מאת:

התפרסם בתאריך:

06/09/2016

איך אוכל לסלוח ולאהוב?

שאלה מקטגוריה:

שלום וברכה.

אני נשואה 16 שנה. נישאתי לאדם שרחוק ממני מנטאלית , השקפתית .אני עמוקה ורוחנית, בעלי שטחי ועניני. מבחינה דתית הוא נמוך ממני בהרבה. הוא מגיע מישיבה ליטאית נחשבת ביותר.באתי לנישואים עם הרבה רצונות גבוהים מהר מאוד התברר לי שלא זה מה שרציתי. בעלי היה משוטט שעות במחשב, יצא לעבוד והגרוע מכל התברר שמידי פעם יש לו התקפת עצבים. במשך 13 שנה עברתי אלימות פיזית, מילולית ומינית.  פחדתי ממנו מאוד. הוא היה מאים עלי ובנוסף מבצע.. לדוגמא:נסענו עם הילדים הקטנים לטיול, באמצע משהו עורר את חמתו והוא הוריד אותי באמצע הדרך מהאוטו בברוטליות והמשיך בנסיעה בלעדי.. יש לי סיפורים רבים אבל לא אוסיף.. , כשהוא לא קיבל ממני מה שהוא רצה הוא היה מתפרץ ,שובר כלים, צועק ודופק דלתות. מכה אותי, ואני מרוב פחד שלא יהיה עוד התפרצות נתתי לו .. הפחד בי היה כל כך גדול ועלה לממדים הזויים, לא נתתי לו להישאר לבד עם הילדים. בלילות . כשהילדים גדלו היה יכול לכלות בהם את זעמו. ואני מרוב פחד שתקתי גם כשהכה אותם. הנס שלי היה- שהקשר שלי איתם מאוד חזק והם שיתפו אותי בשנאה ובכעס שלהם עליו. ואני תומכת מקשיבה ונותנת מקום..כל השנים כשהיה לי אומץ בקשתי ממנו שילך לטיפול והוא הבטיח שעל גופתו המתה-הוא לא ילך! לא היה לי הורים תומכים או דמות קרובה וכך נשאתי את הכל לבדי. כמובן שהגוף דיבר את המצוקה, היו לי התקפים של קוצר נשימה. כאבי ראש הזויים וכאבי בטן. כל יום התפללתי שלא יחזור הביתה כדי לא לפגוש את האדם הנורא הזה..
כך היה הגלגל , ככל שאני פחדתי יותר הוא הפחיד יותר..לפני חמש שנים התחלתי טיפול. עברתי בכל המקומות הקשים ויצאתי אחרת לחלוטין. הבנתי מה האמונה והחוויה שהיתה בי והזינה אותי , הבנתי מה במציאות הפנימית שלי אפשר לכזו מציאות קשה חיצונית לקרות.עברתי דרך המקום הקרבני שהיה בי. עברתי את הפחד בתחום המיני ,הרגשי והפיזי. ויצאתי משם לגמרי. אפפעם לא עלה בדעתי אז שיכולתי לקרוא למשטרה ולסים את הסיפור הזה. ברגע שהבנתי , אמרתי לו שאקרא למשטרה, עדין פחדתי ממנו..אבל אחר כך זה היה ברור לי ולו שכל אלימות נוספת תעלה לו ביוקר רב.
היום אין בי פחד כלל. ברור לי שהוא לא יכול לפגוע בי הן פיזית הן רגשית. אני האחראית הבלעדית על גופי.
מה שקורה בשנתיים האחרונות, הוא עשה שינוי מדהים ומיוחד וזה בלי שום עזרה או טיפול חיצוני. הוא רגוע ומבליג. לא יוצא מהכלים. כבר שנתיים שאין שום התפרצות שלו. מדבר אלי יפה ומכובד. מתמסר אלי ומוכן לתת לי את כולו. מבין מה שעולל לי ומאוד מתחרט על זה. הוא גודל בקצב שלו, לאט. אבל גודל. הוא אבא מקסים לילדים, מתמסר אליהם. לא צועק רק מדבר. בקיצור- אדם נפלא שכל אישה היתה מאחלת לעצמה, אבל אני בבעיה עמוקה. פשוט לא אוהבת את האדם הזה. בדקתי את עצמי בכל מיני מצבים-אין לי שום רגש כלפיו. לא רחמים. לא דאגה כמובן לא אהבה  .אני לא מתגרשת עכשיו כי אין לי באמת כרגע סיבה. אני לא סובלת והיום הוא מקסים יש לנו משפחתיות נהדרת, ילדים בריאים בנפשם ושמחים. יש לנו הרבה חוויות משפחתיות כפיות. הוא איש משפחה מהמם ועוד תכונות טובות אחרות. אבל אני בליבי בזה לו, סולדת ממנו. לא רוצה להתקרב מידי  וקרועה בתוכי האם לעולם הנפש שלי לא תסלח לו. האם אוכל לפתוח דף חדש איתו ולאהוב.

ברשותך, אני בטיפול ותשובה שהרוח שלה תיהיה ללכת לטיפול פחות תעזור לי. אשמח לכיווני חשיבה חדשים או כל דבר שיעזור לי לראות את הדברים בעין נוספת.
מאוד מודה על הזמן והלב שאתם נותנים.

תשובה:

 

יקרה.

ברשותך, משתפת אותך שאני מוצאת את עצמי קוראת אותך שוב, ועדיין  רועדת.

שואלת את עצמי מהיכן מגיע הרעד הזה.

מפחד? לא.

מכאב? כן, יש בי המון המון כאב על הסבל הנוראי הזה שעברת, אבל הרעד לא מגיע משם…

אני חושבת שלפעמים רעד מגיע מעוצמות של אנרגיות גבוהות  שמבקשות להתפרק ולצאת. ומה שחוללו בי מילותייך, זה את העוצמה האנרגטית הזו, של רוח האדם, וכמה היא יכולה להגביה, עד לאין שיעור.

אני תוהה לעצמי, אם הייתי רואה את העיניים שלך, איך היה נראה הזיק הזה, שעולה ממילותייך. מלא בחיות, מלא בצמיחה, מלא בנחישות וביכולת. מלא גם ברוך, בכמיהה, בחיפוש,  ואולי – מלא במשמעות.

אני חושבת ומתפעמת (מתפעמת, כן, מלשון פעימת חיים) על החיים האלו שעברת, מלאי האלימות והסבל, והמהפך שחוללת בתוכך פנימה, מהפך כזה, שהשפיע החוצה – להתנהגות שלו מזה שנתיים. מקובלני, שכשאדם עושה שינוי אמיתי ותיקון פנימי ומהותי בעצמו, אז מאליו, הסביבה שלו משתנית. המעגלים שסביב חייו מתחילים "לרקוד" אחרת.  ואולי ניתן גם לומר את ההפך: אם הסביבה משתנית, אות היא שהמהפך הוא אמיתי, מהותי, תיקון יסודי.

 

עברת מהפך עצום. לקחת אחריות על חייך. בנית את ביתך, את ילדייך, אתם היום משפחה כיפית. ואני די נבוכה מהדמעות שעולות לי לעיניים.

הן דמעות התרגשות. התרגשות מרוח האדם שיכולה להגביה כל כך, ולתקן עולמות, ככה. ממש. זה גדול יותר מלברוא עולמות. זה לתקן.

ועכשיו את שואלת על אהבה וסליחה.

התחושה הראשונה שעלתה בי היא – מה פתאום לסלוח? מה פתאום לאהוב? הרי פגעו בך, פשעו בך, בכוחות נשמתיים טהורים התרוממת מכל זה, אבל… לסלוח? לאהוב? איך?

מוצאת את עצמי כועסת את ההתנהגויות הקשות שאת מתארת, זועמת על העוולות, כואבת את הכאב השורף הזה.

*

אבל אחר כך… אחרי התחושה הראשונית הזו,  אני חושבת עלייך. עלייך. ומהמקום הזה מבקשת להשיב את התשובה שלי. על כך שאת ראויה להיות אשה אוהבת, אישה סולחת.

לא עבורו, עבורך. או – לא בעיקר עבורו, בעיקר עבורך.

כי אם בחרת להישאר איתו ולהמשיך לקיים את המשפחה הכיפית שאתם היום, והוא, כדברייך,  איש משפחה מקסים וביצע שינוי עמוק, ואת חסינה ולא לבד עוד, אז מגיע לאישה שכמוך לאהוב את האיש שלה. לך מגיע, כן? עבורך.

מגיע לך לסלוח, כי בסליחה, אמיתית, מצוי הריפוי. והשאלה הגדולה היא, מהי סליחה.

אני כותבת ועוצרת, כותבת ועוצרת, מודעת לזהירות הרבה שנדרשת ממני, שכן אפשר בקלות לטעות במילים.

רק מי שיכול לא לסלוח, יכול לסלוח.

רק מי שכבר לא ניתן לפגוע בו עוד, שייצב את  גבולותיו, שכבר לא ניתן להתעלל בו, שיודע לעצור, לסגור את הדלת מפני פגיעה נוספת, יכול לחשוב על תהליך של סליחה.

לפני שהתעללות נעצרת, אסור ולו לרגע לחשוב על סליחה. אין זו סליחה כי אם קורבנות.

את מספרת שבעצם עשית, בכוחות מופלאים ועל אנושיים כמעט, את התהליך הזה. (ומשמח כל כך שאת בטיפול שנשמע מיטיב ומבורך מאד) שוב הוא לא יכול לפגוע בך ואין בך פחד ממנו כלל. את מוגנת.

ואת מבקשת לסלוח ולאהוב.

בגלל מה?

אם זה עבורך, למענך, מאותם חלקים בריאים שמבקשים בך להיות אישה אוהבת לאישך, את מוזמנת למסע הזה, שהשכר שלו, מופלא מאד.

אני חושבת, שסוד הסליחה מצוי, ביכולת למצוא משמעות בכאב ובסבל. ביכולת למצוא את מה שקיבלנו מהכאב.

בגן שרנו שכל מה שהשם עושה הכל לטובה.

בכיתה ג' למדנו על רבי זושא וחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה.

אבל האמת שטמונה שם, היא רבת משמעות ועמוקה מיני ים.

מה המשמעות של הסבל בחיינו.

למה הוא ניתן לנו.

מה קיבלנו ממנו.

איך גם את זה, השם עשה לטובה. לטובה. לטובה.

לטובה לא כמו אישה מוכה שסופגת ואומרת "תודה" אלא בראיה מאמינה, מפוקחת. בוטחת. רואה ויודעת.

את האמת, יקירה? לא הייתי מעזה לכתוב את זה כך, על החיים שלך, אבל זה משתמע, שאת ברמה כל כך גבוהה של עיבוד ומציאת תכלית, ולכן אני מנסה.

דוקטור ויקטור פרנקל, שהיה פסיכותרפיסט, פסיכיאטר ונוירולוג בגרמניה, נאסר ונכלא בטרייזנשטט, ולאחר מכן נשלח לאושוויץ, שם נספו בני משפחתו. הוא שרד את איימי השואה, ואחר כך כתב את הספר "האדם מחפש משמעות". הספר מתאר, בין היתר, את המאבק לשרוד בתנאי מחנות העבודה המוות, ואת היכולת, לשרוד, כאשר מדובר באדם שמוצא לחייו משמעות.

אם פרויד טוען שזיק החיות ניצת על ידי ההנאה והתענוג, ואדלר טוען שהאדם חי בשייכותו וקשריו החברתיים, נותן פרנקל משמעות נוספת ורובד עליון לחיים: הרובד הרוחני. המשמעות.

עברת שנות עברה וזעם. מי שהיה אמור להוות לך משענת וחמימות ומשפחה פגע בך.

ועדיין, יקרה,

ליחידת סגולה שכמוך אפשר ללחוש: ומה המשמעות של כל זה עבורך. מה קיבלת. מה נתרמת.

את יודעת, אני יושבת כאן, מול המחשב, וכל מילה נראית לי דלה יותר, לא מספקת לגודל הזה של הרוח. איך מעבירים רוח למילים?

אבל אמשיל את זה בצורה פשטנית יותר: פגשתי אישה יקרה, שחלתה בהיותה אמא צעירה לשני ילדים, בסרטן. חייה נהפכו פתאום לעיסה דביקה של קרחת והקאות, של טיפולים והתייעצויות, של המוני חובות והתייעצויות רפואיות. אבל אחרי, אחרי שהחלימה, היא יכלה להישיר מבט ולומר – קיבלתי כל כך המון מהסרטן. החיים שלי הפכו למשהו אחר איתו. בזכותו. הבנתי את הטעויות שאני עושה בחיי, ואת העובדה שהוא היה חייב להופיע כדי לגרום לי לפסק זמן ולמציאת המשמעות המחודשת שלי.

הסרטן הלך. ההחלמה הופיעה, רק אז היא יכלה לדרוש את אהבתו וסליחתו.

ואת?

איך היו נראים חייך ללא הסבל הנוראי הזה שעברת?

איך היו נראים חייך ללא פגיעותיו של בעלך?

איך נראים חייך, עכשיו, לאחר המסע העצום הזה שעשית, עם אישך?

מה קיבלת, יקרה שכמוך? מה נתרמת?

מציעה לך פשוט לשבת עם עצמך ולכתוב לך. לכתוב לך מה קיבלת. מה קיבלת ואפילו… אם תרשי לי, מה הרווחת  מהכאב הזה. מתוך ידיעה בהירה, שאת הרווח הזה, יכולת לקבל דווקא מבעלך בשנים הקשות שלו. הייתה לכך משמעות נשגבת, שלא תמיד אנחנו זוכים להבין, אבל בודדים ומיוחדים מבינים קצת מסודהּ.

עבור מה קיבלת את זה? מה את יכולה לעשות עם מה שקיבלת משנות העברה והזעם? לאן את יכולה לקחת את זה ולהפיק  מכך, תועלת נשגבה, שאת, ורק את, יכולה לתת, בשונה ובמיוחד מאחרות?

זה שלב אחד, שלב הסליחה.

אחר כך, תוכלי לנסות לכתוב לו מכתבים, אותם אל תשלחי לו לפחות בינתיים. מכתבים בהם את מנסה לראות אותו, מהמקום שלו. להבין איתו, ואפילו "לשוחח" מה גרם לו, בן ישראל, להגיע לכאלו דיוטות. איזה כאב הוא עבר בחייו, כדי להגיע למקומות נמוכים כאלו. איזו עבודה עשה הוא בחייו, כדי לבצע שינוי מהותי שכזה. אולי קשב למצוקה שלו בהווה, זו שבושה במעשיו ומתחרטת עליהם?

שמעתי פעם הרצאה מקרימינולוגית שסיפרה על עבודתה עם פוגעים מינית בכלא. היא נשאלה איך היא מסוגלת למצוא בתוכה אמפטיה לאנשים שהרסו חיים של אחרים, והיא השיבה שאכן, ללא אמפטיה, היא לא הייתה יכולה לעבוד. "אבל  תחשבו" היא סיפרה, ואני, כמובן, משנה פרטים "על ילד קטן שמגיל צעיר אבא שלו כיבה עליו סיגריות ואמא שלו שתתה וזרקה עליו את הבקבוקים, והעיפו אותו מבית הספר וכדי לאכול הוא היה צריך לגנוב ולקבל מכות גם מהמוכר, והשפלות מכל האנשים ברחוב והבנה שהוא רע וגנב ומה ייצא ממנו. מה ייצא מכזה ילד?" שתיקה שררה שם בחדר, שתיקה מכבדת וחומלת, אפילו. "אז לא שיש הצדקה כלשהיא למעשים האיומים, והם חייבים להעצר ומיד. אבל הבנה ויכולת לעבוד איתם, יש בשפע, וגם כאב גדול עליהם וחמלה".

 

תוכלי להמשיך ולכתוב לו – לך, מכתבים שמנסים להתקרב, תוך שמירה על ההישגים שלך, על הגבולות שלך, על אישיותך המאירה, החזקה, העוצמתית והרכה. מנסים למצוא לו פתח, שביבים בלב. חמלה עליו, אהבה למה שהוא נתן לך, למה שצמחת, בזכותו.

מהי המשמעות של השינויים ביניכם? מדוע את כל כך רוחנית וגבוהה והוא, כפי שתיארת, רדוד ושיטחי? מה היופי ברדוד ובשיטחי בעבורך? בשבילך? בשביל הנפש והנשמה שלך? מהן התכונות היפות שבו? לא מתוך עוות חשיבה אלא מנקודה בוחרת, כזו שיכולה לבחור לקום וללכת, ויכולה גם לראות את עצמה מתמודדת עם  השינויים על מנת שהנפש שלך תתרם מהם, תתרומם.

 

 

את מבינה,  יקירה שכמוך? זו הופכת להיות אהבה רוחנית מאד. גבוהה מאד, ועם זאת, מחוברת לכל שבב של כאב ויגון.

אחר כך נמשכת העבודה. נמשכת להעביר את אותה אהבה וסליחה לרבדים ביתיים יותר, להתקרקע איתה, להתחבר – מה אישך  נתן ונותן, מה הוא מילא וממלא, לאותן מתנות קטנות ואהבות פשוטות שישנן.

 

זו עבודה. זהו מסע. הוא ארוך ומשתלם מאד. יש בו יופי, יש בו משמעות. יש בו כוון ודרך והתרוממות מאין כמותה.

יש במסע הזה סליחה, יש במסע הזה, אהבה. והוא מיועד אך ליחידי סגולה.

אם תרצי, בהתפעמות ממך, אני ממשיכה להיות כאן.

תמר ע.

 

[email protected]

 

 

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

תגובה אחת

  1. מצמרר. מאד.
    מתפעמת גם.. מהאישיות של השואלת, מתהליך הבניה שעברה.
    וגם מהמשיבה. על תשובה כ"כ משתתפת ומרגישה וחכמה.
    תמיד ממלא לקרוא את תשובותייך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן