שלום לך

השאלות שמטרידות אותך הן חשובות מאוד, והן מצביעות על כך שאת בנאדם חושב, שמוכנה ללכת רחוק עם המסקנות שלה, נראה שיש לך יושר פנימי מיוחד שלא מובן מאליו

חשוב לי להדגיש ששאלות כאלו ביכולתן לעצב את אישיותך, כך שלא תחיי איפה שנולדת כמצוות אנשים מלומדה, תדעי שאת עושה את הבחירות הנכונות מבחינתך, אלו יכולים להיות חיים הרבה יותר עמוקים ועשירים.

באופן כללי זה דבר מבורך למרות הקשיים שבכך, אך חשוב גם יישוב הדעת, את בתחילת דרכך, והמחשבה שלנו על סוגיות חיים שכאלו מבשילות עם הזמן, אם יש לנו את הסבלנות להמתין, לחשוב ולהתבונן ולא לפסוק באופן נחרץ כאשר משהו נראה לנו נכון ברגע מסויים. כשאנחנו צעירים ומתחילים לגשש את דרכנו בעולם, אנו נוטים לראות הכל בצבעי שחור ולבן, אך לאט לאט העין מסתגלת לראות הרבה צבעי בינים שלא ראינו בתחילה. זה לא אומר שאנחנו צריכים לוותר על משהו מהעקרונות שלנו, או על החשיבה העצמאית שלנו, אבל זה אומר שעלינו להיות נאמנים לאמת שלנו אבל גם מתוך קשב למציאות, למקום שנולדנו בו, למציאות חיינו, לא לחיות בחשיבה של הכל או כלום, או שהחרדים צודקים ולכן אשאר חרדית או שהדתי-לאומי צודקים ולכן אלך להיות דתית לאומית, החיים לא בנויים רק ממה שאנחנו חושבים ויש עוד הרבה נתונים חשובים לא פחות, וגם המחשבה שלנו לא חייבת להיות בינארית לחלוטין, אולי קצת החרדים צודקים וקצת הדתי לאומי, אז אולי נהיה חצי שם וחצי כאן? המחשבה על סוגיות כאלו מורכבת כמו שהחיים מורכבים, זו לא מסקנה חד משמעית.

בנוסף, חשוב לי לומר לך, כדאי שתבחני מאיזו נקודה את מוטרדת, האם זו רק הנקודה האידאולוגית, השאלות הגדולות שבבסיס המחלוקת, או שמפריעה לך גם נקודה אישית הנוגעת לחיים הפרטיים שלך, זו שאלה ממש חשובה, כי מטבע הדברים, יש לנו משפחה, יש לנו עולם שלם שלא בקלות נכון לנו לעזוב אותם, זה מחיר כבד מאוד, אז ברגע מסויים נראה לנו שאנחנו גיבורים והולכים עם האמת שלנו עד הסוף, אבל לא כך מלמדת חכמת החיים, בסופו של יום, אם כל מה שמפריע זה שפשוט פגשת לפתע בצורת חיים אחרת שנראית משכנעת, זה בהחלט לא מספיק, בפרט שההבדלים הם מאוד מסויימים, זה לא יהדות מול נצרות, זה לא אמת מול שקר, זה במקרה הרחוק ביותר אמת עם חסרונות גדולים למול אמת עם חסרונות קטנים יותר. אם ישנה שם גם נקודה אישית, קיומית שכואבת לך ומטריד אותך, אז המשקל של הדברים הוא שונה, והפתרון שאת זקוקה לו לא נמצא רק בשאלה האידאולוגית אלא בשאלות העמוקות הקשורות לזהות שלך, מי אני? מה אני רוצה מחיי? לאן אני שייכת?, גם אלו יכולות להיפתר בגבולות הזהות הנוכחית, אבל אלו שאלות עמוקות יותר שזקוקות לאיזשהו תהליך אישי ולבירור של סוגיות הקשורות לנפשך פנימה, באלו כמובן לא ניגע כאן.

ובנוגע לשאלות עצמן

לא אנסה להיכנס לפוזיציית ההגנה בכל מחיר על ההשקפה החרדית, מהסיבה הפשוטה שאני באמת מאמין שזה מורכב ואלו ואלו דברי אלוקים חיים, אין כאן צד צודק אובייקטיבית, אלו פשוט שתי תגובות ביחס למציאות שיש צדק בשתיהן ואם שתיהן קיימות, אזי כנראה שהעולם זקוק לשתיהן. כשאת תביני טוב יותר את משמעות המחלוקת והצדדים, תוכלי גם להבין טוב יותר איפה את נמצאת, ובכך נרוויח שתי רווחים, גם תביני יותר את ההיגיון והמשמעות של המקום בו את נמצאת כיום, מה שכבר ייתן לך רוגע בספק שלך אולי את במקום הלא נכון, וגם תוכלי לשקול את הצדדים בבהירות ובהבנה נכונה ולהכריע מה נכון לך ולחייך

לכן אנסה להציג את נקודות המחלוקת ומעט מההשתלשלות ההיסטורית של הויכוח, כדי לשקף לך טוב יותר את התמונה הכללית ולאפשר לך להסתכל עליה בצורה מאוזנת ומשם להתחיל לחשוב בעצמך:

הארוע הראשון שקרע את עמנו בתקופה המודרנית, הוא פרוץ תנועת ההשכלה, יחד עם שוויון הזכויות שהוענק ליהודים באותה תקופה, רוב יהדות מערב אירופה הפכו לבני בית בעולם ההשכלה והתרבות, ומחקו כמעט כל זכר ליהדותם, עד להתנצרותם של רבים ולהקמת התנועה הרפורמית שהיתה ניסיון להתאים את היהדות למצב המודרני ולאוירה הנוצרית הכללית. בהמשך המשבר פקד גם את יהדות מזרח אירופה, אך זה היה מאוחר בהרבה. התגובה הקלסית של היהדות המסורתית והרבנית היתה התנגדות גורפת, אך זה לא עזר הרבה, בהמשך עם הזמן קמו תנועות מתוך היהדות הדתית ונענו לאתגר, לנסח את היהדות בשפה מודרנית ולהתאים אותה לאתגרי הזמן, תנועות אלו והמרכזית שבהן זו של רש”ר הירש ניסו לשקם את היהדות המסורה אך לא מתוך התנגדות בלבד אלא מתוך ההכרה במצב החדש שנוצר וניסיון להתאים אליו את היהדות, תנועה זו הוכרה על ידי הרבנים כמבורכת, אך לא אומצה בעיקרה במזרח אירופה, בתחילה משום שהצורך לא התעורר, הפער התרבותי בין המזרח למערב היה גדול מאוד ויהדות מזרח אירופה היתה עוד יציבה ועם ביטחון עצמי רב, וגם אחר כך במהלך המאה ה19 היא כנראה לא התאימה, אך גם בה היו קולות כאלו. למעשה, בשלב מסויים רובה המוחלט של יהדות אירופה הפכה לחילונית.

במהלך המאה ה19 החלה התנועה הציונית לפעול, תנועה זו קמה בתחילה עוד כתנועה מסורתית דתית עממית, אך אלו שקידמו את הרעיונות הציוניים לבסוף היו חילוניים, כאשר הם היו קבוצה בתוך הרבה קבוצות ואף מתוך היהדות החילונית והרפורמית היתה התנגדות עזה לרעיונות הציונות, אך עבור אותם חילונים שהאמינו בה, הציונות היתה בשורה יהודית גדולה, שהשיבה להם את הגאווה היהודית, עבור רובם של רבני אירופה היה הרעיון הציוני עוד רעיון חילוני שיש לדחותו בשתי ידים, הרצון ליצור מדינה יהודית היה נראה להם מנוגד לכל הנחות היסוד של היהדות בגלות, ובעיקר כזה שמקודם על ידי חילונים במטרה למצוא הגדרה עצמית יהודית שלא מבוססת על תורה ומצוות, אך מאידך, היתה קבוצת רבנים ועסקנים אורתודוכסים שדווקא התייחסה בהתלהבות לרעיון הציוני, וראתה בו באופן טבעי רעיון נכון מבחינה יהודית, אלו דגלו גם בפתיחות יחסית ובהתמודדות עם העולם המודרני ולא בדחייתו בשתי ידים, מקבוצה זו קמה ונוסדה תנועת המזרחי, כנגדה הוקמה אגודת ישראל שאיגדה את היהודים החרדים שאינם מושפעים מרוחות העולם ומעוניינים להמשיך את הדרך המסורה בלי רוחות זרות כולל הציונות. זה היה השלב הראשון במחלוקת.

השלב השני התרחש בארץ ישראל, כאשר הרב קוק נעשה לרבה של יפו, ולרב המשפיע של היישוב החדש שהיה ברובו חילוני אך עדיין עם זיקה חזקה למסורת, הרב האמין מאוד בציונות וראה בה ביטוי של תהליך שמיימי ושל התגשמות כל נבואות הגאולה וראה את עצמו חלק אינטגרלי מתהליך זה, הוא ניסה להשפיע על רבנים נוספים ללכת בדרכו, אך רובם לא השתכנעו, הם טענו כי סוף סוף אלו אנשים חילוניים והאג’נדה שלהם היא לאומית חילונית ולא זו הגאולה שציפינו לה, בנוסף, גם המציאות הריאלית היתה שהעלייה לארץ בתקופות אלו והעבודה החלוצית גרמה להתחלנות, גם אלו שעלו דתיים לרוב עזבו את הדת בשלב מסויים לטובת האידיליה הציונית והעבודה שקסמו להם מאוד. אך הרב קוק טען שעלינו להשתתף במאמץ הציוני, ובכך להשפיע עליו עמוקות מבפנים, התהליך הזה והרצון להקים בית ליהודים בארץ ישראל הוא רצון יהודי אותנטי ועמוק של כמיהת גאולה, אלא שכרגע הוא נמסר בידים חילוניות, אז בוא נשפיע עליו מבפנים, הרב קוק הצליח להשפיע על רבנים מסויימים אך רוב הרבנים בארץ ישראל לא הלכו איתו, וכך גם רבני חוצה לארץ ראו בו אהבת יתר לחלוצים החילוניים שלא מצאה חן בעיניהם, למרות הערכתם העמוקה אליו. בהמשך עם הקמת הרבנות הראשית על ידו בא הקרע המוחלט עם הישוב הישן שבראשו עמד ר”ח זוננפלד, כאשר בהמשך אלו מצטרפים בחלקם לאגו”י, ואילו ממשיכי הרב קוק מתאחדים בשלב מסויים עם תנועת המזרחי ומשפיעים עליה עמוקות. בהמשך עולה החזו”א לארץ ונותן טון אחר ביישוב החדש, עם התנגדות לא מוסווית לציונות, יחד עם הרב מבריסק המביע התנגדות חריפה אף יותר, כך נוסד הציבור החרדי בארץ ישראל.

אנו רואים שהמחלוקת שנוצרה מבוססת על שתי נדבכים שהתערבבו זה עם זה, היחס למודרנה ולתרבות כדחייה בשתי ידים למול הרצון להתמודד ולתרגם את התורה למול המודרנה, והנדבך השני הוא היחס למפעל הציוני. דווקא זאת שהציונות הפכה לעובדה ומדינת ישראל קמה, הפכה את הציונות לסלע המחלוקת העיקרי שעיצב את ההבדלים בין המחנות.

בסופו של דבר, המחלוקת העמוקה כרוכה בעיקר בהבנה של הארוע של חזרת עם ישראל לארצו והקמת המדינה יחד עם היחס למודרנה ולחילוניות האחראית על המפעל הזה.

הרב קוק במאמר “הדור” המפורסם שלו, מתאר את הציונות כהפתרון לבעיה של הנתק בין היהדות הנאמנה והצעירים הכופרים שהוא קורא להם “האבות והבנים” הוא אומר שארץ ישראל תביא יכולת להתמודד עם הבעיה החילונית בשל שתספק זהות יהודית שורשית גם לזה שאינו מזדהה עם היהדות הגלותית ועם היהדות המסורתית ותייצר מכנה משותף עמוק שיאפשר לגשר על הפערים הדתיים והוא אף קיווה שתקום יהדות חדשה שתנער את עפר הגלות ושאיתה גם הצעירים יוכלו להזדהות, הוא ראה גם בכל זה תהליך שמיימי שאנו חיבים להתייחס אליו ברצינות ובהתלהבות,, ובכך הוא קרא ליהדות הנאמנה להקשיב למתרחש ולהגיב לו, לייחס לו משמעות ולהבין שאנו בפתחו של עידן חדש מבחינה יהודית אמונית, עידן בו היהדות משנה את פניה מיהדות שסגורה בגדרות תיל ואינה מאמינה בהתגלות ה’ בתוך מציאות החולין, בשל היותה בגולה בין הגויים במצור ובמצוק, ליהדות שמאמינה בעצמה, מאמינה בחיים ובכך שה’ מתגלה בעצם החיים וגם בחיי החולין.

הרב קוק גם לימד סנגוריה על החילונים, שראו ביהדות משהו גלותי ומיושן שקשה להם לקבל, הם לא מבקשים רק לכפור אלא הם מבקשים יהדות בטוחה בעצמה, כזו שיש לה אמירה משמעותית לחיים בני ימינו.

ואילו החרדיות רואה (בדרגות חומרה שונות) את כל מפעל הציונות ואת המדינה כחילול של מושג הגאולה ושל ארץ ישראל, לקחו את היקר מכל, את ארץ ישראל והגאולה, והפכו אותם לכלי שרת בידי אג’נדה חילונית, בניסיון להפוך את הזהות היהודית מהתורה והמצוות ללאומיות חילונית שאינה תלויה בכלל בפן הדתי של היהדות, עם כל הזדהותינו עם ארץ ישראל ברמה העקרונית, אך הצורה בה המדינה נוצרת יוצרת מצב שהזדהות עם הציונות משמעה חילול של כל הקדוש ולכן אסור לנו בשום אופן להזדהות איתה למרות הטוב החלקי לכאורה שיש בה, הציונות היא חילונית במהותה וההזדהות עמה היא סכנה לנאמנותינו לה’ ולתורתו. הציבור החרדי שואל, איזה מין גאולה זו? נכון שחזרנו לארץ אבל עם ישראל שכח את ה’, כולנו מלאים מחלוקות כרימון והאמת נעדרת, האם זו גאולה? אלו עקבות משיח ולא גאולה. (את הרוח הזו ניתן למצוא בצורה בהירה ושיטתית למדי בכתביו של ר’ אלחנן וסרמן) הכרעת החרדיות היא לפיכך כמה שיותר להתעלם, לנהוג כאילו אין מדינה ולהמשיך את היהדות באופן שהיתה בעבר בצורה הכי נאמנה שניתן, כך שכעת יש סיבה חזקה עוד יותר שלא לקבל שום שינוי, כל שינוי מסכן את היהדות הנאמנה ומאפשר לה להיכנע למציאות השולטת כאן-למדינה ומוסדותיה. הדבר גרר גם עידוד של לימוד תורה וחיי צמצום בכחלק מהמטרה שלא להשתתף בחיי האזרחות הרגילים של היומיום כאן בארץ, ולייצר מרחב נבדל של תורה וקדושה כמה שיותר.

הציבור הדתי לאומי בחר אם כן גם באופן מעשי בבניין המדינה ובחיי החברה, בשירות בצבא ובכל ההיבטים, ואילו הציבור החרדי מידר את עצמו ממחוזות אלו וניסה לדבוק ביהדות כפי שהיתה קיימת בגלות.

כדאי לציין שעם השנים חל שינוי מהותי גם בציונות עצמה וגם ביחס אליה, הציונות הפכה להיות מזוהה דווקא עם המסורת והחילוניות (לפחות חלקה) בעטה בלאומיות וביקשה לעשות שלום גם במחיר ויתור על חלקים מהארץ, אבל מצד שני המדינה עדיין חילונית באופייה ואפילו יותר במידה מסויימת. ניתן לראות גם שמצד הציבור החרדי חלה התרככות בהתנגדות, כשמתברר שהציונות כנראה אינה באמת אסון כל כך גדול ליהדות, ולכאורה גם תרם לה מאוד, ומצד שני בציבור הדתי לאומי ניתן לראות התקרבות דווקא לעמדות החרדיות ביחס למדינה, ההזדהות נסדקה עם השנים והאירועים כשההתנתקות בראשם, הם הבינו את הבעייתיות של הזדהות עם מדינה חילונית באופייה היסודי.

אז מי צדק? הייתי אומר ששתי הצדדים צדקו, הרב קוק צדק בכך שהציונות ולאחריה המדינה יצרו זהות יהודית ומכנה משותף יהודי עמוק, כאשר בחו”ל אחוזי ההתבוללות הם סופניים כאן הזהות היהודית וההזדהות עם היהדות רק נמצאת בעלייה ובהתפתחות. מצד שני, נראה שהאימוץ של הציונות והפתיחות למתרחש בחוץ יצרו בציבור הדתי לאומי בסופו של דבר גם כניעה לחילוניות במובנים רבים, ולא תמיד רעיון ההשפעה הצליח, ישנם מחירים גבוהים בזהות הדתית של הצעירים, ולכן גם חלקים מהציבור הדתי עברו תהליך התחרדות סויים ואימוץ חלקי של הבדלנות החרדית, מה שניכר כיום גם בדרישה הפוליטית של הציבור הציוני דתי, שבעבר היה כמעט חותמת גומי על מהלכי הממשלה, וכך גם בצבא.

נראה שכפי שהמציאות בארץ משתנה, כך הציבורים הדתיים משתנים, ונראה שהשינוי הוא לטובה, מצד אחד התפכחות כואבת של הציבור הדתי לאומי, ומצד שני התרככות של ההתנגדות בציבור החרדי שכרוך גם בפתיחות גוברת להתמודדות ישירה עם המציאות המודרנית ולא רק בריחה ודחיה בשתי ידים, יחד עם הזדהות טבעית עם המדינה שקשה להתעלם ממנה, אבל עדיין, ההתנגדות העקרונית למדינה קיימת. אני חושב גם שעצם זה שקיימים שתי ציבורים יצר דבר מבורך לאחר מעשה, כאשר הציבור החרדי מתמסר לתורה ובכך מציב את היהדות והמסורת הלא משתנה כעובדה יצוקה בהוויה הישראלית, וצד שני המעורבות של הציבור הדתי לאומי יצרה מציאות בה יש לציבור הדתי תפקיד משמעותי ועמדה משמעותית בתוך המדינה ובציבוריות הישראלית הכללית, הציבור הדתי לאומי עם השנים גם לקח על עצמו את מפעל ההתנחלויות ואת הנאמנות לארץ ישראל, דבר שבוודאי עומד לזכותו.

אני מקוה, שתוך כדי התיאור הזה, שאני יודע שהוא לא מספק בכלל, התבארו כמה שאלות ששאלת לגבי נקודות המחלוקת בין הציבורים, ניסיתי לתאר בצורה נאמנה את שורש הויכוח בין הציבורים בהנחה שזה מבהיר את ההשלכות השונות כל כך, מבלי להיכנס לכל שאלה באופן פרטני, נראה שכל נקודות המחלוקת האלו מושפעות ישירות מההבדל העקרוני אותו ניסיתי לשרטט כאן.

בנוסף ארצה לחדד כמה נקודות, בעיקר על הספקות שהנושא מעלה אצלך, והנקודות שהדגשת בסוף השאלה

את שואלת האם מותר לך לפי ההלכה להיות חרדית, וכך גם בעוד כמה שאלות נראה שמה שמטריד אותך הרבה כאן זו שאלת ההלכה. אז בנקודה הזו אני ממש לא מסכים, זו אינה שאלה הלכתית, חד משמעית. השאלות ההלכתיות בנושאים כאלו הן נגזרות של הסתכלות מסויימת, ולכן כמובן שעולם הפסיקה בכל ציבור יתנהל אחרת ויושפע מנקודות מבט שונות, השאלה איך להתייחס למדינה בוודאי שתגזור מסקנות הלכתיות, אולם אלו יחייבו רק את אותו ציבור שהאמת הזו היא נר לרגליו, אם את שייכת לציבור שבכלל לא מייחס למדינה חשיבות, אז ברור שהלכות אלו אינן רלוונטיות עבורו. אינני מתכוון לומר שההלכה היא סברה, אבל ההלכה כן חלה על תפיסת מציאות מסויימת ונובעת מתוך מציאות מסויימת

אביא לך דוגמה פשוטה, ההלכה באשכנז וההלכה בספרד, אלו מסורות שונות שמה שיצר אותם זה הריחוק הגאוגרפי, כך גם תימן עם ריחוק גאוגרפי גדול יותר ובידול הלכתי גדול יותר. זה אמנם לא דבר שרצינו אותו מלכתחילה, ובוודאי שזו תוצאה של הגלות, הגמרא כבר אומרת שמימיו של רבינו הקדוש לא מצינו מששנה ברורה והלכה ברורה במקום אחד, זה בעצם הארוע של חתימת המשנה ובוודאי חתימת הגמרא, שמאז בעוון הגלות והפיזור עם ישראל מתחלק גם בהלכה. בוודאי שאין זה דומה לגמרי, והרבה יותר עצוב לראות שדווקא כשחזרנו למקום אחד ולארץ ישראל הדבר עורר מחלוקת עמוקה וקשה, אבל זו המציאות, וכמו שריחוק גאוגרפי הוא סיבה למחלוקת, כך ריחוק בדעות והתייחסות לחיים על אחת כמה וכמה.

יש שימוש פופוליסטי לא נכון ולא מדוייק בשם ההלכה, הסיבה לכך ברורה, הלכה אצל יהודי זה משהו מחייב ותובע, זה נוח תמיד לנפנף ב”ההלכה איתנו” אך זה בעצם דרך אחרת ויהודית מאוד לומר “האמת איתנו”, אז זה לא באמת העניין, זו השקפת עולם אחרת ודרך אחרת לפרש את מציאות חיינו, שבוודאי יש לה נגזרות, והיא בהכרח נוגעת בהלכה כי הרי אנחנו כיהודים שומרי תורה מסובבים בהלכה, היא השפה של חיינו, אבל לנפנף בזה ולהביא מזה ראיה, זה לבלבל בין תחומים. ושלא תטעי, השימוש הזה בהלכה מגיע מכל הצדדים, לא רק ממגזר אחד.

בנוסף דיברת על רבנים ועל הסתירה, איך זה שרבנים גדולים שלנו סוברים כך ושלהם אחרת, ועם מי האמת? אז להוי ידוע שהמחלוקת אינה דבר שהתחיל היום, המחלוקת היא מציאות הכרחית בעולם שאין בו נבואה, בו אף אחד לא באמת יודע את האמת ולאף אחד אין כוח לדבר בשם ה’ ולהכריע הכרעה מוחלטת, גם לא הרב הכי גדול (למרות שגם כאן יש שקר נפוץ שכדאי לנפץ..) הרבנים הם בני אדם שלומדים את התורה ומשתדלים להורות את רצון ה’ לפי הבנתם, ויש לזה תוקף כי התורה נתנה את התוקף למורי ההוראה, הגמרא מאריכה בזה במספר מקומות, בהם היא מבהירה כי התורה מאז שנמסרה ניתנה לבני אדם ואינה תלויה עוד בשמים. אז מה לעשות? אז עם מי האמת? בשל כך כדאי לאדם לעשות לעצמו רב, כהמלצתם של חז”ל במסכת אבות. כדאי שתהיה לנו דמות בחיים שאנו סומכים עליה, ושיש בה בכדי לעורר בנו את האמון כי כדאי לקבל את סמכותה. לעשות רב אין פירושו אחד מהרבנים שמפורסמים בעיתונים, כדאי דווקא שתהיה זו דמות שאת מתחברת אליה ושהיא משכנעת אותך והיא אמינה בעיניך. שווה למצוא מישהו כזה, לנסות גם להיפגש איתו וללבן ספקות, גם כאלו וגם אחרים בחייך, אבל לקבל אותו כמורה דרך, לא רק לשמוע וללכת, זה דבר מועיל שיכול לפתור לך את רוב הספקות והשאלות שלך בדרך נכונה ובריאה.

אסיים בתקוה שיבוא היום בו באמת תהיה בהירות עד שמחלוקות כאלו כבר לא יוכלו להתקיים, ושכולם יראו את ה’ ויאמרו זה ה’ קיוינו לו, הן אלו האומרים שזו תחילת הגאולה והן אלו האומרים שזה סוף הגלות, כולם מודים שזה חייב כבר להיות קרוב, שקרב היום בו הן אלו האומרים שהדור כולו זכאי והן אלו שרואים אותו ככולו חייב, וגם, אלו שכיום לא מכירים בכלל בעניין הדתי ולא רואים בו משהו רלוונטי לחייהם, כולם יאמרו זה ה’ קיוינו לו. אך כל עוד שזה לא קורה אנו עוד בעולמות הספק, ועלינו לבור לנו את דרכינו בחיים מתוך אהבת אמת וחתירה לקרבת ה’

תקותי שתשובה זו אכן תקדם אותך בהבנת חייך והדבר הנכון עבורך

בברכה

אריה מ.