אך שלומות לך, שואלת יקרה ואהובה.

במכתבך שלחת לי בשורה. בשאלתך למדת אותי עלייך. לא דבר או שניים- כי אם מהות.

כמה מרגש לפגוש לב פועם וחי, גם אם רק דרך מילותיו. כמה לא מובן מאליו לזכות לראות השתתפות ונשיאה בכאבו של הזולת עד כדי תחושה אישית כפי שעולה מתאוריך.

אשרייך יקירה.

אין לי ספק שלא קל לשאת בקרבך לב חי ומרגיש, שישנם רגעים בהם הכאב, הפחד, התחושה- בועטים חזק. אולי חזק מדי.

עם זאת- כל אלו, סימני חיים הם.

רחוקים מקהות חושים מנותקת. אלו שגם מאפשרים לאהבה, לשמחה ולחיים לפכות באותו לב שיודע לחוש בכאב.

דוד המלך נשא בקרבו לב כזה.

זועק בכאב, מנגן בתודה. מכיל את שניהם ואף פעם לא מתנתק.

אשריך.

יקרה,

בעיני הקטנות מצטיירת השאלה שלך כשאלה גדולה ועמוקה עד מאוד אשר מלווה אותי, צפה ועולה, ברגעים קטנים וגדולים, כל הימים האחרונים מאז הגיעה עדי.

קטנתי מלהכנס בכבשנא דרחמנא. קטנתי מלנסות ולהכנס בשאלה העצומה והגדולה כל כך של עצם מציאות הסבל הקיומי. של המצאות המוות כחלק בלתי נפרד מהחיים ושל המצאות טרוריסטים, רוצחים ובני בליעל בעולמו היפה של הבורא. כאלו שמסוגלים לטול חיים של חפים מפשע.

אני שותפה אתך לחוויה, למצוקה, לפחד הגדול מהלא נודע, לכאב הדוקר עמוק בלב בהלקח מהעולם, בזדון ובחטף, כל כך בחטף- חיים שלמים של אנשים, עולם שלם שכך פתאום נגדע לו. מותיר אחריו נחילים של דם ודמעות שלא ייבשו זמן רב.

יש לו מקום, לכאב הזה.

הן מבחינת ההסתכלות הנפשית והן מבחינת ההתבוננות הרוחנית. אליבא דאמת, הן מתכנסות לאחת.

בהתבוננות במישור הנפשי גרידא, שגם השקפתו נגזרת מהשקפת חז”ל, התשובה מורכבת מההתייחסות הבסיסית שלנו, כבני אדם, למציאות החיים הבלתי ודאית(באופן מוחלט) וטמונה בהליכה העדינה בין ידיעת המציאות, זהירות וזכירה לבין התרחקות מהקצה- הפחד והחרדה.

בהשלמה שלנו עם המציאות שחוסר הודאות שלנו הנו חלק בלתי נפרד מהחיים, כפי שהם במציאות היום.

העולם פועל על פי טבעו החוקי של הבורא אם כי קיימים בו שינויי פתאום, בלתי מתוכננים וצפויים כמו גם העובדה כי רב רובם של האנשים חיים בנורמטיביות ובשלום יחסי אבל יש כמה אחוזים שלא בטלים בשישים, של מפגעים ואנשי זדון.

אנחנו חיים את החיים במלואם, את הכאן, העכשיו, על הטוב והמורכב של הרגע, בונים תוכניות לעתיד בתפילה גדולה עליו כמו שאמרו חז”ל ” לעולם יהיה אדם מודה על העבר וצועק על העתיד” וממשיכים בכוחם העצום של החיים הלאה.

אי שם בירכתי המח, (עם ביקורים למרכז) נמצאת לה הידיעה שאיננו באמת יודעים מה עתיד להתרחש אולם אנחנו מקבלים על רגע במלא השמחה והתרגשות על בואו ומשתדלים לעשות בו את המיטב. חז” ל מתייחסים להסתכלות נכוחה, כמרכיב אותו על האדם לתת עליו את דעתו.

הפחד, לעומתו עלול לשתק אותנו ולמנוע מאתנו גם את ההווה שוודאותו מוכחת. הבורא ברחמיו הטמיע בחיים עצמם את העוצמה האינסופית והחדווה שבאופן רגיל מאפשרים לנו מצב מאוזן-

לחיות בשגרת חיים ערה ושמחה בד בבד עם הידיעה על הלא נודע.

ובכן מדוע..

בכן, טבעו של עולם, מאז חטא אדם הראשון, הביא עלינו את קללתו של המוות

וכללם של חיים שנזדקקים דרך עמל, וכל קניין בנפש נקנה ביגיעה, נושע דרך קושי.

לולא חטא זה, הרי שכפי הנראה, בהבנה מזערית של לשונות חכמים, הדברים, נראים היו אחרת.

התקומה והקניין של כל דבר הנם הדרך אותה הוא עובר כדי לקנותם, כחלק ממנו, בדיוק כשם שנס, במובן של דגל והתנוססות, הנם נגזרת מהמילה נסיון.

חז”ל למדים כי הנסיונות אשר עברו על אבותינו, אברהם יצחק ויעקב, הטביעו בנו, בדנ”א שלנו, כאומה, את היכולת העצומה, הבלתי נתפסת, של עמידה איתנה ולא מתכופפת להחזיק 2000 שנות גלות.

במדרש המביא את סיפורה של חנה ושבעת בניה, מובא, כי כאשר מסרה חנה את בנה הקטון להיהרג ולא להשתחוות לפסל בקשה הימנו שילך לאברהם אבינו ויאמר לו- אתה הקרבת מזבח אחד- אני הקרבתי שבע מזבחות.

ואמנם, אפשר לפרש את האמירה הזו כאמירה שמגדלת את מעשה חנה ממעשה אברהם אבל היו שפירשו שלא זה מה שבקשה חנה לאמר.

היו שפירשו שכך אמרה לו חנה לאברהם-

אותו הכח שהטבעת בנו, בכח העמידה שלך בנסיון עקידת יצחק- היא הכח שהיה בי להקריב את שבעת בני על קדושת השם.

אותו כור ההיתוך שעברנו במצריים, להיות במקום הצר, להחזיק בקירות החלקים, נטולי הזיזים, לזעוק אל האלוקים מן העבודה עד שישמע שוועתנו ויגאלנו- הווה קניין נצח בטבעה הבלתי משתנה של האומה שלנו. קניין רוחני שהוכיח את עמידותו באין סוף מצבים של גלות מתמשכת.

הדעת נותנת כי גם הגלות הנוכחית על נסיונותיה הכואבים והבלתי נתפסים, מן הסתם מגדלת אותנו, כאומה וכיחידים, לייעוד מסויים ומדוייק, בדרך למקום טוב יותר, בסופה של זו.

וכחלק בלתי נפרד מההסכמה להיות בה-

יש מקום לכאב. יש מקום לזעקה העולה השמימה עד שתעלה אל האלוקים מן העבודה,

עד שנגאל- בדיוק כשם שיש סיבה מאת המסובב לסבל.

כשם שיש סיבה לכך שהגלות, טרם הגיעה לקיצה.

מי שמחשב הקיצים, מי שקורא הדורות מראש, מי שהביא בחשבון ובהשגחה הפרטית והמדוקדקת כל רגע ואדם בעולמו,

הוא גם זה שעונה לכל קוראיו באמת והוא מחכה שנקרא.

.

ואולי יש כאן דבר חשוב נוסף לזכור.

כן,

עודנו בגלות.

ובעוד אנחנו זוכים לחזות בעיננו בזקנים וזקנות ישובים ברחובות ירושלים ובילדים וילדות משחקים ברחובותיה, בעוד אנחנו שרים עוד ישמע בהרי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה בעודנו מקפצים בחתונות אמיתיות, עם חתן וכלה מוחשיים, על ההרים המדוברים,

אנחנו עדיין עוברים במשעוליה הצרים והכואבים עד אין יכולת הכיל, של סופה של גלות.

טרם נשלמה הגאולה, הגם שאנו מריחים את פעמיה,

יהודים מהלכים ברחובות ירושלים, חיים בה, נושמים אותה וגם נרצחים עליה.

ואנו, אין לנו אלא להחזיק אומנות אבותינו בידינו,

לזעוק אל האלוקים. לזכור-

משיח טרם הניח רגליו בשערי קריה.

בתוך שאון יום יום הומה, במנגינה בלתי פוסקת של חיים, עולה הגלות ומכה על פנינו לבלתי נשכח. לבלתי נסומם במעגלי השפע, האור והשגרה.

טרם נגאלנו גאולה שלימה.

ועד אז-

עד אז עלינו לעשות הכל כדי לזכות לה, בעיתה או בקץ קרוב, לשאוב מאותם כוחות עצומים הטבועים בנו. להחזיק חזק ביחד.

לזכור אותה, את הגאולה העתידה. לקונן על בית השם שחרב, לקונן על השכינה בגלות, להיטיב את מעשינו ולזעוק אל האלוקים. אולי ישמע השם. אולי ירחם.

אכן. קול דמי אחינו, עולה אלינו מן האדמה.

אשרי מי שזוכה לשמעו.

אשרי מי שלא נשאר אדיש ומאובן.

אשרי מי שזוכה להתעורר ולזכור.

להחזיק אמנות אבותיו בידיו.

כי מי שזוכה להתאבל על חורבן ירושלים. לזכור את כאבה באמת. להעלותה על ראש שמחתו. לכאוב. לגדול ולצמוח ממנה-

ודאי יזכה לראות בנחמתה.

“ואעבור עלייך, ואראך מתבוססת בדמייך,

ואומר לך- בדמייך חיי. ואומר לך- בדמייך חיי”.

אנחנו כולנו, עומדים ומצפים לרגע הזה,

הרגע בו יקים אותנו השם יתברך משפלות לתקומה, יקום דם מקדשי שמו וירפא לכל שבורי לב,

שנזכה יחדיו לראות בבניין ירושלים ולא נוסיף לדאבה עוד.

בתפילה עמוקה והערכה,

דקלה.