שלום אשת חיל, עטרת בעלה!
מכתבך שימח אותי מאוד. סוף סוף צרות של עשירים! השבועות הספורים של ‘בין הזמנים’ מייצרים כל כך הרבה מחלוקות, אי הסכמות וכעסים, שנדיר ומשמח לפגוש שאלה שהרישא שלה היא: “אני נשואה באושר… בעל אוהב ומסור”, והסייפא – “הוא בנאדם, אבא ובעל טוב”. אני מביטה בחברותי: זו שבעלה חדל לחלוטין משמירת מצוות, זו שבעלה נלחם על בריאות הנפש הבסיסית שלו, וזו שבעלה עלה לישיבה של מעלה, ומאחלת לך ולכל בנות ישראל רק שאלות כאלה.
אבל זו לא תשובה. גם צרות של עשירים יכולות להעיק ולהטריד ולעשות ‘קווטש’ בלב, אז טוב שאנחנו יכולות ללבן את זה יחד, ואולי גם לעשות כמה צעדים.
צעד ראשון: בואי ננסה להבין ולדייק. מה באמת את מרגישה? האם את…
מאוכזבת (לא אל הנער הזה התפללת. רצית מישהו יותר רוחני)…
מתביישת (במשפחות שלכם יש סטנדרט רוחני יותר גבוה)…
מופתעת… דואגת… אולי כועסת? אולי משהו אחר?
נסי לתת שם למה שאת מרגישה. ולא משנה מה זה יהיה – מותר ובסדר להרגיש כך. הרשי לרגש שלך להיות שם, בלי להתווכח איתו. זה בטח לא נעים להרגיש ככה.
צעד שני: בואי נעשה חלוקת עבודה. מה שלך ומה לא שלך בסיפור הזה.
מה שלך? השאיפה והתקווה. זכותך לבקש שבעלך יהיה גדול הדור בתורה ובתפילה. זכותך לחלום על כך, ואדרבה, תתפללי ותבקשי שאכן כך יקרה.
מה עוד שלך? הבנייה וההשפעה. הקסם ששמו ‘חכמת נשים’ יכול לחולל פלאים, ואם תמלאי את ביתך ברוחניות, תטפחי ותעצימי כל גילוי של אהבת תורה ויראת שמים – ייתכן שבעתיד דברים ישתנו. אני מדגישה שזה ‘ייתכן’ ולא וודאי, כי יש כאן עוד אדם בסיפור.
ומה עוד שלך?
כלום.
צר לי לאכזב אותך אבל זו האמת.
חוץ ממך – התפילות, השאיפות והתמיכה – כלום.
תרשי לי לשים את האצבע על מילת מפתח במכתב שלך והיא ה”דיל”. אנחנו רגילים לחשוב שנישואין זה איזשהו “דיל” בין בעל ואישה, כל אחד נותן את חלקו ורשאי לצפות שהשני ייתן את חלקו.
זה אולי עובד בבית משפט אבל לא עובד בחיי משפחה. זה מתכון לטענות, דרישות ותסכול, ואם זה היה יעיל אז אולי היה כדאי, אבל עוד לא נולד הבעל שהפך ליותר רוחני כשהוא חש את הנשיפות האלה בעורף.
אני רוצה להעמיק יותר ולטעון, שלא רק שזה לא יעיל, זה גם לא נכון כלפי שמיא.
הקב”ה העניק לכל אדם מגיל הגיעו למצוות את המתנה הגדולה ביותר שניתן לקבל כצלם אלוקים, וזו הבחירה החופשית. כשאנחנו מתערבים בבחירה החופשית של אדם אחר אנחנו בעצם לא סומכים עליו שהוא יממש את יכולתו לבחור בעצמו, וזה לא הוגן כלפי הזולת אך גם לא ראוי כלפי הקב”ה. כהורים ומחנכים מותר לנו להגביל את הבחירות של ילדינו כל עוד הם לא בשלים להשתמש בכוח הזה באופן עצמאי, אבל אף פעם אין לנו זכות “לבחוש” במרחב הבחירה של בן הזוג שלנו, כל עוד הוא שפוי וכשיר לבצע בחירות באופן עצמאי.
במילים אחרות: אין כאן דיל.
הדיל היחיד בין בני הזוג הוא הכתובה, והמחויבות ההדדית לקבל, להכיל ולאהוב זה את זה.
אני כותבת את זה בצורה כל כך חריפה וחדה, דווקא כי זה לא פשוט ליישום. מה זאת אומרת? זה הבעל שלי, העוגן שלי, האיש הכי קרוב אלי. הכל אנחנו חולקים יחד. אז למה פתאום אסור לי להתערב בבחירה שלו?
ובכל זאת הבחירה שלו היא רק שלו. בדיוק כמו שלא היית משתלטת עליו פיזית וכובלת את ידיו בכוח, כך לא נכון יהיה להתערב בעולם הרוחני שלו. ודווקא בגלל שזה כל כך קרוב, זה כל כך טריקי ומפתה לחצות את הגבול.
אז בואי נחזיר את הגבול למקום שלו, ואני בכוונה כותבת “בואי” בלשון רבים וכוללת את עצמי, ואם יורשה לי גם את כלל הנשים בעולם. בואי נפריד בין השאיפות שלנו לבחירות שלו, ובואי נוותר על העיסוק במצב הרוחני שלו. לגמרי לגמרי. נשאיר לו את המרחב הזה פנוי. לא רק שנימנע מלדבר על כך, או לרמוז, או לספר בעקיפין על מישהי שבעלה כך וכך, אלא באמת ובתמים לצאת משם לגמרי. גם במחשבות שלנו, גם בדיאלוגים הווירטואליים איתו, גם בעומק הלב. להחזיר את הגבול למקומו הנכון ולעסוק אך ורק בחלק שלנו – השאיפות, התפילות, הנתינה כלפיו והקבלה אותו כפי שהוא.
האם זה אומר שאת מוותרת על החלום שלך? אולי. אולי את מחליפה את החלום שהוא יהיה רוחני בחלום גדול יותר – שאת תהיי רוחנית. אישה רוחנית היא לאו דווקא זו שבעלה לומד או הולך לתפילות, אלא אישה שמכבדת את הבחירה החופשית שה’ נתן לו, ועסוקה בבחירה החופשית שה’ נתן לה.
ואם המשכת לקרוא עד עכשיו, ואת מוכנה לשקול את האפשרות של וויתור (וויתור קשה מאוד!) על הציפייה מבעלך, אני מרשה לעצמי לכתוב לך שיש סיכוי גדול שברגע שתשחררי – דברים ישתנו. ברגע שתשאירי לו את מרחב הבחירה שלו פנוי לגמרי – משהו יקרה אצלו. בדרך כלל כשאדם מרגיש שיש נוכחות מיותרת במרחב שלו הוא מאבד כוח, וכשהשרביט מועבר אליו באופן מלא – פתאום הוא לוקח אחריות.
אבל זה רק בונוס, ולא המטרה. יקרה? לא יקרה? בכל מקרה זה לא שלך…
מאחלת לך שתזכי להמשיך ולתת את חלקך בזוגיות היפה שהצלחתם לבנות!
ברוריה
דלג לתוכן
6 תגובות
איזה תשובה מיוחדת!!
תודה לך!!
יש פה בעיה אחת, קשה להשלים עם זה, כי המציאות של אישה מפרנסת היא לא מציאות טבעית. היא אץ ורק בשביל הלימוד של בעלה. בפועל קשה מאד כאישה, לפרנס, לעבוד קשה, ולראות את בעלה מתבטל. זה לא פייר, לא טבעי, ובטח ובטח לא נותן לה אפשרות להעריך אותו.
אני מתקשה עם חלק מהתשובה, הכתובה היא ההסכם והוא כולל את זה שאחריותו של הבעל לפרנס ולזון.
מי שלא לומד תורה באופן רציני מספיק שאשתו מרוצה צריך לצאת ולעבוד כי זה ההתחייבות שלו. (נכתב בחו”ל, לא בשבת)
האישה נשמעת אישה מדהימה!
התשובה מאוד חכמה ויפה. קריטי לחיות מתוך מובחנות, ולהפנים את זה במקום הכי עמוק. אך לעניות דעתי ברוריה לא ענתה על החלק הכי גדול שהפריע לה, שלא קשור למובחנות אלא להסדר ביניהם, שכן כפי שהאישה מציינת בעצמה היא מבינה שמה שבעלה עושה לא קשור אליה, ובכל זאת משהו מפריע לה.
מה מפריע לה? האישה מוסרת את חייה, מפרנסת יחידה, ונושאת בעול מרכזית בבית, אף שבעלה עוזר גם, תוך סיכום שבעלה יישב וילמד. כאשר הוא אינו מקיים את חלקו בהסדר, לגיטימי בהחלט שיציק לה, ולא נכון לנפנף את זה ולומר: זה לא עניינך.
היא חייבת לדבר איתו על זה, מתוך מקום מובחן ומכבד, שמדגיש שוב ושוב שהיא לא נוברת בענייניו למרות שהיא מאוד דואגת ומתעניינת, אבל קשה לה עם ההסדר הנוכחי, והיא מבקשת לבחון אותו מחדש.
גם להביא משכורת מינימום זו עזרה כלכלית, מצד שני בעלה טוען שאין לו מאיפה להתחיל, גם על זה הם יכולים לדבר, ולמצוא דרך שתרצה את שניהם.
חוסר שיח על זה יגרור כעס מודחק וריחוק הולך וגדל.
בברכת השלום והאהבה
ברוריה היקרה, נודה לך על תגובתך לתגובות
תודה למגיבים, נראה שהנושא נוגע בכל אדם בנקודה שונה ופוגש תגובות שונות. השואלת כותבת שמה שמפריע לה זה “חוסר הרוחניות” של בעלה, כאשר הציפייה שיישא גם הוא בעול הכלכלי ובעול הבית היא משנית. המשאלה שלה היא לא שבעלה יצא לעבוד כדי למלא את חלקו בדיל או בכתובה. היא גם לא מבקשת לבחון מחדש את חלקו של כל אחד בהסדר. כואב לה שבעלה לא מפגין עניין ברוחניות, ואת זה היא הייתה רוצה לשנות. לפני שנמהר להפוך אותו לבעל “מתבטל” שלא ממלא את חלקו ומחובתו לצאת לעבוד, יש מקום לקבלה, העצמה ואורך רוח. ייתכן שהוא כרגע בירידה (הוא לא מדבר על הלימוד שלו, בבין הזמנים הוא לא פתח ספר ולא הלך לבית הכנסת), אבל עדיין אומר שהוא אוהב ללמוד. כשאדם לא במיטבו – דחיפה לצאת לעבודה לא תרים אותו, בדיוק כמו שאם אישה נמצאת בנקודת זמן שבה רמת התפקוד שלה בבית יורדת – לא יועיל אם בעלה ינופף מולה ב”דיל” ויסביר כמה הוא מתאמץ בכולל..
יתכן שאישה אחרת הייתה מגיעה למסקנה שאם הוא לא מספיק רוחני – אין טעם שיישאר אברך והגיע הזמן שיישא בעול הכלכלי, במקרה זה אכן יש מקום לפתוח את הדברים בשיח זוגי. אישה אחרת אולי תרגיש שהיא מתקשה לראות את בעלה מתבטל, או שקשה לה לכבד אותו. השאלה אם המיקוד צריך להיות במבט פנימה, בבן הזוג, או בדיאלוג – היא אכן שאלה. בתשובתי ניסיתי לתת את המענה הנכון לשואלת הספציפית, אך ייתכן גם שההמלצה שלי על מבט פנימה נובעת מתפיסת העולם האישית שלי.