (כמו: מה הוא חושב, את מי הוא אוהב ואת מי לא, איך הוא נראה ומה שלומו), עד שבדַבְּרֵנוּ על אודות האל אנו מתקשים לנתק בין מציאותו לבין תיאוריו הרבים, ואיננו עומדים מספיק על התבונה הצרופה המכריחה את עצם מציאותו.

היהדות ניערה את אבק האלילות מעל האמונה במציאות האל, והזכירה לנו את האמת האחת והיחידה. דע אך זאת: מאחורי ההווייה כולה קיימת ישות המחוללת אותה. אינך יודע דבר עליה, אינך יכול להשיג אותה, היא בהגדרה מעבר למציאות הטבעית שאותה היא עצמה חוללה.

אך הבט נא, הישות הזו שאינך יודע דבר עליה, פרט להיותה מחוללת המציאות כולה, האם היא אוהבת אותך?! הבט על חייך, על העולם בו אתה שרוי, על התקווה העצומה שחיי-אנוש טומנים בחובם, ואמור נא בכנות: האין כאן אהבה עצומה המוענקת לך?!

הָשֵׁב אף אתה אהבה על אהבה. טפח את רגש הידידות ההדדית, "רֵעֲךָ וְרֵעַ אָבִיךָ אַל תַּעֲזֹב" (משלי כז, י). דעלך סני – לחברך לא תעביד.

הארכתי בדברים, והרגל העומדת מן הסתם התעייפה. אם נאות מילותיי כדברי פתיחה, הרי הוכשרה השעה להעמיק עוד ועוד, לצאת אל מסע הלימוד הארוך, "ואידך פירושה הוא, זיל גמור".

אשמח להמשיך את השיחה, אם יתעורר הצורך.

בברכה,

 

יצחק ברוך

[email protected]

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן