The Butterfly Button
טבע האישה מול מציאות התקופה

שאלה מקטגוריה:

שלום,

אני בת 32  אמא לשניים
אני עובדת בהייטק בתור מתכנתת, יש לי נסיון של 7 שנים ומשכורת שאפשר לקנא בה.
יש לי בעל טוב וחביב, אוהב את הילדים, עובד חצי יום ולומד חצי יום, ובנוסף עוזר הרבה בבית.
אמא שלי גרה במרחק הליכה ממני ומטפלת בבני הקטן בביתה, כך שהוא בידיים הכי טובות שיש, ויש לי כמה אחיות צעירות שאוהבות ומפנקות את הילדים ושומרות עליהם בשמחה כמה שארצה!

אני ממש מתביישת, במיוחד אחרי מה שכתבתי לעיל, ממש מתביישת להתלונן.
אני בכלל לא טיפוס שמתלונן, להיפך, אני שמחה שיש לי מטרה ואני תומכת בבית של תורה ומגדלת ילדים להיות עבדי השם. אנחנו מבלים הרבה ונהנים מהחיים, בעלי מפתיע אותי ודואג שיהיה לי טוב, ותומך בי בהכל!

השאלה שלי היא: האם זה לגיטימי שאני מרגישה כל יום מחנק בגרון מכך שאני צריכה לצאת מוקדם בבוקר לעבודה, לבלות שם 9 שעות עם אנשים שלא מעניינים אותי ולשבת מול מחשב כשההפסקות היחידות הן הכנת קפה, ארוחת צהריים, שירותים…?
האם אני כפויית טובה אם אני רוצה לגדל את הילדים שלי בעצמי ולא שמישהו אחר יטפל בהם בשבילי?
האם אני אנוכית אם אני רוצה לקום בבוקר ולאכול ארוחת בוקר עם בעלי, לנהל את הבית, לנוח עם התינוק, להוציא את הילדה מוקדם מהגן, ללכת קצת לגינה, לטפל בילדים בנחת, להעביר זמן איכות עם בעלי ולהינות מהחיים כעקרת בית?
אני כותבת “להינות מהחיים כעקרת בית” ויודעת שהרבה ירימו גבה. מה עם מימוש עצמי, קריירה, עצמאות כלכלית, חיי משרד, עשיית דברים שהם מעבר לסירים וטיטולים? כך מדברות חברותי לעבודה, אבל אני מרגישה מוזרה. כן. אני נהנית להיות עקרת בית. אני שונאת לחזור הביתה מאוחר ולראות את הילדים שלי בסוף היום עייפים כשגם אני עייפה. אני נהנית לטפל בילדים שלי ולשמוע את הדיבורים שלהם, הבכי וגם הצחוק. נהנית להחליף להם טיטולים ולקלח אותם, נהנית לסדר את הבית ולשמור עליו מסודר. שונאת לחזור גמורה מהעבודה לבית הפוך בלי כח להרים גרב מהרצפה ולחכות רק ליום שישי כדי לסדר.
את החופשת לידה האחרונה הארכתי לחצי שנה שזה היה הכי הרבה שיכולתי, ופשוט נהניתי מכל רגע!
בארוחת צהריים בעבודה אני שומעת אמהות שמספרות שכבר חיכו לרגע לחזור לעבודה מחופשת הלידה. לעולם לא אבין אותן.
אני טיפוס מאד רגוע ואוהב בית.
כשאני לוקחת חופש (בעיקר חופשת מחלה כי ימי החופש הרגילים נגמרים על החגים), בעלי רוצה שנצא לטייל, לאן שארצה. אבל לי פשוט חבל לקחת חופש על חשבון יום שאני יכולה להיות בבית ולראות את השמש בבוקר ובצהריים ולא בערב!
לא יכולה לסבול את המחשבה שאם אני לא בחופשת מחלה, אין סתם יום רגיל שאני יכולה להיות בבית. וגם אם כן, זה ממש שיקום הריסות.
כשהייתי בחופשת לידה – הבית תקתק, היה כיף, היתה לי סבלנות לכולם, הייתי אישה טובה לבעלי ואמא טובה לילדיי והייתי גם טובה לעצמי כי היה לי זמן לנוח קצת, לטייל קצת, לקרוא ספרים, לפטפט עם אחיות שלי, לטפח את הבית, ללמוד לבשל. היה לי הכי כיף בעולם!! ועכשיו, כשהנוכחות שלי בבית שואפת לאפס גם מבחינת זמן וגם מבחינת הכוחות שיש לי – הבית יותר מוזנח, הילדים יותר “צומיסטים”… אני מרגישה כאילו הדבר שהכי חשוב לי בחיים, הבית שלי, עם כל חפציו, ולהבדיל אנשיו, פשוט יוצא מכלל שליטתי. כאילו מישהו מוציא את הקרקע מתחת לגרלי ולוקח לי את השליטה במה ששייך לי ויקר לי. אני מרגישה כאילו כל יום עבודה הוא כמו אריח יפה שהעמיסו עליו בלוק כבד ואפור…
הנושא הזה הוא נושא שכל רגע ורגע הדמעות שלי יכולות לזלוג בגללו.
ואני מרגישה בודדה בעולם למרות כל התמיכה שמסביבי.
כי אין אף אחד שמבין את מה שלא נורמלי פה.
אם אני מעלה את הנושא הזה – ממשילים לי משל בסגנון: יש אנשים שעובדים יותר קשה ומקבלים הרבה פחות!
אולי אני נשמעת פסימית אבל זה לא מנחם אותי. זה כמו שאהיה בכלא עם קירות צבועים בצבע שמנת ותמונות יפות תלויות עליהם, ואפילו עם תא שירותים ומקלחת מטופח, וכשאתלונן שבא לי לצאת ממנו, יגידו לי שיש אנשים שנמצאים בצינוק בטון… אבל אני רוצה לצאת!!!
אין אף אחד שיכול להבין אותי כי על פניו הכל נשמע חלומי ויפה, ואני יודעת את זה, אבל עדיין לא טוב לי בחיים.
בא לי להגיד לבעלי שיותר אני לא הולכת לעבודה! ברור שלא אעשה זאת. אבל זה אומר שאמשיך לחיות חיים חסומים.
אני חייבת לציין שאין לי אפשרות להפסיק לעבוד, כי לא קיבלנו שקל מההורים וגם לא רוצה לקבל, אנחנו מקבלים מעל ומעבר במישורים אחרים וגם אם ארצה אין מאיפה. אנחנו במגמת חיסכון. וגם לא אוכל להחליף עבודה כי אין אלטרנטיבה יותר טובה (משרת מזכירה 8 שעות ורבע משכורת?)
אני מרגישה ממש חסומה וחסרת אונים. ללא תקווה וללא הבנה.
מה אפשר לעשות?

תשובה:

יקרה,

אני קוראת שוב ושוב את שאלתך, ומרגישה לא מובנת גם בעצמי.

את מתארת חיים עמוסים ולחוצים, שרק מלקרוא אותם מקבלים כאב ראש. עבודה תובענית ומעייפת הגוזלת את רוב שעות הערות והכח שלך. את הכמיהה שלך להיות בבית, לטפל בילדים, להיות אמא טובה, אישה טובה, עקרת בית מושלמת כמו שהצלחת להיות בחופשת הלידה שהארכת, ומרגישה לא מובנת בכמיהה הזו

האומנם הגענו למצב כזה?

מצב בו אישה נאלצת להתכחש לטבעה העמוק ביותר, ואין אפילו את הפריווילגיה להתלונן על זה? לדבר על זה? לדמיין את החיים הטובים שיכולים להיות אם החלום הזה יוכל להתגשם?

אוף.

זה עצוב לי.

הלוואי והייתי מכירה אותך ויכולה להסתכל לך בעיניים ולומר לך: חברה יקרה שלי, את נורמלית! זה בסדר! מי אמר לך שאת חייבת לעבוד? מי נותן לך תחושה כזו שאשה נמדדת על פי משכורתה?

אך מכיוון שאני לא מכירה אותך, נאלץ להסתפק בחיבוק וירטואלי, ותאלצי להאמין לי גם בלי להכיר אותי 

אז אחרי התגובה הראשונית שלי, נתחיל שוב מהתחלה.

וכאן אני רואה את הכותרת שנתת לשאלה שלך: “טבע האישה מול מציאות התקופה”

הכותרת הזו היא בעצם תמצית של התשובה.

את מתארת פה את עצמך, אישה נשית ומחוברת לטבע שלה. את מתארת את עצמך רוצה להיות אישה ואם. לא קרייריסטית, לא מתעניינת באנשים שסביבך בעבודה, ומוצאת עניין רב בבית ובמשפחה, הרבה יותר מהעבודה.

את הולכת לעבודה בגלל שיקול כלכלי נטו, ואין לך שום עניין או הנאה בה.

אך נראה שמה שמפריע לך יותר מכל הוא חוסר היכולת להביע את זה. את מרגישה שסביבתך הקרובה לא תבין את הכמיהה שלך להיות בבית. שעובדת המשכורת הגבוהה שלך מונעת ממך “להתלונן”, כיוון שאת נראית בת מזל בעיני הסביבה. כולם תומכים ועוזרים, החל מבעלך דרך אחיותייך והורייך, ומה שנדרש ממך הוא “רק” ללכת לעבודה ולשמוח בחלקך.

ומה לעשות שאת לא מצליחה לעמוד במטלה זו? שהאפשרות להעמיד פנים ולשמוח בדבר שמתסכל אותך כבר נהפכת לבלתי אפשרית מבחינתך?

ומה שמתסכל יותר מכל – הוא שאת יודעת שאת צודקת.

אין ספק שאישה שרוצה להישאר בבית ולגדל את ילדיה היא אישה בריאה בנפשה, ומחוברת מאוד לעצמה. אמנם יש היום התפתחות גדולה, ונשים רבות מרגישות סיפוק בעבודה מחוץ לבית, אך אין ספק שהתחושה הנורמלית ביותר היא לאהוב את הילדים והבית, ולרצות להשקיע בעיקר בהם.

אני לא יודעת מי האנשים סביבך שנותנים לך תחושה כזו, אך הדבר היחיד החשוב הוא שבעלך ידע מה שאת מרגישה. כל האנשים סביבך – כנראה הורים ומשפחה יכולים לומר מה שהם רוצים. אם בעלך יבין אותך ויקבל את הרגשות שלך, הוא יתן לך “גב” ותתחילי להרגיש מובנת ורצויה.

את כותבת שבא לך לומר לו שאת לא הולכת יותר לעבודה. האם דיברת איתו פעם על הנושא? הוא יודע מה שאת מרגישה?

כי הבדידות הגדולה ביותר היא להרגיש לא מובנת כלפי בן הזוג. את בעצם עובדת ונותנת לו כתף בפרנסת המשפחה, דבר שהוא חייב בו ואת מתנדבת אליו בלי שום חיוב, והדבר היחיד אותו את מבקשת ממנו הוא ההכרה שלו בקושי שלך. הזעקה העולה משאלתך היא זעקת ההכרה – למה אף אחד לא מבין מה שאני מרגישה? למה אני צריכה להרגיש מוזרה ברגשות הכ”כ טבעיים שלי?

ואת זה את יכולה לפתור מולו.

אני מאמינה שהוא יודע שקשה לך בעבודה, נראה שהוא עושה הרבה כדי להקל עלייך ולהתחשב בך. הוא נשמע אדם טוב ואכפתי. אולי תנסי לשתף אותו?

נסי לחשוב באיזה צורה אפשר ליידע אותו על התחושות שלך. האם בשיחה טובה תוך כדי יציאה לטיול? אולי תוכלי להראות לו את המכתב הזה שכתבת ל”אקשיבה”? אני בטוחה שאי אפשר לקרוא אותו בלי להזדהות איתך עמוקות.

יש אפשרות שהוא ירגיש מאוים במקצת, ויחשוב שאת מאשימה אותו. גבר שאשתו מרגישה שלא טוב לה לפעמים נכנס למגננה, ומרגיש שלא מילא את תפקידו כראוי. נסי לרכך את הדברים, ולהדגיש בפניו שהוא אכן עשה הכל, ושאת מעריכה מאוד את כל העזרה והתמיכה לה זכית. תגידי לו שזה לא מובן מאליו, ויש נשים שלא זוכות אף לרבע ממה שהוא עזר. אך למרות זאת, את מרגישה שמקומך בבית.

אני לא יודעת לאן שיחה כזו תוביל. אולי תצליחו יחד לחשוב על פתרון כלשהו שיתן לך קצת אורך נשימה. אולי חופשה יזומה פעם בכמה זמן בשביל לנשום את האויר של הבית ולטפח אותו. גם אם חופשה כזו תהיה על חשבונך, אולי מחשבה על מקצוע אחר, (יש עוד אפיקי פרנסה במנעד שבין מזכירה לעובדת הייטק) ואולי פתרונות יצירתיים נוספים.

מה שברור הוא שהרצון שלך להיות מובנת גובר על הכל. ספרי לו, לאיש שלך ואבי ילדייך עד כמה את רוצה להשקיע בהם, ועד כמה התחושה הלא מובנת שאת מקבלת כשאת מדברת על הכמיהה שלך פוגעת בך. תזכירי לו את הנשיות והאימהות שלך, וכמה את רוצה לממש אותם. אני דומעת כשאני כותבת לך מילים אלו, ובטוחה שאף כשתדברי איתו השיחה תהיה דומעת, אבל אדרבא. דברי עם כל החום והרגש שלך, ודברים היוצאים מן הלב, בטוחני שאף ייכנסו.

דברי על זה יקירה, זה המינימום אותו את יכולה לעשות בשביל לצאת מהכלא אותו תיארת בכישרון כה רב.

ברגע שהוא יבין אותך ויהיה לצידך, הכל יראה אחרת. ואם הוא יתקשה להבין אותך – הוא תמיד יכול לפנות גם הוא ולכתוב אלינו. אני בטוחה שיופנה למשיב שיוכל לענות לו בחכמה…

ועד שהאנשים סביבך יבינו אותך, קבלי את הערכתי אלייך, ואת ההבנה המלאה לתחושותייך.

תרצה

tirzadar@gmail.com

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

8 תגובות

  1. תשובה מקסימה. לא מתכחשת לתחושות אך גם לא למציאות. מקווה שהשואלת אכן תמצא בה נחת.

  2. הי! מתחבר מאוד למה שכתבת, ידוע שעבודה ההייטק היא כמו המשל של להיות בכלוב מזהב. מציע לך לחפש אלטרנטיבות של עבודה מהבית. עם ניסיון של 7 שנים בתכנות יהיה לך פחות קשה למצוא עבודה מהבית בתכנות. מכיר כמה חברים שעשו את זה! בהצלחה לך!!

  3. מבין מאוד לליבה של הכותבת
    זה מאוד טבעי שאמא רוצה להיות בבית וטפל בבית
    כך היה
    מה לעשות שהיום התהפכו היוצרות והשתנו סידרי עולם, וזה גם נכנס גם לעולם שלנו

  4. תודה תרצה על התשובה המרגיעה. כל פעם שהתחושות שהעליתי כאן מציפות אותי שוב, אני חוזרת לקרוא את התשובה שלך וזה באמת מרגיע אותי!
    תודה על התגובות המזדהות.

    אני אפילו חושבת על הסבה של משהו אחר, נכון, יש דברים אחרים במנעד שבין מתכנתת למזכירה.
    האמת שיש המשך לשאלה שלי, אבל זה כבר בנושא אמונה 🙂

    1. שמחה שהצלחתי להקל במעט על ההתמודדות שלך
      בטוחה שתצליחי לצלוח את זה. נשים רבות בשלב זה של החיים עוצרות, ומשנות דברים שהיו מובנים מאליה ונכונים לשעתם. החיים דינמיים ויפים, לא צריך לוותר על ההנאה מהם.

      את תמיד יכולה לשלוח שאלת המשך. לא ידוע לי על הגבלת מספר שאלות לאדם 🙂

    2. תרצה היקרה – אהבתי מאוד את התשובה שלך! יישר כח.

      ולך שואלת יקרה – הזדהיתי מאוד עם כל מילה שלך.
      אלו בדיוק היו התחושות שלי אחרי 4 שנות עבודה בתכנות במשרה מלאה….
      ובסוף – אחרי חיזוק גדול באמונה והבנה שנושא הפרנסה אינו העול שלי בלבד עזבתי עבודה!
      ואז… אחרי חופשה של 3 חודשים… שלח לי הקב”ה עבודה בחצי משרה (פחות מ4 וחצי שעות יומיות) ומהבית – מתי שנוח לי 🙂
      אז באמת התחזקי באמונה, ובקשי מריבונו של עולם – לא חסרות לו משרות שיתאימו במיוחד לצרכים שלך!!
      המון המון הצלחה!

      1. וואו חן, אני כל כך שמחה בשבילך!
        תודה על החיזוק!

        באמת את כל המאמצים והכוחות שאני משקיעה בנסיעות ועבודה
        אני רוצה להפנות לאמונה בהשם.

  5. אנחנו בכלוב של זהב. אני נמצאת באותו סיפור כב 10 שנים.
    אני יכולה רק לחלום על הסבת מקצוע. כל מקצוע דורש לימודים של 4 שנים ללא שום הכנסה.
    התרמות ומכירות זה לא בשבילי.
    כל השאר זה כמו שכתבת רבע משכורת.
    נתפלל לגאולה שלמה במהרה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד שאלות באותו נושא:

חלוקת התפקידים בזוגיות לא נראית לי הוגנת
ראשית תודה על אתר שעונה בדיוק על מה שצריך הציבור החרדי ופותר הרבה ספקות פנימיים . ומכאן לשאלתי: חשוב לי להדגיש שאני מסתכלת על העולם בעיניים של צדק ושויון ולכן יש לי שאלה שלא ברורה לי . לפני דור או שניים היה ידוע שהתפקיד של האישה זה לבצע את צרכי...
התלבטויות של בעלת תשובה על תפקיד ומעמד האישה
אני בעלת תשובה בשנות ה40 חזרתי בתשובה לפני 20 שנה. יש שאלה שמאוד מעסיקה אותי, בעצם כבר הרבה מאוד שנים, היא לגבי תפקיד ומעמד האישה ביהדות. יש לי תחושות מאוד קשות בנושא. ועד עכשיו לא הרגשתי שיש לי את מי לשאול. כי אם אפנה לארגוני התשובה למיניהם הם יספקו לי...
הרבה שאלות שמציקות לי על היחס לנשים בתורה וביהדות
שלום וברכה, כבר הרבה זמן שאני רוצה לכתוב לכם את זה, מקווה שזה לא יומרני מידי, אני כועסת על ה, אפילו מאד, פעם אפילו הייתי בטוחה שהוא לא אוהב אותי, אז עזבתי כל מה שקשור לדת שנאתי הכל אבל ברוך ה חזרתי אך משהו בהשקפה שלי באמונה עדיין לא הכי...
אני בטוחה בכך שנשים הן נחותות!
אתחיל בכך שכתשובה לא תעזור לי העצמה נשית, זה ממש לא הכיוון, שמעתי מספיק דברים מקסימים על נשים בחיי, אבל מה לעשות, בסוף אני חיה מגיל 0 עם נשים, ובגוף של אישה, ואני יודעת את ההגדרות לצערי בצורה מדוייקת. השאלה שלי היא כזו- מה היה העניין לברוא בכלל את הנשים?...
יש בי התנגדות גדולה למצוות הטהרה
שלום, אני בת 30, נשואה לאיש מקסים ומיוחד ויש לנו שני ילדים. לא בטוחה שהשאלה שלי מתאימה לפורום הזה אבל אנסה. כבר מאז שהתארסנו הייתה לי חסימה גדולה וסוג של אנטי גדול לכל הנושא של טהרת משפחה. קשה לי מאוד לקבל ולהכיל את אורח החיים הזה ואת כל מה שמתחייב...
רוצה להגשים את עצמי ומרגישה שאני לא יכולה כי אני אישה חרדית
שלום מרגיש לי שהשקפת העולם בציבור החרדי פוגעת בי כאישה שאני לא יכולה לעשות דברים מסויימים ולא מסוגלת כי אני אישה וכי אני אמא. שאני אמורה להקריב את כל חיי למען הבית והילדים שאני אמורה לעבוד עד כלות בעבודה לא מספקת אבל שתהיה טובה כדי לחזור מוקדם לבית ושם לעבוד...

עידכונים ותשובות בכל דרך שרק תרצו

באימייל
הזינו את כתובת המייל שלכם
בוואצאפ
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בטלגרם
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
דילוג לתוכן