שלום וברכה

קראתי בעיון את שאלתך. אני מצליח לזהות הרבה מודעות עצמית, הרבה כנות, והמון רצון טוב. אתה מעיד על עצמך שאתה מאמין רק שאין לך כח. מצד אחד אין לך כח לשנות, מצד שני עשית מעשה אקטיבי שהצלחת לשבת, לכתוב ולבקש עזרה. בעיני זה ממש לא מובן מאליו.

אנסה להתיחס לשאלה שלך, וברשותך אקדים הקדמה חשובה.

הגמרא במסכת סוכה מבארת שליצר הרע יש שבעה שמות. פירוש הדבר, שיש לו כל מיני סוגים של גילויים, כלומר דרכי פעולתו משתנות. דבר זה נלמד כבר מפסוק בתורה, שבו שרו של עשיו אמר ליעקב (בראשית ל”ב ל’): “למה זה תשאל לשמי” – כלומר אין ליצר שם קבוע, אלא הוא לובש צורות שונות בהתאם לאדם אותו הוא מנסה להפיל היצר הרע לובש זהות שונה בהתאם לאדם אותו רוצה להפיל.

יש סוג של יצר שנקרא ‘הכל או כלום’. הסימפטומים שלו הם יאוש או פרפקציוניזם. הוא מנסה לאנוס אותנו לבחור זהות מגובשת ונורא שמח כאשר יש פערים בין המאמצים שלנו לתוצאה, כי עבורו זו הדלק לגרום לנו להתיאש ולעזוב.

בדור שלנו זה יצר מצוי במיוחד. הוא מתאמץ להראות לנו שאנחנו לא מסוגלים להגיע גבוה מדי, ולייאש אותנו. חז”ל קראו לזה: ‘תפסת מרובה – לא תפסת, תפסת מועט – תפסת’ (ר”ה ד’). וכך אומר לנו היצר: בואו, נלך ‘על כל הקופה’. או שנלמד תורה מבוקר עד ערב, או שכבר עדיף שלא נלמד כלל. או שניתן חו‍ֹמֶש לצדקה, או שכבר עדיף שלא ניתן בכלל. או שנהפוך לאחד מל”ו צדיקי הדור, או שכלום. יצר רע כזה, לא מעריך עבודה ומאמץ, אלא מזלזל, ולכן בפועל גורם ליאוש. “וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי”, אמר המן העמלקי, וכך דרכו של היצר הרע, שלפעמים משכנע אותנו שאם לא נהיה צדיקים גמורים, זה לא שווה, ועדיף כבר לפרוש. או הכל – או כלום.

עד כאן ההקדמה, ועכשיו אנסה לענות. בטיול בחו”ל נפלת, וזו עובדה. השאלה איך מתקדמים מכאן. האם זו ראיה לכך שאין לנו סיכוי, או שדוקא מתוך הקושי הזה אפשר לצמוח. ניתן להתיחס לזה במישור רוחני פסימי (עבירה גוררת עבירה), אבל כל הצדיקים דיברו שלא זה מה שיצליח לקדם אותנו. בכוחנו לשבור את הגלגל הזה. הבעל שם טוב אמר שיותר ממה שהיצר רוצה להפיל אותנו בעבירות, הוא רוצה להפיל אותנו ביאוש שבגלל העבירות. ועבורו, עיקר הרווח מהטיול בחו”ל, לא היו העבירות שעשית שם, אלא שלל הראיות שהוא מייאש אותך דרכן. הוא משתמש בחוויות הללו כהוכחות לכך שעדיף להימנע, לחפף ולעשות באמת את המינימום של המינימום, או סתם לנתק את הלב. למרבה הצער, היצר גם משתמש באנשים טובים כשליחים שלו, לייאש אותנו דרך זלזול במאמצים שלנו, ומראה לנו דרכם כמה אנחנו רחוקים מן השלימות.

אבל רצון השם היא ההיפך הגמור, כמו שלימד דוד המלך: “מֵאֹויְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְו‍ֹתֶךָ”. צדיקי הדורות תמיד ייקרו והעריכו כל צעד קטן לעבר הקדושה, כל מאמץ קטן, כל תיבה של לימוד, כל כוונה קצרצרה בתפילה. יש הרבה מאמרי חז”ל כיצד ‘הקב”ה לא בא בטרוניא עם בריותיו’, ו’לא נִתנה תורה למלאכי השרת’, כמו שכתוב (קהלת ט’ י’): “כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ – עֲשֵׂה”. כל כוונה נחשבת (וכמה האריך בזה החפץ חיים במשליו). כל תיבת לימוד נחשבת, כל פרוטה לצדקה נחשבת, גם כל חסד קטן נחשב. לא סתם נחשב, אלא ממש בונה עולמות. גורם נחת רוח מרובה לקב”ה, שמתפאר בנו, גם בריקנים שבנו המלאים מצוות כרימון, וגם כשאנחנו בשפל ובתחתית, בכל תנועה ובכל צעד של התגברות ושל התחזקות. ואלו לא ווארטים ולא ניחומי סרק, זו מציאות ברורה ואמיתית.

יש אלפי סיפורים על גדולי הדורות, מכל המגזרים ומכל העדות, שכך נהגו לעודד ולחזק, ובמיוחד בדורות האחרונים, שהתוכחה והמחאה גורמות בעיקר ליאוש גדול ולרפיון, ולעומתם – שימת לב וייקור פעולות החיזוק הקטנות גורמת לפעולות הללו להתרבות. כמה חשוב ולייקר ולשמוח עם כל התקרבות לקדושה, להעריך כל הימנעות קלה מעבירה. זו עבודה עצמית לא פשוטה. מסופר על רבי נחמן מברסלב שאמר לתלמידיו שההבדל בינו לבינם, שגם אם היה עובר על כל התורה כולה, למחרת הוא היה קם ושוכח מהכל, עובד בשמחה ובהתלהבות כאילו כלום. זה המפתח. ובספרי ברסלב (במיוחד בספר משיבת נפש) מאד מאריכים ביסודות אלה.

שמעתי מהרב בידרמן ששם ישראל נקרא עלינו בדיוק בגלל היכולת הזאת, ליפול ולקום. שרית עם אלקים – ותוכל. “שבע יפול צדיק וקם”. וגם כאן, היכולת לאסוף את עצמנו ולעבור הלאה היא כלי חשוב לחיים, לא רק מבחינה דתית, והכנות שלך והאמונה שלך קיבלו כאן הזדמנות פז לתרגול מעשי של השריר החשוב הזה.

אוסיף עוד נקודה. כולנו מתמודדים בחיים עם נפילות. הזהות שלנו מתעצבת ממה שעובר עלינו, ויש כאן סיפור עם פרקים שחורים. יש כאן מנגינה לא הרמונית, אלא עם זיופים. החכמה היא לא סתם להתעלם, אלא להכניס גם את הצרימות האלו לזרימה הכללית. לא להיאבק, לא להדחיק. רק להלחין מחדש את הצרימות שבחיינו. לנסות לקחת את סיפור החיים שלנו ולהלחין אותו מחדש. חז”ל אמרו זאת בשלוש מילים: ‘זדונות נהפכים לזכויות’. יש פה עומק מבהיל. הזדונות לא נעלמים ומפנים מקומם לזכויות, אלא אותם זדונות מצליחות לקבל לחן חדש כזכויות. המקובלים דיברו על ניצוצות הקדושה שאפשר להעלות מהתהום. ניתן לאסוף את ניצוצות האור, איך כל קורות חיינו מתכנסות למשהו יותר אותנטי, יותר אמיתי. עד היום הייתי על ‘טייס אוטומטי’, ובגלל הכאב והנפילה, אני יכול להתבונן ולבחור, להגיע למקומות כנים ואמיתיים שלא היינו יכולים להגיע אליהם לולא הנפילה.

איך תכלס עושים את זה? זה לא קל. היצר משקיע הרבה מאמצים כדי לומר לך: משנתפסת ברשת עכשיו פרפר בה להנאתך. לא קל להתעלם. אבל זה אפשרי. רק שזה מחייב לצאת מגישה מדומיינת שנצליח תוך יום להפוך לצדיקי הדור, אלא להתחיל בצעד קטן, ועוד אחד. לשמוח ולייקר כל אחד מהם. כדאי להתחיל בלהתפלל על זה, שנצליח. לחפש בכנות את המקומות והאוירה בה יהיה לנו יותר קל לעשות את הצעדים האלה.

אני מקווה שהצלחתי להועיל ולתת קצה חוט של מהלך קדימה.

דן

dtiomkin@gmail.com