שואלת יקרה,
תודה על השאלה הכנה והחשובה.
אני מנסה לענות תשובה אחת על כל הנקודות, כי הכל מתקשר לענף אחד, והוא: נתינה. יותר מדויק: מתנת חינם.
מפשט המפתח לתשובה על השאלה נמצא בתוך השאלה עצמה: “אני מרגישה שהיא חושבת ‘את לא נותנת כמו שאני רוצה, אני לא מקבלת כלום'”. זהו בדיוק סוד הנתינה הנכונה.
לילדים יש צורך ב”אהבת חינם”. זהו צורך קיומי. אנחנו, כהורים, מביעים זאת על-ידי “מתנת חינם”. את הנתינה כ”מתנת חינם” אנו נותנים לילדים מרגע היוולדם, ואז ברור לנו שהנתינה היא טהורה ונקייה, ללא שום מטרות רווח – חינם.
במשך הזמן הנתינה “מזדייפת” פתאום. לפתע נמאס לנו לתת (“כבר אין לי כוח לספר סיפורים”; “הילדים סוחטים אותי”; וכך הלאה). לפתע הילדים מתנגדים לנתינה שנתנו (“מה, כל כך קצת? בכלל לא צריך!). וזה בדיוק הזמן שעלינו לברר את הנתינה: האם היא נתינה אמתית, מתנת חינם?
למתנת חינם יש כלל-יסוד ברור מאד: הנתינה חייבת להיות חירותית. אני, כאמא, מחליטה מה לתת, מתי לתת, למי לתת, כמה לתת. אני שולטת על הנתינה. היא אינה תלויה במה שהילד רוצה, אלא במה שאני רוצה לתת לו (אני כמובן יכולה להתחשב ברצונותיו, אבל מבחירתי החופשית).
כאשר הנתינה שלי היא חירותית, אני לא תלויה בתגובת הילד. גם אם הילד שלי כועס על הנתינה שלי, אני משאירה אותה כנתינה, כי בחרתי לתת לו עכשיו, ללא כל קשר לתגובה שלו (“זה מה שרציתי לתת לך. זה מחכה לך. כשתרצה, תוכל לקבל”).
בדיוק כמו שאני עובדת על נתינה, הילד שלי צריך לעבוד על קבלה. הוא צריך ללמוד לקבל ולא לקחת. ילד לוקח הוא ילד שתמיד מבקש ממני, דורש ממני, לא מאפשר לי בכלל לתת לו. כל נתינה שלי היא בתור תגובה לבקשה שלו, ואם לא נתתי כמו שהוא רוצה – הוא כועס. זו כבר אינה מתנת חינם. אין לי כאן שום חירות בנתינה, אלא אני הופכת כבולה לרצון הילד.
ניקח לדוגמה אישה שמבקשת כל הזמן מבעלה תכשיטים, כאשר כל קניית תכשיט היא תגובה לדרישה שלה. אותה אישה אינה יודעת לקבל. היא רק לוקחת מבעלה. היא לא למדה את הטעם המתוק שבקבלה, והתכשיט אינו ממלא אצלה שום חלל של נתינה או של אהבה. החלל נשאר במקומו, כמו חור שחור – כי רק אהבת חינם / מתנת חינם יכולים למלא אותו.
אצל הילדים שלנו המצב הוא בדיוק אותו הדבר. ילד שדורש ומבקש כל הזמן אינו נותן לעצמו את ההזדמנות ללמוד לקבל. ממילא קשה להורים לתת לו נתינה אמתית, מתנת חינם.
אם אמרנו שנתינה צריכה להיות חירותית, אזי כמובן שהיא מגיעה בגבולות. נתינה ללא גבולות אינה נתינה. היא סחיטה, והיא מתישה מאד. (כמובן שנתינה אינה חייבת להיות בחפצים; היא יכולה להיות מילולית, כמו “כמה חיכיתי לך”, “הכנתי מרק במיוחד בשבילך”, וכן במעשים כגון ליווי החוצה וכדומה.)
זוהי תורת הנתינה, ממש על רגל אחת.
אני חושבת שלבת שלך הנושא של קבלה ונתינה אינו ברור ומבורר היטב. ברגע שהוא יהיה ברור לך, תוכלי גם להעביר לה אותו – אם במילים, ואם בביטחון האישי שלך במעשייך.
אם לפני כן היא ביקשה הרבה כסף, ולא תמיד הסכמת לתת – זה בסדר גמור. את לא מחויבת לתת. אבל עכשיו, ביום ההולדת שלה – וקל וחומר בסתם יום רגיל – יש לך הזדמנות לתת לה מתנת חינם, מתנה הממלאה את הצורך הקיומי שלה באהבה, את החור השחור.
את יכולה להפוך את מתנת יום ההולדת למתנת חינם, גם אם היא טרם למדה לקבל. אם נתת לה כסף, והיא החזירה לך אותו, את יכולה “לאפס” את זה למתנת חינם באמירה נוסח: “אני נותנת לך את זה מכל הלב, ושומרת לך את זה על המדף. זה ממתין לך”. בניסוח הזה אינך נפגעת מאי-הקבלה שלה, כי נתינה הייתה גם הייתה – וזה בעצם מה שרצית.
[לעניין הקבלה שלה, עצם האפשרות שלי לתת לה פותחת לה פתח ללמוד לקבל. זה כבר נושא ארוך יותר, שלא אפרט אותו כאן.]
באמירות מעין הנ”ל, את אינך עומדת “מולה”, “לעומתה”, אלא לידה, מחכה לה. היא תלמד לקבל, ואת תלמדי לתת. את לא מתנגדל לה. אתן ביחד.
בעלך נותן לילדים מה שהם רוצים, והיא עדיין כועסת עליו – כי נתינה באמת אינה לתת “מה שרוצים”. נתינה כזו אינה ממלאה את הצורך של הילד במתנת חינם ואהבת חינם. מתנת חינם חייבת לבוא בגבולות. אמא חסרת גבולות אינה יכולה למלא את הילד, ורק מתנת חינם יכול למלא את הצורך הקיום באהבה.
ציינת בשאלתך שאינך יודעת איך להגיב על דברים ש”אינם מקובלים” בבית (צניעות וכדומה). אני חושבת שהבת נכנסה לביצה, לעמדה נפשית שבה היא עומדת מולך ועושה דברים נגדך. בזה שאת משתדלת מאד לתת מתנת חינם באהבה, אך ורק בשביל הנתינה (אפילו לערוך רישום לעצמך כדי לוודא שאת נותנת נתינות יומיומיות), הילדה מרגישה שאת אתה. את רוצה לתת לה. גם אם היא לא קיבלה את הנתינה.
העובדה שהיא לא קיבלה את הנתינה אינה מבטלת אותה, לא מעמידה אותך מולה בעמדה כועסת. את נשארת בעמדת “נותנת”. נתינה כזאת, מתנת חינם, ממלאה את הצורך הקיומו של אהבת הורים גם כשהיא לא קיבלה אותה. על-ידי מתנות חינם אלו, הבת מרגישה שיש לה מקום בלב ההורים. הם חושבים עליה, רוצים לתת לה, ואוהבים אותה ללא תנאי. תחושות אלו, היכן שלא תהיה, תחזקנה אותה קרוב אליכם.
זה תהליך. זה לוקח זמן. אני מאחלת לכם צמיחה בתהליך, והתקרבות אחת לשנייה. שתדעו רק שלום ושלווה.
ברכת שנה טובה,
תמר
tamarparent@gmail.com
דלג לתוכן
