מאת:

התפרסם בתאריך:

17/03/2022

ההורים שלי נפגעים מההתחזקות שלי

שאלה מקטגוריה:

שלום רב,
לאחרונה ברוך השם התחלתי להתחזק יותר ולנסות להקפיד על יותר דברים שלא נהוגים אצלי בבית.(לדוגמה הלכות שבת, צניעות, ברכות וכד') אני מרגישה שכאשר אני עושה את הדברים בבית ההורים שלי דיי נפגעים מזה (מהתחושה שאני עושה דברים לא בדרך שלהם ושונה מהצורה שבה חינכו אותי) אני יודעת שהם מעריכים את זה באופן כללי אבל הם לא ממש מתלהבים מהרעיון, זורקים מידי פעם הערות וכד'. אני מרגישה חוסר תמיכה בהתחזקות שלי ושאני פוגעת בכבוד ההורים שלי (הדבר האחרון שרציתי שיקרה). ניסיתי לעשות כל מיני דברים בסתר או שפחות יורגשו אבל אני מרגישה לא טוב שאני מסתירה מההורים שלי ואני גם מרגישה שאני חייבת תמיכה מצדם בהתחזקות שלי. ההסתתרות עוד יותר מקשה עלי.
אני ממש רוצה להמשיך בתהליך ההתחזקות שלי אבל לא רוצה לפגוע בהורים שלי.
מה עליי לעשות?

תשובה:

שואלת יקרה שלום לך, דבר ראשון אני רוצה לומר לך שממש התרגשתי לקרוא את השאלה שלך, היא מלאה בכל כך הרבה אור ויופי: רצון כנה לעשות רצון ה' ולהתקרב אליו, כבוד אמיתי ומעורר התפעלות להורים שלך וזהירות מלפגוע בהם, יחד עם כנות ורצון לתקשורת פתוחה איתם. את מספרת שאת מרגישה שאת זקוקה לתמיכה של המשפחה שלך בהתחזקות, אבל חוששת שההתחזקות שלך היא פגיעה בכבודם. יש בחיים שלנו הרבה קונפליקטים. לפעמים אנחנו מתלבטים בין טוב לרע, כשהרע מושך מצד אחד אבל הטוב זוהר מצד שני וקורא לנו אליו. אבל יש קונפליקטים שבמובן מסוים הם אפילו יותר קשים, המאבק הפנימי לא בין אמת לשקר אלא בין אמת לאמת: הרי כל הרצונות והשאיפות שאת מתארת בשאלה שלך, הם רצונות כל כך טהורים ואמיתיים: גם הרצון להתחזק, גם הרצון לשמור על כבוד הורייך וגם הרצון לתמיכה משפחתית ולתקשורת כנה ופתוחה. והשאלה שנשאלת היא איך מנווטים בין כל הרצונות האלה, איך מוצאים את שביל הזהב. יש משפט יפה ששמעתי פעם מחברה, כששיתפתי אותה בהתלבטות שנגעה למשפחה שלי. היא אמרה לי "את לא עושה את זה נגדם, את עושה את זה בעדך". לפעמים יש לנו תחושה שכשאנחנו עושים משהו שונה מאחרים, אנחנו בעצם 'לוקחים צד' ומפרידים את עצמנו מהם. לפעמים, התחושה הזו גורמת לנו לעשות את הדברים מתוך תחושת לחץ או אשמה, כך שבנבואה שמגשימה את עצמה, באמת הצד השני מפרש את המעשים שלנו כפגיעה או כהתרחקות. אני חושבת שיש פה עבודה שהיא בעיקרה עבודה של התבוננות עצמית וסוויצ' בראש, לנסות להפריד בין הכבוד וההערכה שאת רוחשת להורייך, ולקבל את דרכם בעבודת ה' כפי שהיא, ויחד עם זאת – לקבל את עצמך ואת הדרך שאת בוחרת ללכת בה, ול'דבר עם עצמך' על זה, להגיד לעצמך, זה שאני בוחרת ללכת בצורה X, לבחור בהכשרים Y, להקפיד על חומרה Z, זה לא נגד ההורים שלי, זו הבחירה שלי שמתאימה לי באופן אישי, כך אני מרגישה קרובה יותר לה'. פעמים רבות ראיתי שכשאני הייתי שלמה עם עצמי בקשר לבחירה שלי, זה הקל גם על הסובבים אותי לקבל אותה. יחד עם זאת אני רוצה לומר לך, שאנחנו יכולים לקחת אחריות רק על הרגשות שלנו, ולא על הרגשות של אחרים. את הנסיבות והסובבים – לא אנחנו בוחרים לעצמנו, לנו יש בחירה רק על איך שאנחנו מגיבים ופועלים ביחס לנסיבות שה' מזמן לנו. ייתכן שההורים שלך מרגישים לא בנוח עם הבחירה שלך, וזה לגמרי בסדר ואנושי מצידם. הדבר הכי טבעי זה שהורים ירצו שהילדים שלהם ימשיכו אותם, וזה גם לגמרי טבעי שילד מתבגר ובוחר לעצמו את דרכו. את כותבת שאת חייבת תמיכה מצד ההורים שלך, ואני ממש מקווה שבסופו של דבר תקבלי אותה, אבל נראה לי שחשוב שתקבלי כאפשרות שהם לא בהכרח יצליחו לתמוך בך. זה מאד מאד קשה לוותר על התמיכה של ההורים שלנו, הם הרי המשענת הכי בטוחה ומגנה שאנחנו זוכים לה בחיים, אבל לעיתים יש זמן שבו אנחנו יוצאים מצל כנפיהם של ההורים שלנו, ומוצאים לנו נקודות משען אחרות. אני מציעה לך להתבונן סביבך ולזהות האם יש אנשים אחרים שיכולים להציע לך תמיכה ועידוד בהתחזקות שלך? מורה, חברה קרובה, דמות חינוכית אחרת שתוכל להוות עבורך תמיכה באתגרים שבדרך? דבר נוסף שהייתי מציעה לך לעשות, זה לנסות 'לתרגם' לעצמך בראש את השיח עם ההורים שלך. פעמים רבות, אנחנו עוטפים את הרגשות שלנו בעטיפות, ובשעה שאנחנו מרגישים דבר אחד, אנחנו מבטאים דבר שונה לגמרי. ייתכן מאד שכשהורייך זורקים הערות בנוגע להתחזקות שלך, הם בעצם רוצים לומר לך "בת אהובה שלנו, אנחנו רוצים בקשר איתך וחוששים שההתחזקות שלך תרחיק אותך מאיתנו". אני מציעה לך לנסות 'לתרגם' את ההערות שלהם למשפט הזה, ולהגיב כאילו הם אומרים לך אותו ולא את ההערה הספציפית. אם את לדוגמא מברכת בקול ומישהו במשפחה אומר "מה פתאום את מברכת בקול, אף אחד אצלנו לא עושה את זה", במקום להתכווץ או להתנצל, הייתי מציעה לך לענות משפט כמו "יש כל כך הרבה דברים שמחברים בינינו ותמיד יחברו", בנוסף, אני לא יודעת אם זה מעשי אבל אולי את יכולה לנסות לדבר עם ההורים שלך על מה שאת מרגישה? בדיוק כמו שכתבת בשאלה בכזו כנות ומתיקות, "אני מרגישה שזו הדרך שלי להתקרב לה', אני יודעת שבבית שלנו מקובל אחרת ואני לא רוצה שהבחירות שלי ירחיקו אותי מכם. אני מרגישה שזה מפריע לכם וכל כך הייתי רוצה שהבחירות שלי לא ישפיעו על הקשר שלנו כמשפחה". אם את לא מרגישה שאת מסוגלת להגיד להם את זה, אולי תנסי לכתוב את כל מה שאת מרגישה במכתב שממוען להורים שלך. אל תשלחי אותו. פשוט תכתבי אותו. אם את מסוגלת, אולי תנסי לענות לך בשם ההורים שלך? "בת יקרה ואהובה שלנו, אנחנו כל כך גאים בך, גם אם אנחנו אומרים לך את זה…" מניסיון, עצם הכתיבה של כל מה שאת מרגישה, כל החששות, הדאגות, התחושות של הבדידות והרצון בתמיכה, יכול לשחרר המון המון, ואם את מצליחה גם לענות, עצם החוויה של לנסות להיכנס לנעליים של ההורים שלך, לחוש יחד איתם את התחושות המעורבות שלהם, ולכתוב בשמם את הקבלה והתמיכה שהיית רוצה מהם, גם הם יכולים להעניק לך כוח ויכולת להמשיך לחוש את האהבה והמשפחתיות, יחד עם ההבדלים ביניכם. מעריכה אותך מאד ומאחלת לך בהצלחה גדולה, אסתי.

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן