מאת:

התפרסם בתאריך:

23/04/2017

אופן ההתמודדות עם פגיעות מהילדות

שאלה מקטגוריה:

שלום בילדותי עברתי תקיפות ופגיעות מיניות מקרוב משפחתי. התת מודע שלי הדחיק הכל והמשכתי הלאה בחיים ב״ה היו לי חרדות לפעמיים ותגובות קיצוניות לעיתים ומעולם לא קישרתי זאת לדברים שחוויתי ושכחתי מהם לחלוטין. המשכתי לראות אותו באירועים משפחתיים, חגים שבתות ומפגשים של בני דודים ודודות וכו׳. בחסדי ה׳ יתברך סיימתי לימודי בהצטיינות כיום אני סטודנטית בסמסטר האחרון לילמודים. במהלך הלימודים חוויתי הפרעות אכילה שלא קישרתי להיותי נפגעת תקיפה מינית ועברתי טיפולים אצל פסיכולוגית קלינית, שנה שעברה ובשנים שלפני חשתי תחושות שלא מהעולם הזה והרגשתי שאני מאבדת שפיות הרגשתי שאני חווה משהו רוחני וגדול עליי שלא מרפה ממני, בכיתי לאלוקים שיגלה לי מה עובר עלי כי למרות שהייתי חזקה ועבדתי ולמדתי ונפגשתי עם חברות וכו׳ הרגשתי שמשהו עמוק וכבד תוקע ומעיב עלי ואני באפלה ולא מבינה מה שלנפש ולנשמה שלי אין שלווה זה היה נורא. כך הגעתי למטפלת והיא גילתה לי על הפגיעה שחויתי והחזירה אותי לשם במודע ונזכרתי בכל הפעמיים לפרטי פרטים, נזכרתי בחוסר אונים,בהלם , בשיתוק ובאיבוד התמימות בבכי בכאב בחרדות ובהעמדת פנים שכלום לא קרה. זה הסביר הרבה אנרגיות שהוצאתי ואת זה שהפכתי לטיפוס הישרדותי ולוחמני ולקשיים הרבים שהיו לי בענייני צניעות וכו׳ , היא הסבירה לי שכל פעם שהייתי בנוכחתו באירועים וכו׳ זה פגע בי ולקח ממני כוחות שלא במודע. זה הסביר לי למה לפעמיים לא רציתי להגיע למפגשים ולא לקחתי בחשבון את נוכחותו כי כבר הדחקתי כ״כ עמוק. אחרי זה לא רציתי לראות את אותו בן אדם . ויש לי חשש שהאחרים יראו בכך פגיעה או סלידה מהם למרות שהם לא יודעים כלום מהסיפור. וקראתי באינטרנט על נפגעות תקיפה וכו׳ וחשבתי האם הייתי צריכה להתלונן אבל אני יודעת שזה לא הוא זה ז״א הכל מאת ה׳ ואם הוא לא היה פוגע בי זה היה אדם אחר, כי הכל בחשבון מדויק ובצדק. לכן לא יודעת אם זה נכון להתלונן אלא להאמין שהקב״ה שופט בעצמו. נוסף לכך לא רציתי לגרום לקרע משפחתי. אחרי שעברתי את כל הטיפולים לא יודעת עם זה נכון לי לי לשהות שוב במחציתו לכן בחג פסח שהוא היה פה נסעתי לצד השני של המשפחה ,. אני לא יודעת האם זאת גישת התמודדדות נכונה או שאני מדירה עצמי מאחרים, או שזאת פשוט הדרך הנכונה הנפשית ביותר להתמודד, מצד שני לא רוצה לפגוע בקשר שלי אם שאר האנשים.

תשובה:

יקרה!

ראשית כל – כואב לי. כואב וכואב וכואב מה שעברת.

יושבת כאן, מול המחשב ופשוט דוממת, לא כותבת, לא חושבת. כעין דקת דומיה, על הסבל שהיה מנת חלקך, ושלא קל להשתחרר ממנו.

לצד הכאב, משתאה מגודל הנפש שלך. נפש של שורדת אמיתית, נפש שהכאב והמצוקה, שהפגיעה הקשה לא יכלה לה.

ועם הכל, את קמה, משתקמת ובכל כך הרבה חן ונועם כפי שמשתקף מהמכתב שלך.

את שואלת שאלות מורכבות, ברשותך, אנסה לחלק אותן לשתיים, מקווה שהבנתי נכון:

1. האם להתלונן?

2. האם למדר את עצמך מאחרים או שלא לפגוע בקשרים?

אלו שאלות קשות. קשות וכבדות משקל מאד.

אתחיל עם התלונה.

למה נפגעים מתלוננים? יכולות להיות לכך לא מעט סיבות:

• הצורך לקבל הכרה בכאב ובסבל,

• הצורך למצא את הצדק בעולם, הפצוי, ולו הכספי – כדי לממן טיפול. (הרבה מאד כסף צריכים פוגעים לשלם).

• הצורך לזעוק את הצעקה שהושתקה. את הסוד הנוראי שהודחק.

• הכמיהה שהפגיעה לא תחזור על עצמה, והפוגע לא יחזור למעשיו, אם יקבל את עונשו.

יכולות להיות עוד סיבות שונות ורבות לבקשה להתלונן, לדווח.

מנגד – יש גם מחירים לא מעטים לתלונה…

לפעמים, לגמרי לא תמיד, זה מחיר של ניתוק מהמשפחה, של קרעים. לפעמים זהו החשש מחקירה לא נעימה ולא עדינה, שמשחזרת את הטראומה. תקופת מאבק משפטי היא לא פשוטה, ומצריכה כוחות נפש רבים.

לא בכל מצב, בוחר/ת נפגע/ת להתלונן, ובצדק. זה תלוי בכוחות שלה, בדרך שהיא בוחרת בה כרגע, גם מטפלים ואפילו עורכי דין מודעים לכך, ובהחלט, שמטפל מומחה, כמו גם עורך דין שמתמחה בפגיעות מיניות, לא בהכרח ימליצו על תלונה. זו לחלוטין ולגמרי צריכה להיות בחירה שלך, לכן או ללא, מתוך שיקלול של הנתונים כולם.

לפעמים, אי אפשר להחליט לבד, וצריך תמיכה ושיחות נוספות עם אנשי מקצוע בנושא. ולפעמים – יהיה לך ברור מאד מה נכון לך ומה את רוצה.

חשוב לי לומר עוד, שגם אם בחרת עכשיו כך, תוכלי לבחור לאחר מכן אחרת. קיים חוק התישנות, שלאחריו כבר לא ניתן להגיש תלונה – אבל זה תלוי בסוג העבירה שביצע הפוגע, ואולי לא נכון שניכנס לזה כרגע, שכן זה לבדו עלול להיות טריגר.

מקווה ששפכתי קצת בהירות בסוגיה הזו…

ולגבי המפגשים המשפחתיים, המידור או המשפחתיות. כמה גדול הכאב הזה. הכאב שאת, כנפגעת, כביכול ממשיכה לשלם כדי לא להזיק לעצמך.

גם כאן, התשובה מורכבת בעיקר מהתחושות שלך, ומה שתרגישי עכשיו, לא בהכרח תרגישי בעוד שנה.

יותר מכך, הנפש שלנו היא מורכבת, ולעיתים אנחנו חווים בו זמנית גם וגם. גם כמיהה למשפחתיות, וגם כעס עצום, גם סלידה וגם געגוע. זו הנפש שלנו/

אבל המציאות, היא דורשת החלטה – האם להישאר כאן או ללכת לצד השני? האם לצאת מהקבוצה או להמשיך לחוש בה שייכת? האם למחוק פרופיל או להמשיך להנות מתחושת הביתיות?

וזה כל כך קשה, וכל כך קורע. זה חלק מהבילבול העצום, כשהפגיעות מתרחשות בתוך המשפחה, "מקור החיים הוא מקור המוות" וזה כואב כל כך.

כך ששוב, לא אוכל לומר לך לכאן או לכאן, רק להציע לך להבין אותך, להבין את המורכבות איתה את מסתובבת, את ההתמודדות הלא פוסקת, ולהעריך אותך כל כך עליה.

לפעמים יהיה נכון להתרחק, לפעמים יהיה נכון להתקרב ולהיות איתנה מול הפוגע ומה שהוא משדר. ואחר כך, להקשיב לחוויה שעלתה מולו, ולהתחזק עוד ויותר מולה, להבין שוב, ועוד שוב שאת היא הטובה, את הראויה, את הנאצלת.

וכנאצלת שכזו, לעיתים נכון לך להתרחק, ולעיתים להתקרב, הכל מתוך מודעות למה שעבורך, בשבילך, להחלמתך.

היריעה כאן קצרה, גם ההכרות שלי איתך מועטה, מקווה שבכל זאת הצעתי משהו למחשבה.

ואם תרצי, אני כאן, בשמחה.

תמר ע.

[email protected]

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן