לשואל היקר שלום ומזל טוב!

כל הכבוד על השאלה. ראשית כל, אתה רוצה לחיות בטהרה עפ”י התורה ולשם כך אתה בודק היטב כיצד עושים זאת, וזה חשוב מאוד! יחד עם זאת אתה מודע לעצמך ולרגשות שלך, וזה טוב מאוד.

נתחיל מהסוף, ברשותך. איני יודע מה המדריך של הישיבה אמר לך, אבל הוא אינו מחמיר על חשבונך בשום דבר. אכן דין גמור הוא שיש להימנע מכל קירבה פיזית בתקופה זו, ואף ישנם כמה וכמה גדרים ואיסורים מעבר לכך. בגדול אני מציע לך לצאת מנקודת הנחה שלמורה שלך אין אינטרס כלשהו להחמיר אלא הוא נאמן להעברת המסורת כפי שהיא. הדברים אמורים ביחס לתורה שבכתב הנוגעת להלכות נדה, אך בנוגע לתורה שבע”פ הנוגעת להנהגת האישית – כאן יש מרחב גדול לכאן ולכאן, וייתכן שההדרכה שקיבלת אינה תואמת למידותיך ואולי אפילו שאינה נכונה כלל. להרחבה בנושא זה תוכל לפנות אליי ישירות, יש לי הרבה מה לומר…

בקצרה אומר כי הגישה הרווחת היא שהתורה אוסרת או על-כל-פנים מגבילה את המערכת האישית ואינה מאפשרת לבני הזוג את כל מה שהקשר עשוי לאפשר להם. זו כמובן טעות מרה. כמדומני שנכון לומר שהקשר הוא מעשה של ‘חומר’ והתורה נותנת בו ‘צורה’. מי שמתייחס לנתינת ‘צורה’ כאל הגבלה כלשהי זה סימן ואות שזווית ראייתו אינה נכונה. לדוגמא, אם יתקבל אדם לעבודה במטבח מסעדה ויאמרו לו: אצלנו המוטו הוא “גם בריא וגם טעים”, ולכן לא משתמשים פעמיים באותו שמן, אין כניסה לרכיבי מאכל כימיים וכו’. כמו כן בשל ההקפדה על הטעם הטוב אין מגישים פלפל חריף במנות האחרונות ולא מתבלים את הדג בשוקולד, ועוד כמה כללים בסיסיים. האם הוא יתייחס לכללים אלו כאל הגבלות מעיקות? האם מישהו מההנהלה רוצה למנוע מאורחי המסעדה את התענוג ממנת מאכל משובחת? היחס שלנו אל המערכת האישית שונה בתכלית מהיחס של העולם שבחוץ, אנחנו אניני טעם!

עוד בעניין זה, יש שטענו כי “מהשולחן-ערוך לא משתמע כפי שאומרים מדריכי החתנים”, כאשר הם מכוונים לשני סימנים בשו”ע בהם מבוארות שורה של הגבלות והנחיות בנוגע לקשר האישי שבין בני הזוג. ואני הקטן טוען, הלא למעלה מרבע מהשו”ע עוסק באוכל (!), ולמרות זאת לא נמצא באף פינה בשו”ע מתכון לחביתה או אפילו לפסטה בחמש דקות; אם כן לא משתמע מהשו”ע כמו שנראה המטבח שלנו… אני כותב את השורות הללו תוך כדי ההכנות לשבת-קודש בביתי, לשבת בה עתידים להגיע אלינו אורחים. פשוט שאנו עושים הכל כדי שיהיה את האוכל הכי טעים שיש וכמה שיותר מגוון, צבעוני ומקורי – יותר טוב. נכון? אז מה ההבדל? שני סימנים בשו”ע בסה”כ עוסקים במערכת האישית, אז מה ציפינו שיהיה שם, מתכונים?! זה הכבר החלק ששייך לכל זוג, אלא שהתורה מעמידה אותו במקום הראוי לו, שיהיה גם בריא וגם נעים.

שאלת על זמן האיסור ואני עונה לך על זמן ההיתר… כי זהו הסדר הנכון! הכל מתחיל מהזמנים הארוכים בהם אתם מותרים ומנקודת זינוק זו ‘רצים’ ועוברים בקלות את זמני האיסור. בשאלתך יצאת מנקודת הנחה שאם כה קשה בזמן האירוסין, בו אנו חיים בריחוק, קל וחומר שיהיה קשה עד מאוד בזמן הנישואין, בו נחיה בקירבה רבה. ואולם, הקושי הגדול שאתה חווה בתקופה זו דומה לקושי אותו חווה כל בחור בריא, אלא שהוא עולה עליו עשרת מונים בהיותך מטייל ומשוחח ארוכות עם כלתך הנאה והחסודה. מצד אחד כ”כ קרוב ומצד שני כ”כ רחוק – עם זה לא קל לך להתמודד (ואגב, עצה טובה לחתנים וכלות: שמרו מרחק). לעומת זאת, כשתהיו נשואים זה לזו באושר ועושר בעז”ה, הקשר ביניכם יבוא לידי ביטוי מלא וממילא יקל עליכם לעבור את הזמנים בהם תהיו אסורים.

קראתי לזה “לעבור” אך אני חושב שנכון יהיה לתקן את הלשון. לא צריך רק “לעבור” את התקופה הזו ולחכות שהיא תיגמר כבר אלא עליכם להוציא ממנה את המיטב. שימו לב שבקשר ביניכם יש שני ממדים שאפשר להסמיך אותם על הפסוק “כי היא חברתך ואשת בריתך” – אשתך היא גם חברה שלך וגם אשה שלך. לדוגמא: כשאתם מטיילים ברחוב וצוחקים יחד – אתם חברים, וכשאתם יושבים בשולחן שבת וביניכם הילדים (בעז”ה!) – אתם איש ואשה. טוב, בשתי הדוגמאות אתם גם וגם, השאלה היא איפה הדגש. לאבחנה הזו יש משמעות נוספת. בזמני ההיתר, ובמילים מדוייקות יותר: בזמן הרגיל (שים לב שבדרך כלל זמני ההיתר מרובים על זמני האיסור. הממוצע החודשי הוא 17 ימי היתר כנגד כ-13 ימי איסור, ויש להוסיף את חודשי העיבור וההנקה שבהם גם כן לא נאסרים) – הקשר כל הזמן נוטה למשמעותו כקשר של איש ואשה, לקירבה פיזית (שלעיתים עשויה אף להרחיק. עוד נושא רחב, צריך להתמקצע בעניין…). לעומת זאת זמן האיסור הוא הזמן לפתח את הקשר החברי שביניכם. להרבות בשיחה נעימה, בסיפורים ובדיחות, לצאת בערב להליכה משותפת, ומאידך – לא פחות חשוב – לתת לבת הזוג את המרחב שהיא זקוקה לו. בהמשך תראה שגם אתה עשוי לחפש את המרחב הזה, היא מחפשת אותו מההתחלה. בזמן הזה אתם חברים, חברים טובים, וקצת פחות איש ואשה. תחוו את זה ותראו כמה זה מיוחד!

יחד עם זאת תכירו בעצמכם שכל זמן האיסור הוא הכנה לקשר המחודש שעתיד לבוא אחריו. חז”ל אומרים שאם התורה לא הייתה אוסרת את הנדה היה בעלה “רגיל בה וקץ בה”, וכעת, לאחר זמן ההמתנה “תהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה”. חכה ותראה! ככל שיגדל הריחוק הפיזי כן תגדל הקירבה שלאחר מכן. המקלים בהרחקות שלא כדין פוגעים בעוצמת ההתחדשות העתידה. עם הניסיון תכירו בכך שהלכות טהרה הן מתנה גדולה ומתמשכת, התרומה הגדולה מכל לזוגיות בריאה.

בהצלחה גדולה!

תזכו לבנות את ביתכם באהבה, אחוה שלום ורעות, באושר ועושר כל הימים!

בחיבה רבה,

אביאל

(אם תרצה להרחיב עוד תוכל לפנות אליי ישירות באמצעות המייל aviel2626@okmail.co.il או במספר 052-7130390).

נ.ב מצרף לך תשובה נוספת בנושא שפורסמה כאן