בס”ד
לאברהם היקר שלום וברכה!
שאלותיך יפות, חשובות, ומראות על כנות ואמת גדולה. קשה לך לומר דברים שאינך מזדהה איתם. הזכרת לי את הגמרא ביומא (סט ע”ב), שמספרת על הנביאים שבזמן החורבן הפסיקו לומר “הא-ל הגדול הגיבור והנורא”, שכן אחרי החורבן הם לא ראו את גבורותיו ונוראותיו, כי היכלו נחרב. הגמרא מביאה מימרא שמסבירה את הצעד שלהם “מתוך שיודעין בהקב”ה שאמיתי הוא, לפיכך לא כזבו בו”. הקב”ה אמיתי, ולכן הדיבור לפני צריך לפי האמת, ומתוך כוונה ברורה.
אשתדל להתייחס לכל השאלות, אבל אומר מראש שכל שאלה כאן היא סוגיה שטעונה לימוד ועיון, בהיקף ועומק המקורות, ואיני אלא כמראה מקום.
הנושא הראשון שנגעת בו הוא הוידוי. כיצד יתכן שהוידוי נאמר על ידינו כל שנה מחדש, ולכאורה אין התקדמות. ראשית- לא זה המצב, יש התקדמות. ושנית- אם אין התקדמות- איך ה’ ברא את עולמו שלא תיתכן התקדמות.
שמעתי פעם סיפור על הרמב”ם, איני מוצא כרגע את המקור שלו, אבל גם אם לא היה ולא נברא- הרעיון מסתבר. המעשה מספר שחכם אחד שלח לרמב”ם את שאלתך. לא רק ששלח לרמב”ם את שאלתך, אלא אף הכריז שעשה מעשה והפסיק לומר את הוידוי, מכיוון שאינו יכול לומר שקר. וכי גזל? בגד? הקשה עורף?
הרמב”ם ענה לו שהוא טועה, ועליו לומר את הוידוי. לפני שאכתוב את ההסבר של הרמב”ם, אקדים ניסיון להבין את הפסוק “אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא” (קהלת ז, כ). למה לא יתכן כזה דבר? נראה שההסבר הוא מכיוון שיש באדם יצר רע, וכיון שיש בו יצר רע, היצר הרע תובע את שלו. ולא יתכן לחנוק אותו לגמרי, מכיוון שהוא חלק מהאדם. לא יתכן שיהיה חלק באדם שלא יהיה לו ביטוי כלשהוא.
אחרי הקדמה זו ניגש לתירוץ של הרמב”ם. הרמב”ם אמר שמה שנאמר בוידוי הוא פירוט של הרשע שבאדם. גם אדם צדיק ביותר, חוטא בכל עניינים אלו, אם לא במעשה, אז בדיבור, ואם לא בדיבור אז במחשבה. החטא הוא חלק מיצר האדם, חלק מאישיותו. אדם שלא בוגד במעשה, או לא מדבר דיבור של בגידה, הרי שבתוכו שוכן אותו יצר של בגידה, קיים.
(אמנם יש גמרא שאומרת שדוד המלך אמר “ליבי חלל בקרבי”, ולא שלט בו יצר הרע, אבל נראה שהיה לו יצר, אלא שלא שלט בו).
הוידוי מפרט של גווני היצר הרע שקיים באדם, ובודאי מוצא ביטוי בכל מיני מצבים- מעשה, דיבור או מחשבה.
יש להוסיף שגדרי העבירה המוכרות לנו הם רק חלק ממה שנקרא “הרוע” עליו מתוודים בוידוי. אדם עלול לבגוד, ובכלל לא להרגיש שבגד. להתנכר לחבר מהעבר יכול להיחשב “בגידה” למרות שאנשים לא מחשיבים זאת כעבירה חמורה.
ובכלל הוידוי מכיל ביטויים כלליים כמו “אשמנו”, “קישינו עורף”, שכל אחד יכול להתבונן בעצמו ולמצוא מעשים כאלו ואחרים שנכללים בקטגוריות אלו.
כמובן שישנה התקדמות, ואדם פורש מעבירות כאלו ואחרות, ואף מתחיל לקיים מצוות כאלו ואחרות, אבל שורש הרע קיים בלב האדם, ומוצא את חלקו בהנהגת האדם. פעמים רבות אדם מתרחק וממעיט של שליטת השורשים הללו בו, אבל המלחמה היא קשה, ואין סופית, ולפי הפסוק לא ניתן למגר את היצר, אלא רק לתת לו חלק קטן ביותר לביטוי. בנוסף, נראה לי שהשורשים עליהם מדבר הוידוי, שורשי הרע, לעיתים בכלל לא נכללים ברשימת הרוע שאותה אנחנו מנסים לבער ממעשינו. אני חושב שהדוגמא שהבאתי כמו התכחשות לחבר מהעבר, די ממחישה זאת. וממילא הוידוי הוא מאוד רלוונטי- הוא נותן ביטוי לשורשי הרוע האנושי הנשכחים מאיתנו. ודבר נוסף שחשוב לשים לב אליו הוא שהוידוי אינו רשימת עבירות מצויה או חמורה, אלא הוא שורשים של תחושות ותכונות רוע, שמושרשות באדם.
ולכן כל אדם צריך להתוודות, ולהכיר ולהודות ברוע ששוכן בו, לפני בוראו. כך טען הרמב”ם לאותו חכם, שבכל יום הוא נוגע נגיעה כלשהיא בכל מילות הוידוי. בכל שורשי הרע.
לגבי השאלה השניה- הירידה למצרים הייתה בגלל פגם, פגם האמונה שהיה מושרש עוד באברהם אבינו, כששאל את השאלה “במה אדע כי אירשנה”. (נדרים לב ע”א, הגמרא מציעה שם עוד אפשרויות). ודווקא במצרים מודגש העניין שהקב”ה חישב את הקץ, והוציא אותנו משם מבעוד מועד, כמו שכתוב בהגדה של פסח ועוד מקומות. שם החסד הוא דווקא ברור.
לעצם העניין של הודאה- נכון שההודאה, כמו העונש, הגיעו במקום בו חשב הקב”ה אותה לראויה. אבל הודיה קיימת גם כשהדבר מתבקש. גם כשהנהג באוטובוס מוריד אותך במקום אתה אומר לו תודה, למרות ששילמת והוא גם חייב לעשות את עבודתו והוא מרוויח ממנה. “תודה” היא הכרה בהטבה שאתה מקבל. הדבר מקבל משנה חשיבות כשמדובר באמירה כלפי ה’, שאפשר לפעמים לחשוב שדברים כאלו ואחרים קרו במקרה.
לגבי השאלה האחרונה- באמת אמרו חכמים “העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים” (ברכות ד, ד). ובאמת עדיף לומר תפילות אישיות בלשון אישית. עם זאת, אין לוותר על התפילה, שתקנו אותה חכמים, ויש לה משמעויות רבות כמו שציינת. כמו כן היא מכילה נושאים לאומיים, כלליים, שאדם לא היה רואה בהם צורך, אם לא חכמים שהזכירו לנו אותם. התפילה היא תפילה של עם ישראל, משהו שמחבר את הפרט לשאיפות של כל העם, ויש לה חשיבות רבה בתור שכזו.
אסיים שוב בכך שנהניתי מהשאלות, מהכנות והביקורתיות שניכרות מתוכן.
בהצלחה
נתנאל
madirim@gmail.com