שלום,
אני בת 32 אמא לשניים
אני עובדת בהייטק בתור מתכנתת, יש לי נסיון של 7 שנים ומשכורת שאפשר לקנא בה.
יש לי בעל טוב וחביב, אוהב את הילדים, עובד חצי יום ולומד חצי יום, ובנוסף עוזר הרבה בבית.
אמא שלי גרה במרחק הליכה ממני ומטפלת בבני הקטן בביתה, כך שהוא בידיים הכי טובות שיש, ויש לי כמה אחיות צעירות שאוהבות ומפנקות את הילדים ושומרות עליהם בשמחה כמה שארצה!
אני ממש מתביישת, במיוחד אחרי מה שכתבתי לעיל, ממש מתביישת להתלונן.
אני בכלל לא טיפוס שמתלונן, להיפך, אני שמחה שיש לי מטרה ואני תומכת בבית של תורה ומגדלת ילדים להיות עבדי השם. אנחנו מבלים הרבה ונהנים מהחיים, בעלי מפתיע אותי ודואג שיהיה לי טוב, ותומך בי בהכל!
השאלה שלי היא: האם זה לגיטימי שאני מרגישה כל יום מחנק בגרון מכך שאני צריכה לצאת מוקדם בבוקר לעבודה, לבלות שם 9 שעות עם אנשים שלא מעניינים אותי ולשבת מול מחשב כשההפסקות היחידות הן הכנת קפה, ארוחת צהריים, שירותים…?
האם אני כפויית טובה אם אני רוצה לגדל את הילדים שלי בעצמי ולא שמישהו אחר יטפל בהם בשבילי?
האם אני אנוכית אם אני רוצה לקום בבוקר ולאכול ארוחת בוקר עם בעלי, לנהל את הבית, לנוח עם התינוק, להוציא את הילדה מוקדם מהגן, ללכת קצת לגינה, לטפל בילדים בנחת, להעביר זמן איכות עם בעלי ולהינות מהחיים כעקרת בית?
אני כותבת “להינות מהחיים כעקרת בית” ויודעת שהרבה ירימו גבה. מה עם מימוש עצמי, קריירה, עצמאות כלכלית, חיי משרד, עשיית דברים שהם מעבר לסירים וטיטולים? כך מדברות חברותי לעבודה, אבל אני מרגישה מוזרה. כן. אני נהנית להיות עקרת בית. אני שונאת לחזור הביתה מאוחר ולראות את הילדים שלי בסוף היום עייפים כשגם אני עייפה. אני נהנית לטפל בילדים שלי ולשמוע את הדיבורים שלהם, הבכי וגם הצחוק. נהנית להחליף להם טיטולים ולקלח אותם, נהנית לסדר את הבית ולשמור עליו מסודר. שונאת לחזור גמורה מהעבודה לבית הפוך בלי כח להרים גרב מהרצפה ולחכות רק ליום שישי כדי לסדר.
את החופשת לידה האחרונה הארכתי לחצי שנה שזה היה הכי הרבה שיכולתי, ופשוט נהניתי מכל רגע!
בארוחת צהריים בעבודה אני שומעת אמהות שמספרות שכבר חיכו לרגע לחזור לעבודה מחופשת הלידה. לעולם לא אבין אותן.
אני טיפוס מאד רגוע ואוהב בית.
כשאני לוקחת חופש (בעיקר חופשת מחלה כי ימי החופש הרגילים נגמרים על החגים), בעלי רוצה שנצא לטייל, לאן שארצה. אבל לי פשוט חבל לקחת חופש על חשבון יום שאני יכולה להיות בבית ולראות את השמש בבוקר ובצהריים ולא בערב!
לא יכולה לסבול את המחשבה שאם אני לא בחופשת מחלה, אין סתם יום רגיל שאני יכולה להיות בבית. וגם אם כן, זה ממש שיקום הריסות.
כשהייתי בחופשת לידה – הבית תקתק, היה כיף, היתה לי סבלנות לכולם, הייתי אישה טובה לבעלי ואמא טובה לילדיי והייתי גם טובה לעצמי כי היה לי זמן לנוח קצת, לטייל קצת, לקרוא ספרים, לפטפט עם אחיות שלי, לטפח את הבית, ללמוד לבשל. היה לי הכי כיף בעולם!! ועכשיו, כשהנוכחות שלי בבית שואפת לאפס גם מבחינת זמן וגם מבחינת הכוחות שיש לי – הבית יותר מוזנח, הילדים יותר “צומיסטים”… אני מרגישה כאילו הדבר שהכי חשוב לי בחיים, הבית שלי, עם כל חפציו, ולהבדיל אנשיו, פשוט יוצא מכלל שליטתי. כאילו מישהו מוציא את הקרקע מתחת לגרלי ולוקח לי את השליטה במה ששייך לי ויקר לי. אני מרגישה כאילו כל יום עבודה הוא כמו אריח יפה שהעמיסו עליו בלוק כבד ואפור…
הנושא הזה הוא נושא שכל רגע ורגע הדמעות שלי יכולות לזלוג בגללו.
ואני מרגישה בודדה בעולם למרות כל התמיכה שמסביבי.
כי אין אף אחד שמבין את מה שלא נורמלי פה.
אם אני מעלה את הנושא הזה – ממשילים לי משל בסגנון: יש אנשים שעובדים יותר קשה ומקבלים הרבה פחות!
אולי אני נשמעת פסימית אבל זה לא מנחם אותי. זה כמו שאהיה בכלא עם קירות צבועים בצבע שמנת ותמונות יפות תלויות עליהם, ואפילו עם תא שירותים ומקלחת מטופח, וכשאתלונן שבא לי לצאת ממנו, יגידו לי שיש אנשים שנמצאים בצינוק בטון… אבל אני רוצה לצאת!!!
אין אף אחד שיכול להבין אותי כי על פניו הכל נשמע חלומי ויפה, ואני יודעת את זה, אבל עדיין לא טוב לי בחיים.
בא לי להגיד לבעלי שיותר אני לא הולכת לעבודה! ברור שלא אעשה זאת. אבל זה אומר שאמשיך לחיות חיים חסומים.
אני חייבת לציין שאין לי אפשרות להפסיק לעבוד, כי לא קיבלנו שקל מההורים וגם לא רוצה לקבל, אנחנו מקבלים מעל ומעבר במישורים אחרים וגם אם ארצה אין מאיפה. אנחנו במגמת חיסכון. וגם לא אוכל להחליף עבודה כי אין אלטרנטיבה יותר טובה (משרת מזכירה 8 שעות ורבע משכורת?)
אני מרגישה ממש חסומה וחסרת אונים. ללא תקווה וללא הבנה.
מה אפשר לעשות?
8 תגובות
תשובה מקסימה. לא מתכחשת לתחושות אך גם לא למציאות. מקווה שהשואלת אכן תמצא בה נחת.
הי! מתחבר מאוד למה שכתבת, ידוע שעבודה ההייטק היא כמו המשל של להיות בכלוב מזהב. מציע לך לחפש אלטרנטיבות של עבודה מהבית. עם ניסיון של 7 שנים בתכנות יהיה לך פחות קשה למצוא עבודה מהבית בתכנות. מכיר כמה חברים שעשו את זה! בהצלחה לך!!
מבין מאוד לליבה של הכותבת
זה מאוד טבעי שאמא רוצה להיות בבית וטפל בבית
כך היה
מה לעשות שהיום התהפכו היוצרות והשתנו סידרי עולם, וזה גם נכנס גם לעולם שלנו
תודה תרצה על התשובה המרגיעה. כל פעם שהתחושות שהעליתי כאן מציפות אותי שוב, אני חוזרת לקרוא את התשובה שלך וזה באמת מרגיע אותי!
תודה על התגובות המזדהות.
אני אפילו חושבת על הסבה של משהו אחר, נכון, יש דברים אחרים במנעד שבין מתכנתת למזכירה.
האמת שיש המשך לשאלה שלי, אבל זה כבר בנושא אמונה 🙂
שמחה שהצלחתי להקל במעט על ההתמודדות שלך
בטוחה שתצליחי לצלוח את זה. נשים רבות בשלב זה של החיים עוצרות, ומשנות דברים שהיו מובנים מאליה ונכונים לשעתם. החיים דינמיים ויפים, לא צריך לוותר על ההנאה מהם.
את תמיד יכולה לשלוח שאלת המשך. לא ידוע לי על הגבלת מספר שאלות לאדם 🙂
תרצה היקרה – אהבתי מאוד את התשובה שלך! יישר כח.
ולך שואלת יקרה – הזדהיתי מאוד עם כל מילה שלך.
אלו בדיוק היו התחושות שלי אחרי 4 שנות עבודה בתכנות במשרה מלאה….
ובסוף – אחרי חיזוק גדול באמונה והבנה שנושא הפרנסה אינו העול שלי בלבד עזבתי עבודה!
ואז… אחרי חופשה של 3 חודשים… שלח לי הקב”ה עבודה בחצי משרה (פחות מ4 וחצי שעות יומיות) ומהבית – מתי שנוח לי 🙂
אז באמת התחזקי באמונה, ובקשי מריבונו של עולם – לא חסרות לו משרות שיתאימו במיוחד לצרכים שלך!!
המון המון הצלחה!
וואו חן, אני כל כך שמחה בשבילך!
תודה על החיזוק!
באמת את כל המאמצים והכוחות שאני משקיעה בנסיעות ועבודה
אני רוצה להפנות לאמונה בהשם.
אנחנו בכלוב של זהב. אני נמצאת באותו סיפור כב 10 שנים.
אני יכולה רק לחלום על הסבת מקצוע. כל מקצוע דורש לימודים של 4 שנים ללא שום הכנסה.
התרמות ומכירות זה לא בשבילי.
כל השאר זה כמו שכתבת רבע משכורת.
נתפלל לגאולה שלמה במהרה.