מאת:

התפרסם בתאריך:

10/08/2016

אבא שלי אדם קשה

שאלה מקטגוריה:

יש לי אבא שכלפי חוץ נראה מאוד עדין ואצילי וגם אני חושב ככה יש בו משהו עדין,
אך יש לו התפרצויות מספיק שאמרתי מילה לא במקום הוא נפגע ותוקף ומתבטא לא יפה, הרבה פעמים אמי מעמידה אותו מקומו והוא נרגע.
בפורים האחרון היה לנו וויכוח ואמרתי מילה שלא לרוחו, אני רוצה לציין שהוויכוח התנהל בצורה יחסית רגועה, שמרתי על קור רוח, הוא נפגע והתחיל לקלל אותי ביום הגדול הזה ואז החליט שהוא יותר לא רוצה לדבר איתי.
אני נמצא בשידוכים וחלק מההתבטאות החריפה שלו הוא אמר – עד שלא תכבד את הוריך לא תמצא כלה, האמירה הזאת מכבידה עלי מאוד, כי הוא דורש בלי סוף כבוד.
אני מרגיש במצוקה קשה מאותו פורים האחרון.
אני יודע שברכה של הורים זה משהו גדול, ומה עם קללה של הורה וביום גדול?
ומה אם אין לי יכולות לדבר עם אבא לא בגלל כעס בגלל התשה וחוסר רצון כי זה מכביד?
אני רוצה לציין שבעבר היה ניסיונות ליישב את הדברים אבל זה לא אפשרי, הוא נמצא במקום שלא נותן לשני להתבטא הוא נסגר ולוקח הכל כפגיעה קשה.

תשובה:

שלום לך שואל יקר. שאלתך מצביעה על עדינות ונפש אצילה הקיימת בך. הרצון הכנה והמכבד למצוא את המקום הנכון שלך, מול אביך, למרות ההתנהלות הלא פשוטה, מעוררת הערכה רבה. עד כמה ההתמודדות שלך היא לא פשוטה, אנחנו יכולים לראות כבר אצל חכמינו הקדושים. במסכת קידושין (דף ל"א בסוגיא העוסקת בדיני כיבוד אב ואם) מספרת הגמרא על השתדלותו העצומה של רבי טרפון במצוות כיבוד אמו, ואף על פי כן, טענו החכמים כי "עדיין לא הגעת לחצי כיבוד, כלום זרקה ארנקי בפניך לים ולא הכלמתה". וממשיכה הגמרא ומביאה את מאמרו של רבי יוחנן שאמר ביחס להורים "אשרי מי שלא חמאן (- ראה אותם)" – כלומר, שמצוות כיבוד הורים יכולה להיות קשה מאוד, עד כדי שהיה מקום לומר, שחיים כאלו, ללא הורים בכלל – כסיפור חייו של רבי יוחנן עצמו, שנולד יתום – יש להם עדיפות מצד קושי המצווה. זאת אומרת, שאנו עדים להבחנה של חכמינו הקדושים, בהתמודדות הלא פשוטה בכלל, והמתח, בין הרצון העז לכבד ולהעריך את ההורים, לבין הקושי הגדול שטמון בדבר, לפעמים. בפרט במקרים שההורה לא נוהג כשורה, ודרישותיו אינן עולות בקנה אחד עם השכל הישר. כך שקודם כל, אתה לא לבד בהתמודדות. זו סוגיא עתיקת יומין … מאידך, בהמשך הסוגיא דנה הגמרא, האם כיבוד "משל אב או משל בן". האם הוצאות וחיובי הכיבוד מוטלים על ההורה או גם אלו הם מחובת הבן. להלכה, נפסק (יו"ד סימן ר"מ) "משל אב", כלומר, אין על הבן לשאת בהוצאות. ושמעתי מפי חכמים שבדור, וכן מורה השכל הישר, שכל דין כבוד, שאין בו תועלת לאב אלא שמתערב ויורד לחיי הבן, בניסיון לגרום לו לסגנון חיים שלא מתאים לו, הרי ש"אין לך משל בן גדול מזה". שאין הבן יכול וחייב להפוך את צורת חייו השלווים לפי סגנונו ויכולותיו שסיגל לו הקב"ה, בשביל גחמותיו של אביו. מצוות הכיבוד אינה מחייבת את ההוצאות, וכל שכן, לא את ההקרבה של עצם חיי הבן, רק משום שכך החליט האב. (ועיין שם בסעיף י' בהורים שאין בידו יכולת לכבדם. ובסוף הסימן בהגהת הרמ"א, בהורה שמתערב בשידוכי הבן). כך שעל אף הרצון הטוב, עלינו להבין כי בשביל שנוכל לכבד את ההורים, עלינו להיות לפני כן "בנים". ראשית, כך סוברת תורתנו הקדושה. ראינו את ההלכה, וכך מורים חכמינו מאז, כי אין הבן יכול וצריך לכבד את הוריו במקום שאין השכל הישר נותן זאת. שנית, מעולם הנפש, ומהמחקרים הפסיכולוגיים, אנו יודעים, כי בשביל לתת ולהעניק, אנו צריכים גם לתת מקום לעצמנו, (וראה רש"י בראשית מ"א ב', ב"ימי השובע – אין עין בריה צרה בחברתה", ובימי הרעב להיפך). ובמילים פשוטות, בן שלא יחיה בצורה הראויה בסופו של דבר גם לא יוכל לכבד את הוריו. מי שלא "חי" כדבעי, נובל ומדוכא, גם לא מכבד. בשביל שיהיה מי שיכבד אותם, הם צריכים קודם כל "בנים". דבר נוסף, גם טובת ההורים האמתית, היא טובת הבנים האמתית. כשלבן טוב, יהיה גם להורים טוב, ובכבוד הראוי.   ולמעשה: קשה להיכנס מעל גבי האתר לפרטים, וסוגיא כזו ראוי לה שתילמד בכובד ראש הראוי. הן מצד המצווה שאותה אתה חפץ לקיים, והן מצד האווירה החמה בבית שעלינו לנסות לשמור עליה במידת האפשר. לכן כדאי מאוד להתייעץ עם מכר קרוב, רב / מורה דרך המכיר אותך, או מטפל מקצועי בעל ניסיון שיכול גם להיכנס ביתר עומק לפרטים. בכל אופן, לאחר שיקול הדעת הנכון, צריך לדעת, שתמיד צריך לנסות לבדוק את האפשרות של לוותר ולכבד, ולהתאמץ בכל זאת. אבל לא על חשבון החיים הבריאים המנוהלים על אדני השכל הישר. ויתור כאן, אף שהוא נראה כוויתור נעלה וראוי "לצורך מצווה". הוא גם וויתור על החיים עצמם שלך, דבר שגם כן נצטווינו עליו, תנאי בסיס ויסודי לכל המצוות, הוא "אדם" בעל נפש בריאה בגוף בריא, שיקיים אותם.   ובקשר ל"קללה": הברכה והקללה אינן מסורות בידי אף איש. הם נמצאות רק בידי ה'. בידינו אמנם לעורר את ההשפעה מיד ה', באופן שהוא קבע – על ידי שמירת התורה והמצווה. כמאמר הכתוב (דברים י"א כ"ו) "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו אל מצוות ה"א אשר אנכי מצוה אתכם היום. והקללה אם לא תשמעו אל מצות ה"א וסרתם מן הדרך וגו'". וכך אנו אומרים כמה פעמים ביום בפרשת והיה אם שמע. וכך בפרשיות הברכות והקללות בפרשת בחוקותי ובפרשת כי תבא, ובפרשת נצבים והאזינו, הכול תלוי בשמירת התורה והמצוות. הקב"ה שבידיו הכל, הברכה והקללה, קבע בתורתו תורת אמת, כי המפתח היחיד לברכה, הוא השמיעה והציות למצוות ה'. ולהיפך, הוא הדרך אל הקללה. אין ולא תהיה דרך אחרת, למאמין בתורת משה. יתירה מזו, זו מטרת בריאת העולם, לשמור ולקיים את מצוות ה' ולעמוד בניסיונות. ולפיכך, לפי מידת שמירת התורה, מתקיים ומתנהל העולם. הברכה והקללה בעולם מושפעות בראש ובראשונה מהתנהגותם של ישראל "בראשית – בשביל ישראל שנקראו ראשית", בשבילם נברא העולם, ולפי הציות שלהם לדבר ה', הוא מתנהל ומתברך. (כמובן שאין המקום להאריך, בשאלת "צדיק ורע לו" ומצבי העדר הברכה אצל יהודי שומר תורה ומצוות). לפיכך, בתור יהודים מאמינים, בידנו לומר, כי אם נהגת כשורה, לפי דין התורה המנחה אותנו לנהוג במקרה כזה – לפי השכל הישר, והגעת אל קצה הגבול בכיבוד הוריך. אין למילות "קללה" כל שיהיו, בפרט כאלו שנאמרו ממקום לא נכון ואמתי, שום השפעה על יהודי שנהג כדבר ה'. האם ישנו כח וישות מברכת או מקללת מלבד דבר ה' ?!   [ובתור תוספת בלבד: אם תשאל מהו מקומן של ה"ברכות" מפי צדיקים, או בזמנים מיוחדים. הרי שכוחו של אדם צדיק, בא גם כן מכוחו של הביטול שלו לדבר ה'. מכיוון שבקרבת ה' שורה הברכה ובאור פני מלך חיים, יש בכוח אדם צדיק גם לברך אחרים ולפעול בדבריו ותפילתו. אבל גם הוא מושפע מכוח קרבת ה' ושמירת מצוותיו. וכך בזמנים מקודשים, כמו ערב יום כיפור, ושאר ימים טובים, רק מחמת קדושתם וקרבת ה' שמתגלית בהם, יש בכוח אב ואם לברך ולהאציל מברכתם על צאצאיהם. אך כל זאת בתנאי של הצמדות לקדושה וקרבת ה' השורה באותם ימים. אבל בוודאי, שפעולה שאינה מושפעת מאותה קדושה, אלא מתנהלת שלא לפי רצון ה', ובוודאי כזו כ"קללה" שאין אבינו שבשמים חפץ בקללת בניו האהובים, האם יש בכוחה לנצל את כוחות הקדושה השורים באותו יום ?! נוסיף, כי אין ספק, שגם האב בתוך תוכו, בוודאי אינו חפץ חס ושלום, ב"קללת" בנו. ואף שבשפתיו רחש דבר שאינו ממין הברכה, אבל בלבו פנימה, מלא הוא אהבה. אלא שבשל קשייו וההתפרצויות שלו, הוא מתקשה להזדהות עם אהבתו, והוא מתבטא בצורה הסותרת אותה. כמו מי שחפץ מאוד, ללמוד תורה אבל קשה לו להתנתק מקריאת העיתון. שאין זה אומר, שאינו "אוהב תורה", אדרבה. אלא שקשה לו. ולפיכך, שואל יקר. מה מקום ל"קללה" נטולת לב שמשפתיים ולחוץ, לפעול בכוח קדושת הימים המגלים את קרבת ה' ואהבתו לישראל ?!. אגב, חשוב וראוי להבין באופן כללי, את היחס הסותר של האב. שלמרות התנהגותו החיצונית הלא מתקבלת, בתוך לבו, ברור שהוא אוהב ורוצה כל כולו בטובת בניו. אין זה אומר שלכן הנך צריך לקבל את התנהגותו שבפועל, אבל חשוב לו ולך, בכל זאת, להבין את רחשי לבו, והיכן הוא מקומן הנכון של הדברים].   עשה חושבים. הפנם את הדברים. עליך לצעוד בנתיב שלך, לתת לעצמך את המקום הבריא שלך, ועד כמה שאפשר לכבד ולהוקיר הורים. בצורה שלא תבא על חשבון דרך החיים הישרה. רצוי וכדאי עד חשוב, להתייעץ עם אדם בעל סמכות המכיר אותך בכל הנושא. ובפרט אם תחוש שחששותיך מאותה "קללה" אינם מרפים, או אז חשוב יותר, להתייעץ ולפנות לקבלת עזרה. כולי תקווה, שתמצא את שביל הזהב בו תצעד, ותוכל לצמוח ולגדול בחייך הפרטיים, למצוא את בת זוגך בבוא הזמן בעזרה ה', יחד עם מתן הכבוד האפשרי להוריך היקרים.   בתקווה ובכל רגשות ההערכה שרוליק [email protected]  

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן