שלום יקרה,

המציאות שתיארת נוגעת ליחסים שלך עם אנשים שונים, ובראשם בעלך. אנא הרשי לי להניח הכל הצידה ולפנות תחילה אלייך, האישה שיש לה התפרצויות מכאיבות. רק לאחר מכן נחזור להשפעה של הדברים על המערכת הזוגית.

אז המצב הוא שכבר שנים את חווה אירועים של חוסר שליטה עצמית. זה לא קל ולא נעים לך. את מנסה לעבוד על זה אבל לא מצליחה. את חסרת אונים מול כישלונות חוזרים ונשנים, ואני מתארת לעצמי שלא תענוג גדול לחיות עם תערובת מייסרת של בושה, חרטה, אשמה, כישלון.

אך האם באמת זהו כישלון?

לכאורה התשובה היא כן. הרי זה אלף בית של יהודי – החובה לעבוד על המידות ולשלוט בנטיות שליליות. אבל במבט שני, הרי אנחנו יודעים שאדם אינו כל יכול, ומאמינים שה’ ברא אותנו עם מגבלות וחסרונות. כשם שיש לנו מגבלות פיזיות ואינטלקטואליות כך יש לנו גם מגבלות נפשיות ורוחניות שניתנו ונגזרו משמים. לפני שניגשים לעבודת המידות צריך לעשות הפרדה בין מידות רעות לנטיות. מידות הן בחירה שלנו, נטיות הן בחירה של אלוקים. מידות הן בשליטה שלנו, נטיות הן בשליטה של אלוקים.

הגבול בין שתי הקטגוריות הללו – מידות ונתוני אופי – דק ועדין מאוד. יש אנשים שקוראים למידות הרעות של עצמם ‘נתוני אופי’. במקום לומר ‘אני נכשל במידת הכעס’ הם מטילים את האחריות על הקב”ה: “מה אני יכול לעשות? זה האופי שלי! כך ה’ יצר אותי!”. לפני שנמשיך תנסי לענות לעצמך, עם יד על הלב, על השאלה: האם את שייכת לקבוצה הזו? האם את אדישה, עצלה, מתחמקת מעבודת המידות? מהמכתב שלך נראה שלא.

ישנה קבוצה אחרת של אנשים, שחושבים שנטיות האופי שלהם הן ‘מידות רעות’. הם נלחמים בהתנהגות של עצמם, כועסים על עצמם, שופטים את עצמם, מלקים את עצמם… ובסופו של יום לא משתנים. מוכר לך?

כשם שזה שלילי ומסוכן להעביר אל אלוקים את החלק שלנו, כך שלילי ומסוכן להעביר אלינו את החלק שלו. הקב”ה, ריבון כל המעשים ואדון כל הנשמות, יודע היטב כמה את רוצה לשלוט בעצמך. הוא איתך במאמצים ובכאב, ובוודאי שהוא לא דורש ממך יותר ממה שאת יכולה. ה’ רוצה שתנסי כמידת יכולתך, והשאר – בידיו. ומי כמוך יודע כמה חזק הרצון שלך לעבוד על המידות.

אל תחששי, יקרה. כיוון המחשבה הזה לא יגרום לך לרצות להתפרץ בלי חשבון ולהפסיק לשאוף לשיפור. זה רק ישחרר אותך מאשמה על משהו שלא בידייך ויחבר אותך לה’ מתוך אמונה וענווה.

“אז מה הלאה?”, אני שומעת אותך שואלת, “להמשיך לחיות ככה עד סוף ימי?”

ובכן, לאו דווקא. יש שיטות שונות שעשויות לעזור לך, אך כולן יהיו יעילות רק כשתפעלי מתוך יחס של כבוד כלפי עצמך. לא מתוך אשמה וכישלון אלא מתוך קבלה עצמית וחתירה לשיפור. אשמה וחרטה על משהו שלא גרמת לעצמך בבחירה הן נקודות פתיחה ממש לא יעילות עבור אדם שרוצה להתקדם. בניגוד לכך קבלה של כל מה שה’ ברא, כולל החסרונות הגדולים ביותר של עצמנו, הם התחלה של שינוי לטובה.

האתגר הזה, לקבל ואפילו להתיידד עם כל החלקים שבנו, הוא גדול מאוד. בדרך כלל אנחנו אפילו לא מבחינים בו, ולכן הקב”ה שולח לנו מראה מדויקת: בן זוג שמשקף לנו את ההסתכלות שלנו על עצמנו. את מספרת שבעלך לא מקבל את ההתפרצויות האלה, שהוא מצפה ודורש ממך להשתנות, שהוא חושב שזו התנהגות בלתי נסבלת. אבל באמת זה לא הוא, זו המראה שלך. הוא אומר בקול את מה שאת חושבת בשקט או לא מעזה לחשוב. תחשבי רגע, כמה טוב שהוא עושה את השירות הזה עבורך. הוא מראה לך כמה חשוב שתקבלי את עצמך ותאהבי את עצמך למרות החיסרון שלך. דרך התגובה שלו את לומדת כמה מחלישה ופוגעת ההאשמה הפנימית, וכמה היא לא מועילה. ככל שתחזקי בתוכך את הקבלה העצמית את תצליחי להסביר את עצמך במקום להתנצל, ולבקש עזרה במקום לשקוע בהאשמה.

זה לדעתי השלב הראשון והחשוב ביותר. מנקודת המוצא הזו תוכלי לנסות כלים שונים עד שתמצאי את הנכון ביותר עבורך. אציע דרך אחת, בתקווה שתסייע לך.

דמייני את ההתפרצות שלך כהתפרצות של הר געש. האם קרה פעם שאדם הלך לתומו ברחוב ולפתע, ללא כל התרעה, נפער לרגליו הר געש? התשובה היא לא. הרי געש לא מתפרצים לפתע פתאום. במשך זמן מה, חודשים ולפעמים שנים, ניתן להבחין בסימנים שונים, כמו פליטת עשן ורעידות אדמה, המעידים על התפרצות שעומדת להתרחש. אדם אחראי לומד להכיר את הסימנים הללו ולהגיב מבעוד מועד.

במקרים שהעלית תיארת התרחשות מהירה שאפילו לא מאפשרת לך להיזכר בכל ההחלטות הטובות שקיבלת על עצמך. כביכול יש איזה טריגר, ומיד – התפרצות. חסר לי בסיפור שלב שבו את מרגישה שהעסק מתחמם: מישהו אמר משהו… נורת אזהרה קטנה נדלקת… ולאחריה עוד אחת ועוד אחת… את מתחילה לשמוע פעמון אזהרה… צפצופים קולניים. זה השלב שבו אפשר להמשיך לכיוון התפרצות או לבחור להימנע. השאלה היא האם אצלך הנורות לא נדלקות? או שמא הן נדלקות ואת לא מבחינה בהן? מתי בפעם האחרונה אמרת לעצמך: “אופס… זה מתקרב…”? נסי לשחזר אירועים של התפרצות וללמוד מהם. תשאלי את עצמך: מתי יכולתי להרגיש שהר געש עומד להתפרץ? מה אותת לי שאני מתקרבת לאזור של סכנה? כשההתפרצות בשיאה קשה לעצור, עדיף להתרחק מראש. בפעם הבאה שתבחיני בנורת אזהרה – תטפחי לעצמך על השכם. עצם ההבחנה בנורה הוא הישג וניצחון, בלי קשר לשאלה אם התפרצת או לא, משום שכך את מונעת את ההתפרצות הבאה.

בנוסף, כדאי לך להכין לעצמך כלים שיהיו זמינים לך לרגע שבו נורות האזהרה יידלקו. לדוגמה: אם מישהו לידך אומר כרגע משהו שמקפיץ אותך ונורות האזהרה מתחילות לאותת לך – מה תעשי? למי תתקשרי? איזה משפט תאמרי לעצמך?

אם כל זה לא עוזר, כנראה ששורשיה של ההתפרצות עמוקים בנפשך, והחידה גדולה וקשה. על כך נאמר: “תשועה ברוב יועץ”. קיים כיום מגוון עצום של שיטות טיפול שיכולות לסייע לך בהתמודדות.

מאחלת לך הצלחה במסע לעבר שליטה עצמית. מי שנתן לך את הניסיון הוא שיעמוד לצידך בכל שלב בדרך לפיתרון.

ברוריה

8440143@gmail.com