דלג לתוכן
ההורים שלי עושים לי את המוות בכל מה שנוגע לצניעות. הם רוצים שאתלבש גם אחרי הצהרים לפי התקנון של משמר התורה ולא מוכנים לוותר על כלום אפילו לא על דברים שהם לפי ההלכה. אני מרגישה שההתנהגות שלהם איתי גורמת לי לשנוא צניעות ואני לא רוצה להרגיש ככה. האם אני חייבת להקשיב להם?
גיטי יקרה,
אפתח במשפט שכתבת, ומאוד נגע ללבי, ‘אני לא רוצה להרגיש ככה.’
מדברייך ניכר, כי קשה לך ועצוב לך, לא רק בגלל היחסים המורכבים עם הוריך, אלא בעיקר כי את רוצה להיות בסדר, רוצה לנהוג על פי ההלכה, רוצה להיות בת ישראל כשרה ואהובה לפני המקום.
ואת אכן כזו!
אכפת לך מכיבוד הורים, חשוב לך לדעת מה עלייך לעשות בדיוק, ואת רוצה לדעת מה היא ההלכה.
וזה בעצם הבסיס להכל, כי עם יראת שמים, ואכפתיות, אפשר להגיע להכל.
(לא נתת דוגמאות לדברים שאת לא שלמה איתם, ויתכן שדוגמאות תוכלנה ללמד על המצב בו את נמצאת ועל רמת ההתמודדות, כשאת כותבת ‘לפי ההלכה’, חשוב לוודא שזה אכן כך, כי הלכה היא מאוד ברורה ולא דבר שנתון לפרשנות או שינוי.
ופעמים רבות כשישנה מחלוקת לגבי ‘צניעות או לא צניעות’, זה בגלל שחסר הבנה עמוקה לגבי מהותה של הצניעות. )
תרשי לי להתייחס לגילך, גיל 16, כמו שציינת.
גיטי, גיל 16 הוא גיל בו אדם הוא בוגר, ואחראי לעצמו, למעשיו ולבחירותיו.
אמנם חשוב שתזכרי כי את עדיין צעירה ויש לך עוד הרבה ללמוד ולהחכים מהגדולים ממך, כמו כולנו.
אבל בכל אופן, יש לך בחירה חופשית, ואת מעוניינת לבחור בטוב כפי שאת כותבת.
‘אחרי הצהריים’ , זה מושג של אדם שכפו עליו משהו. והוא אדם אחד לפני הצהריים, האדם המסכן, שהכריחו אותו. ואדם אחד אחרי הצהריים, שעושה כלבבו.
נכון, ישנו תקנון של המוסד בו את לומדת, ואת אמורה לנהוג בדיוק לפי התקנון, כי זו ההתחייבות שלך.
אבל אין לכך קשר לצניעות אמיתית.
נערה שמתאמצת לנהוג בענווה, עדינות וצניעות, ויודעת כי היא יקרה, ואצילה, ולא המונית ועממית,
אמורה לשמוח ולא להרגיש ‘שמשגעים אותה’.
אבל את, בהחלט מרגישה ככה, ורע לך עם זה. כי את, כמו כל נערה בריאה, רוצה להתלבש לפי טעמך, רוצה להרגיש משוחררת ועדיין להיות צנועה. וזו תחושה מאוד מתסכלת.
אולי כי ברבות השנים המושג צניעות, שהוא בעצם כל הטוב והיפה שבאדם, הטשטש ועבר למחוזות של כללים יבשים.
מצד שני, את ודאי מבינה שבמציאות בה הגבולות הולכים ומטשטשים כל הזמן. ובנות עדינות ויקרות, כבר לגמרי מתבלבלות מה ראוי ומה לא, והולכות ונעשות זולות בעיניהן ובעיני הסובבים-
אין ברירה כי אם לרדת לפרטים לפי מצבו של הדור, ולהסביר בדיוק מה בעייתי ומה לא.
וההלכה, במקרה הזה, היא אכן פרטנית.
אז קודם כל, תתעודדי,
כי אדם שבאמת מצליח להגיע למעלה גבוהה יותר בצניעות, אף פעם לא מצטער על זה.
ואם תצליחי, יחד עם החוש האסתטי הנשי הטבעי, והרצון להיות יפה ומטופחת,
לשמור על זהירות ואצילות, את תרגישי כל כך שלמה עם עצמך, כל כך בטוחה במה שאת עושה ובאיך שאת נראית, כי זה יבוא מבחירה שלך, והבנה שאת זו שמעוניינת בכך, יותר מכל אחד אחר.
וככל שיעבור הזמן, תפתחי חוש מעודן יותר, שהוא משהו פנימי הרבה יותר מתקנון והוא העושה את ההבדל בין אדם המחפש כותרות, וחיצוניות, לאדם ממוקד וערכי.
מעבר לכך, הרשי לי להתייחס למה שבין השורות,
נראה כי התקשורת בינך לבין ההורים, היא לא ‘הכי כיפית בעולם’.
זה מוכר ומצוי, אבל זה לא מחויב המציאות!
זה לא חייב להיות ככה,
ההורים שלך, הכי אוהבים אותך בעולם, הכי דואגים לך בעולם, ואת חשובה להם יותר מהכל.
מאוד כדאי לחשוב, איך מנהלים שיחה בוגרת, לא של ‘חייבת’, ‘עושים לי את המוות’…
הם לא נגדך, זה ברור.
הם איתך, גם אם את עכשיו לא מספיק רואה את זה, גם אם הם לא תמיד יודעים איך לשדר את זה, וגם אם יש דברים שאת חושבת אחרת מהם.
לכן כדאי במקביל לעיסוק בשאלות של מהות, גם לחשוב איך לשפר את השיחה ביניכם,
איך תוכלי לשתף אותם במה שאת מרגישה, תוך כדי זהירות בכבודם, והבנה כי הם מבוגרים ממך, מנוסים ודורשי טובתך.
מתקשורת זורמת יותר, ושיחות נעימות, אפשר להגיע לכל כך הרבה דברים טובים ויפים.
מאחלת לך, שתמשיכי בחיפוש הפנימי הזה, וברצון להיות טובה, טהורה, ורצויה תמיד.
בכל מקרה, אם תרצי, לשתף עוד, תמיד בשמחה.
שירה.
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
