יקרה,

אני קוראת שוב ושוב את שאלתך, ומרגישה לא מובנת גם בעצמי.

את מתארת חיים עמוסים ולחוצים, שרק מלקרוא אותם מקבלים כאב ראש. עבודה תובענית ומעייפת הגוזלת את רוב שעות הערות והכח שלך. את הכמיהה שלך להיות בבית, לטפל בילדים, להיות אמא טובה, אישה טובה, עקרת בית מושלמת כמו שהצלחת להיות בחופשת הלידה שהארכת, ומרגישה לא מובנת בכמיהה הזו

האומנם הגענו למצב כזה?

מצב בו אישה נאלצת להתכחש לטבעה העמוק ביותר, ואין אפילו את הפריווילגיה להתלונן על זה? לדבר על זה? לדמיין את החיים הטובים שיכולים להיות אם החלום הזה יוכל להתגשם?

אוף.

זה עצוב לי.

הלוואי והייתי מכירה אותך ויכולה להסתכל לך בעיניים ולומר לך: חברה יקרה שלי, את נורמלית! זה בסדר! מי אמר לך שאת חייבת לעבוד? מי נותן לך תחושה כזו שאשה נמדדת על פי משכורתה?

אך מכיוון שאני לא מכירה אותך, נאלץ להסתפק בחיבוק וירטואלי, ותאלצי להאמין לי גם בלי להכיר אותי 

אז אחרי התגובה הראשונית שלי, נתחיל שוב מהתחלה.

וכאן אני רואה את הכותרת שנתת לשאלה שלך: "טבע האישה מול מציאות התקופה"

הכותרת הזו היא בעצם תמצית של התשובה.

את מתארת פה את עצמך, אישה נשית ומחוברת לטבע שלה. את מתארת את עצמך רוצה להיות אישה ואם. לא קרייריסטית, לא מתעניינת באנשים שסביבך בעבודה, ומוצאת עניין רב בבית ובמשפחה, הרבה יותר מהעבודה.

את הולכת לעבודה בגלל שיקול כלכלי נטו, ואין לך שום עניין או הנאה בה.

אך נראה שמה שמפריע לך יותר מכל הוא חוסר היכולת להביע את זה. את מרגישה שסביבתך הקרובה לא תבין את הכמיהה שלך להיות בבית. שעובדת המשכורת הגבוהה שלך מונעת ממך "להתלונן", כיוון שאת נראית בת מזל בעיני הסביבה. כולם תומכים ועוזרים, החל מבעלך דרך אחיותייך והורייך, ומה שנדרש ממך הוא "רק" ללכת לעבודה ולשמוח בחלקך.

ומה לעשות שאת לא מצליחה לעמוד במטלה זו? שהאפשרות להעמיד פנים ולשמוח בדבר שמתסכל אותך כבר נהפכת לבלתי אפשרית מבחינתך?

ומה שמתסכל יותר מכל – הוא שאת יודעת שאת צודקת.

אין ספק שאישה שרוצה להישאר בבית ולגדל את ילדיה היא אישה בריאה בנפשה, ומחוברת מאוד לעצמה. אמנם יש היום התפתחות גדולה, ונשים רבות מרגישות סיפוק בעבודה מחוץ לבית, אך אין ספק שהתחושה הנורמלית ביותר היא לאהוב את הילדים והבית, ולרצות להשקיע בעיקר בהם.

אני לא יודעת מי האנשים סביבך שנותנים לך תחושה כזו, אך הדבר היחיד החשוב הוא שבעלך ידע מה שאת מרגישה. כל האנשים סביבך – כנראה הורים ומשפחה יכולים לומר מה שהם רוצים. אם בעלך יבין אותך ויקבל את הרגשות שלך, הוא יתן לך "גב" ותתחילי להרגיש מובנת ורצויה.

את כותבת שבא לך לומר לו שאת לא הולכת יותר לעבודה. האם דיברת איתו פעם על הנושא? הוא יודע מה שאת מרגישה?

כי הבדידות הגדולה ביותר היא להרגיש לא מובנת כלפי בן הזוג. את בעצם עובדת ונותנת לו כתף בפרנסת המשפחה, דבר שהוא חייב בו ואת מתנדבת אליו בלי שום חיוב, והדבר היחיד אותו את מבקשת ממנו הוא ההכרה שלו בקושי שלך. הזעקה העולה משאלתך היא זעקת ההכרה – למה אף אחד לא מבין מה שאני מרגישה? למה אני צריכה להרגיש מוזרה ברגשות הכ"כ טבעיים שלי?

ואת זה את יכולה לפתור מולו.

אני מאמינה שהוא יודע שקשה לך בעבודה, נראה שהוא עושה הרבה כדי להקל עלייך ולהתחשב בך. הוא נשמע אדם טוב ואכפתי. אולי תנסי לשתף אותו?

נסי לחשוב באיזה צורה אפשר ליידע אותו על התחושות שלך. האם בשיחה טובה תוך כדי יציאה לטיול? אולי תוכלי להראות לו את המכתב הזה שכתבת ל"אקשיבה"? אני בטוחה שאי אפשר לקרוא אותו בלי להזדהות איתך עמוקות.

יש אפשרות שהוא ירגיש מאוים במקצת, ויחשוב שאת מאשימה אותו. גבר שאשתו מרגישה שלא טוב לה לפעמים נכנס למגננה, ומרגיש שלא מילא את תפקידו כראוי. נסי לרכך את הדברים, ולהדגיש בפניו שהוא אכן עשה הכל, ושאת מעריכה מאוד את כל העזרה והתמיכה לה זכית. תגידי לו שזה לא מובן מאליו, ויש נשים שלא זוכות אף לרבע ממה שהוא עזר. אך למרות זאת, את מרגישה שמקומך בבית.

אני לא יודעת לאן שיחה כזו תוביל. אולי תצליחו יחד לחשוב על פתרון כלשהו שיתן לך קצת אורך נשימה. אולי חופשה יזומה פעם בכמה זמן בשביל לנשום את האויר של הבית ולטפח אותו. גם אם חופשה כזו תהיה על חשבונך, אולי מחשבה על מקצוע אחר, (יש עוד אפיקי פרנסה במנעד שבין מזכירה לעובדת הייטק) ואולי פתרונות יצירתיים נוספים.

מה שברור הוא שהרצון שלך להיות מובנת גובר על הכל. ספרי לו, לאיש שלך ואבי ילדייך עד כמה את רוצה להשקיע בהם, ועד כמה התחושה הלא מובנת שאת מקבלת כשאת מדברת על הכמיהה שלך פוגעת בך. תזכירי לו את הנשיות והאימהות שלך, וכמה את רוצה לממש אותם. אני דומעת כשאני כותבת לך מילים אלו, ובטוחה שאף כשתדברי איתו השיחה תהיה דומעת, אבל אדרבא. דברי עם כל החום והרגש שלך, ודברים היוצאים מן הלב, בטוחני שאף ייכנסו.

דברי על זה יקירה, זה המינימום אותו את יכולה לעשות בשביל לצאת מהכלא אותו תיארת בכישרון כה רב.

ברגע שהוא יבין אותך ויהיה לצידך, הכל יראה אחרת. ואם הוא יתקשה להבין אותך – הוא תמיד יכול לפנות גם הוא ולכתוב אלינו. אני בטוחה שיופנה למשיב שיוכל לענות לו בחכמה…

ועד שהאנשים סביבך יבינו אותך, קבלי את הערכתי אלייך, ואת ההבנה המלאה לתחושותייך.

תרצה

[email protected]