מאת:

התפרסם בתאריך:

29/01/2021

חינוך ילד בן 10 לתפילה

שאלה מקטגוריה:

יש לי ילד בן 10 אשר אינו שש להתפלל, אבל הוא בא איתי לבית כנסת בעיקר בגלל החברה.
מאז ומתמיד הוא לא היה שש להתפלל, כך הוא לא ממש מתפלל אלא קצת קטע וקצת קטע שם, וזה בסדר מבחינתי כי אני חושב שזה משהו שנבנה עם הזמן.
אולי גם אני לא מודל לחיקוי משום מה מבחינתו. השאלה היא היא איפה עובר הגבול, מתי כן כדאי להעיר ומתי לא. אם הוא לפעמים מדבר בתפילה או בתם מתפלל שמונה עשרה בדקה?
אין לי את הכלים למדוד והיכן לתת הדרכה או כיצד לעשות אותה. אודה לקבלת עצות טובות.
חזקו ואימצו

תשובה:

שלום לך, הורה יקר! נהניתי לראות שעבור בעיה "קלה" שכזו הקשורה לחינוך בנך, אינך מתעצל בעומס החיים ואומר "נראה מה לעשות" אלא פועל באופן אקטיבי ומנסח שאלה כדי לפעול לפיה אולי טוב יותר. הלוואי וכל ההורים היו כאלו. לגופו של עניין; לדעתי, ילד בגיל זה לא אמור לרצות להתפלל מעצמו, או לחוש קשר פנימי וחיבור לתפילה, וזהו דבר טבעי לחלוטין. כפי שגם אתה עצמך ציינת, הוא עדיין ילד. השאלה היא, איפה הגבול. ישנם הורים בודדים שאני מכיר שנמנעים מלהביא את ילדיהם לבית הכנסת עד גיל 12, ואף בר מצווה. זאת על פי הוראת הגר"ש וולבה זצוק"ל בספר זריעה ובניין בחינוך, אשר כותב: "יש להזהיר על כך שלא להביא את הילדים לבית הכנסת בגיל מוקדם מדי, הילד אינו יודע כלל מה קורה בבית הכנסת. הוא אינו מבין את סדר התפילה, אינו קורא בסידור ובוודאי שאינו מתפלל". וממשיך "אבל הבעיה העיקרית אינה ההפרעה שהילד גורם לאחרים. הבעיה הגדולה היא החינוך של הילד עצמו. הילד צריך לדעת מהרגע שרגליו דורכות בבית הכנסת שזה מקום מיוחד… …ככל שמאחרים את תחילת הביקור בבית הכנסת, והילד מבין טוב יותר את הנעשה שם החינוך יהיה טוב יותר, והיחס לבית הכנסת יהיה נכון יותר בהמשך דרכו. אם הילד התחיל להגיע לבית הכנסת מגיל צעיר, ובית הכנסת נהפך אצלו למגרש משחקים- יהיה קשה מאד לשנות את ההרגלים שלו ולטעת בו את ההרגשה של מורא מקדש". לפי דבריו, נכון שלא להביא ילד כזה לבית כנסת כלל. ברם, במציאות ימינו, להימנע מלהביא ילד בן עשר לבית כנסת זהו צעד קיצוני יחסית, שעלול להוביל גם להשלכות במישור ההפוך. אך ודאי שניתן להסיק מכך כי הבאת הילד לבית הכנסת, תוך הכרחתו שלא לדבר והערות ונזיפות במידה ועושה כן – לא תועיל להחביב עליו את השהות בבית הכנסת אלא רק תיצור בלבו ריאקציה שלילית מהמקום, שעלולה חלילה אף לקנות שביתה בליבו. לפיכך לענ"ד כיום שביל הזהב נמצא איפשהו באמצע. נקודת המוצא כלפי הילד היא "אם אתה רוצה – אתה יכול לבוא. אתה לא חייב!". בשלב בו הוא רוצה לבוא מצדו, צריך להבהיר לו בעדינות כי בית הכנסת הוא מקום של תפילה, ובבית הכנסת מתפללים. לא משחקים ולא מדברים. מי שרוצה להתפלל – בבקשה, מי שרוצה לדבר ולשחק – שיעשה טובה לו ולציבור, ויישאר בחוץ. אם השדר הזה ברור ועקבי, הילד יפנים כי השהייה בבית הכנסת היא זכות ולא חובה, אך מצריכה התנהגות הולמת וראויה. וכך תתקבע בלבו השייכות למקום התפילה כמקום התעלות ויראת שמיים. כמובן, שכמו בכל דבר ובכל חינוך, גם כאן יש חלק גדול מאוד לדוגמה האישית. נפוץ לראות הורים שמנהלים אימפריות ממקום מושבם בבית הכנסת, אך כאשר הילד שלהם משוחח עם חבר בקול או משתובב – הם נזכרים לגעור בו ש"נו! שששש! בית כנסת! מה זה?". במקרה כזה הילד כמובן מסיק שני מסקנות: א. אבא בבית כנסת זה כמו אבא בטלפון, אסור לדבר בקול מדי כי זה מפריע לו. ב. אין קשר בין האידיאולוגיה הנגרסת, לבין חיי המעשה… מקווה שסייעתי במשהו, ומאחל בהצלחה רבה! ישראל כ.

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

תגובה אחת

  1. היי,שלום.
    לדעתי אתה כן צריך להציב גבולות לדוגמה שיהיה בשקט בזמן התפילה,אך לא חושבת שצריך להכריח להתפלל.תפילה באה ממקום פנימי,אחרת אין לה משמעות.
    בתור אחת שכפו עלייה להתפלל בעבר,זה רק הזיק והחמיר את המצב ולגמרי לא תרם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן