דלג לתוכן
שלום, אני שומעת הרבה הרצאות שאומרות שבן אדם צריך לצפות לישועה שלו כל הזמן והוא לא יכול לדעת מאיפה היא תגיע וכ’ו.. זה יוצר לפעמים מצב שבן אדם כל הזמן מצפה לה ומתאכזב הרבה פעמים. האם יכול לקרות מצב שכל החיים הוא יצפה לישועה שלו והיא לא תקרה? לא עדיף במקרים כאלו לא לצפות לה כדי לא להתאכזב? אני מדברת גם על אדם ששומר מצוות.
שואלת יקרה!
אני קורא את שאלתך בימים אלה, כשהיא כל כך רלוונטית. ימים קשים אלו לעולם, ימי התפשטות הנגף הנורא בעולם, מלאכי חבלה מהלכים אימים בחוצות קריה, וכולנו מכנסים רגלינו הביתה, ונושאים עינינו מהחלון לישועה, מבלי לדעת איך ומתי היא תבוא. עם ישראל כולו, נושא עיניו למרום, אל האב הרחמן שבשמים, אולי יחוס אולי ירחם, וישלח כבר את הישועה הגדולה, אליו אנו מצפים כבר קרוב לאלפיים שנה, מתוך אמונה איתנה עד כדי מסירות נפש.
ואכן זה הזמן, לעסוק בסוגיה חשובה זו שהעלית בשאלתך, סוגיית ה’ציפייה לישועה’. מהי הציפייה, וכמו שאת תוהה ובצדק, אם ציפייה לישועה מביאה לידי אכזבה ועגמת נפש, אולי עדיף שלא לצפות אליה כלל..
והשאלה רק מתעצמת לנוכח מאמר חכמינו ז”ל (ברכות לב, ב): “אמר רבי יוחנן כל המאריך בתפלתו ומעיין בה סוף בא לידי כאב לב שנאמר תוחלת ממושכה מחלה לב”. כלומר, מי שמאריך להתפלל לישועתו, ומעיין בה – מפרש רש”י: “מצפה שתעשה בקשתו על ידי הארכתו, סוף שאינה נעשית, ונמצאת תוחלת ממושכה חינם, והיא כאב לב, כשאדם מצפה ואין תאוותו באה”.
ואם כן, וודאי שעלינו להבין, ציפייה לישועה – מהי?
התשובה היא, שיש ציפייה ויש ציפייה.
יש שהאדם נמצא במצב קשה מסוים, ועיניו כלות למצב בו יהפוך ה’ את ענייניו לטובה, לעתים הוא אף מצייר בדמיונו את דמותה, צלמה ותבניתה של הישועה, איך היא תקרה ומהיכן היא תצוץ. וכל עוד לא הגיע ליעד זה, לבו דואב והוא מתפתל בייסורי נפש קשים, עולמו חשוך בעדו, והכל רע לו.
אבל יש וחברו של אותו אדם, נמצא באותו מצב קשה, ועיניו כלות לאותה ישועה, אולם, מתוך אמונתו בה’, כבן הסומך על אביו הרחמן, או לחילופין כחולה הסומך על רופאו הנאמן, וכמאמר דוד המלך ע”ה (תהלים קלא, ב): ‘אם לא שוויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי’, לבו סמוך ובטוח, כי האבא בשמים יודע מה טוב לו, וכמה שקשה לו כעת, הוא מאמין שמה שקורה לו עכשיו הוא בעצם תהליך של הישועה, שאי אפשר לדעת מתי הוא יזכה להבין אותה.
ציפייה כזאת – זו ציפייה יהודית ראויה – לישועה, שאינה מביאה לידי כאב לב, אדרבה, היא מביאה לידי רוגע הלב ושלוות הנפש! זו ציפייה – שמה שקורה לו כעת היא בעצם חלק בלתי נפרד מהישועה עצמה, שכן כל מה שהקב”ה עושה – הכל לטובה, אלא שאנחנו קרוצי חומר, שנמצאים בעולם לתקופת זמן קצרה, לא יודעים תמיד את החשבון הנכון, ולא תמיד זוכים להבין ממש מה הטוב שבה. אולם, ככל שמתאמצים בציפייה כזאת, מתוך אמונה ומתוך ניסיון לראות את הטוב בכל רגע, לפעמים זוכים ורואים, ויודעים גם ליהנות מהדרך עצמה עד ליעד הנכסף.
רעיון זה, נאמר רבות בפי חכמי ישראל, ונכתב עליו רבות בספרי הקודש, אולם, חשיבות מיוחדת יש לדברים שנאמרו על ידי הרבי הקדוש מפיאסצנא זצ”ל, ה’ יקום דמו. בעיצומה של השואה הנוראה, בתוככי הגטו האופף דם ואש ותימרות עשן, לאחר שזוגתו ובנו הובלו לטבח, הי”ד, ישב הצדיק יחד עם יהודים במצב הכי מתוח ובעיניים הכי כלות לישועה, וענה להם על שאלה מייסרת זו, וזה לשונו (מתוך ספר ‘אש קודש’, במאמר לשבת זכור):
“ודרך אגב נראה לי גם מן הניסיון, שאף שהאדם צריך לקוות בכל רגע שיושיעהו השם, מכל מקום לא יסמוך את כל עצמו על התוחלת בלבד שמיד תבוא ישועתו, כיון שבאם ח”ו עובר איזה זמן ולא באה הישועה נעשה מזה כמו שנאמר בפסוק ‘תוחלת ממושכה מחלה לב’, ובפרט כשסומכים עצמם על איזה הבטחה או איזה דרך הטבע שעתה כבר תבוא הישועה ולא באה, נופל רוחו ונשבר האיש מזה עוד יותר. לכן, יחד עם התקוה לישועה במהרה, צריכים גם לאמור את דברי עלי הכהן (שמואל א’ ג) ‘אלוקים הוא והטוב בעיניו יעשה’, כל העולם של הקב”ה הוא, גם אנחנו לא שלנו אנו, רק של הקב”ה, אל העולם ברצון ה’ באנו וקיומנו ברצונו הוא, אף אל עולם העליון ברצונו יתברך נלך, ומה שהוא יתברך רוצה הוא הטוב, ואין לנו רשות לבעוט ח”ו ברצונו. צריכים להתפלל ולהתחנן אליו יתברך, שייטיב עמנו חסדים טובים, חסדים נגלים, אבל כשח”ו רוצה הוא יתברך לייסר אותנו, גם זאת צריכים לקבל באהבה, ולקוות שלא יעזבנו, רק יושיענו ויקרבנו אליו יתברך. כלומר, כשהאיש מחזק את עצמו רק בתקוה לישועה, אז את הרגשת רעת וכאבי הייסורים לא החליש ולא הקל בו, ואז קשה לו לסבול כשח”ו הישועה מתאחרת, מה שאין כן כשיחד עם התקןה להישועה גם כופף את ראשו ואומר ‘אלוקים הוא והטוב בעיניו יעשה’, אז את ההרגשה המרה של רעת וכאבי הייסורים, הוא מפיג ומחליש, ואז יכול הוא לסבול יותר, ובכח התקוה יותר להפיח בו רוח חיים גם כשח”ו לא באה הישועה בזמן שקיווה לה”.
מי יתן ונזכה שיקויים בנו הפסוק “הראנו ה’ חסדך וישעך תתן לנו”, שנזכה לראות בעיני בשר את החסד, מבלי להצטרך להתאמץ לראותו, אבל בינתיים נתחזק, נתייצב ונראה את ישועת ה’ שעושה לנו בכל רגע ורגע, מה שאנו מבינים ומה שלא, ובקרוב ממש נזכה לגאולה השלימה, שאז נבין כי כל הצרות בזמן הגלות והציפייה לא היו אלא תהליך של גאולה אריכתא, וכמו שכתב הצדיק רבי מרדכי יוסף מאיזביצא, בספרו הקדוש ‘מי השילוח’ (פרשת ויגש), על הויכוח שהיה ליהודה עם יוסף, בטרם נודע לו שהוא אחיו: “ויהודא היה סובר שעומד לפני לך גוי ומתווכח עמו. וכאשר שלח להם השם יתברך הישועה אז ראו שגם למפרע לא היו בסכנות, כי באמת היו מתווכחים עם אחיהם. וכן לעתיד, כאשר יושיענו השם יתברך ויפדנו, אז יראה לנו השם, כי לא היינו בגלות מעולם, ולא משל עלינו שום אומה רק ה’ לבדו”.
תקוותי בה’, שבשורות מתומצתות אלו השבתי נכונה לשאלתך. אם בכל זאת נותרו אי אלה ספיקות ותהיות בענין, שלא באו לידי פתרונם, אנסה בעז”ה לענות גם עליהם ולהרחיב עוד בנושא זה שהוא בהחלט מורכב והרבה קולמוסים נשברו עליו.
בהצלחה רבה
משה
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
