שואלת יקרה.
קוראת אותך וכואבת.
את מספרת על ילדות חסרת אהבה והזנחה ריגשית, ובהמשך – בהווה, חיים חסרי אהבה וחוסר מוזנות ריגשית. בקשר מיטיב בין איש לאשתו, ובין אישה לאיש שלה, יש הזנה, מלשון מזון, רגשית. האחד מקבל מהשני/ה רגשות חיובים, ידידות, אהבה ושפע. ואילו את מתארת זלזול ברגשות, חוסר זמינות רגשית, שעמום ובדידות…
את כותבת שאת נשארת איתו בשביל הילדים. זה המון, לתת לילדים בית עם אבא ואמא שחיים יחד. זה מעיד כל כך הרבה על האהבה שלך אליהם, על המסירות והדאגה שמנהלות אותך עבורם, ואני מעריכה כל כך – סיפרת איזו הזנחה רגשית חווית, ואילו את רוצה משהו אחר עבור הילדים שלך.
אבל אני חושבת גם כמה המון יקבלו גם הילדים, אם אמא שלהם תהיה יותר מאושרת, יותר מוזנת, יותר מלאה.
כשאמא מלאה, היא יכולה למלא, לתת ולהעניק לילדים שלה.
את שואלת אם יש תקווה לשנוי ברגש כלפיו.
שמעתי לא מזמן שיעור נפלא על התקווה. את השיעור מסרה רופאה אונקולוגית בכירה. היא דיברה על התקווה שבלעדיה החיים הם לא באמת חיים. “התקווה היא עדות לרצון” כך אמרה. אם אני מקווה, סימן שאני רוצה. אדם שמקווה להספיק לכתוב ספר, סימן שהוא רוצה לכתוב ספר. אישה שמקווה לשנוי ברגש כלפי בעלה, סימן שהיא רוצה שיהיה שנוי ברגש. שהיא תוכל לאהוב ולהתגעגע…
ואת שואלת אם יש תקווה.
את שואלת, בעצם, אם יש רצון.
ומכיוון שאינני יודעת, אשאל אותך – את רוצה שנוי ברגש? את רוצה לאהוב ולהתגעגע?
והשאלה הזו היא לא כל כך פשוטה… היא לא כזו וודאית. כי אותה מרצה אמרה משפט נוסף וחזק “התקווה היא בת זוגו של הפחד. תמיד נפחד שמה שאנחנו כל כך רוצים, לא יתממש”.
כתבת “האם הוא יכול להשתנות במשהו?” ולא הבנתי למי את מתכוונת – לבעלך שאולי ישתנה או לרגש?
כי כדי שהרגש שלך ישתנה, הוא, בעלך, יצטרך גם לעשות שנוי. והאם הוא יעשה שנוי? אני לא יודעת…. אני רוצה שכן ומקווה איתך שכן, אבל עם התקווה נשאר הפחד – ואולי לא?
כי כדי שייווצר שנוי, אני חושבת שלא יהיה מנוס מיציאה משותפת חזרה לטיפול זוגי טוב.
אבל – וכאן מגיע ה”אבל” הגדול: הרבה פעמים אנחנו הולכים לטיפול ובטוחים שבזה יצרנו את השנוי. אבל זה כל כך לא נכון… טיפול הוא מסע לא פשוט בכלל, ואין הרבה הזדמנויות ללקק בו גלידה. טיפול מפגיש עם החלקים הקשים בפנימיות שלנו ודורש מאתנו עבודה מתמדת של צמיחה ועליה וגרוד ציפורניים במאמץ להתגבר על המכשולים. טיפול הוא מסע שנדרשים לו המון כוחות נפש, וצריך לצלוח את העליות והמורדות הלא פשוטות בתוכו.
מאידך – הוא מתגמל מאד, ולא רק אותך או אתכם, אלא גם את הילדים שלכם. השנוי שהורים עושים, משפיע מאד מאד על הילדים ומאפשר להם חיים הרבה הרבה יותר טובים ובטוחים.
ואז אשאל אותך שוב… האם את מקווה לשנוי? האם את רוצה?
יש לך את הכח למסע כזה?
לפעמים זה מסע בזוג וביחד,
ולפעמים – מסע אישי שלך כתבת “אני לא מצליחה ל השלים עם זה ועצוב לי שאין לי אהבה. זה מכניס אותי לדיכאון”. את צודקת כל כך. לחיות בלי אהבה זה עצוב ומכניס לדיכאון. וכואב מאד מאד שכך…
אבל – למה עוד את מקווה בחייך?
ממה עוד את נהנית? את מה עוד את אוהבת? מה גם בנית בחייך? מה את יוצרת? ואני מדברת על דברים יומיומיים ופשוטים, תוכלי להקשיב להם?
מקווה, נושאת תקווה וייחול עבורך,
תמר ע.
[email protected]
דלג לתוכן
5 תגובות
האופציה של להתגרש גרועה ביותר עבורך גם בלי להתייחס לעניין הילדים.
מסתבר שבעלך מרגיש שאת בכלל מתחרטת שהתחתנת איתו… זה נורא עבורו… והוא מתנהג בהתאם!
השינוי יקרה רק כשתחליטי להתחתן איתו מחדש… לכבד אותו בלי לצפות שהוא ישתנה… להפסיק לחשוב כמה חסרונות יש לו שבגללם אתם לא מתאימים…
יחד עם זאת , אם יש לו הפרעה בתפקוד בגלל קשב או הירדמות מרובה יש לטפל בזה בצורה מסודרת (מעבדת שינה, נוירולוג, וכדומה).
קחי חיבוק גדול
אני יודעת מה את מרגישה
גם אני חיה עם גבר שלא אוהב אותי
ואין לנו זוגיות
ואני עוד צעירה…
תשובה יפה מאד.
מבין השורות אני קורא את הכאב הגדול של הבדידות והיעדר האהבה בחייך.
את כותבת על בדידות והזנחה הרגשית שמלווה אותך עוד מתקופת הילדות והיא כשק כבד על הכתפיים שלך, והציפייה הגדולה שבעלך יגאל אותך ממנה, למרבה הצער, לא היו לך הכלים לגדול מתווך הכאב, ולכן את משחזרת את ההזנחה הרגשית בתוך הזוגיות שלך, ואם לא תתמודדי עם הכאב הזה בתוך הזוגיות תמצאי את עצמך בתוך פרק נוסף עם סגנון זוגיות של הזנחה רגשית, ואני לא מדבר על המחירים הכבדים מנשוא שהילדים שלכם משלמים.
את רגישה, וכל אמירה מקבלת פרשנות של חוסר רגישות כלפייך, והופכת את בן זוגך למפלצת, ובכך נוצר מעגל של כשפים של התרחקות שלא יכול לייצר אינטימיות וקירבה ומגביר אצלך את תחושת הערך הנמוך ומגדרת את פצעי ההזנחה הרגשית מהילדות.
את חייבת למצוא מקורות של טוהר פנימי בעצמך ולהרעיף אותן הלאה, החוצה על הילדים, בלי לצפות לתמורה כלשהי, בבחינת “אלהי נשמה שנתת בי טהורה”, יש בך טוב ויופי, נתינה ואהבה. שלא תתבלבלי, הגיהנום שלך הוא גם הגיהנום שלו, ושניכם מבוססים בכאב ובסבל נפשי. וכדי להתיר את הפלונטר, את חייבת את זה לעצמך בראש ובראשונה, להשתנות, להפסיק לחכות שמשהו יקרה אצל בן הזוג ויהפוך אותך למאושרת. היי מאושרת בזכות עצמך, גלי את החוזקות הקיימות בך, השקיעי בעצמך, טפחי את עצמך, את הילדים שלך, את יכולה לגלות גדלות נפש ולגלות חמלה גם על בעלך שחי במערכת זוגית לא פשוטה.
את לא חייבת לשתף פעולה עם ויכוחים ומריבות. הרי לטנגו צריך שניים וגם את תורמת את חלקך במציאות החיים הכאובה בה אתם חיים.
רבי שמחה בונם מפשיסחה, אמר “כשהייתי ילד, חשבתי לתקן את כל העולם כולו. משבגרתי מעט, וראיתי שלא אוכל לתקן את העולם כולו, החלטתי לתקן את מדינתי. משראיתי שגם דבר זה למעלה מכוחותיי הוא, החלטתי לתקן את בני עירי. ומשגם במשימה זו לא עמדתי, החלטתי לתקן את עצמי”….
את חייבת לוותר על החלום שבעלך ישתנה פתאום. המוטיביציה קיימת בך, הכאב שלך דוחף אותך וקורא לך להשתנות. ולכן, כדי לשנות את התוצאות שאת מקבלת במשחק החיים, את חייבת לשנות את הפעולות שלך. אמר איינשטין זה טפשי לחזור כל הזמן על אותן פעולות בציפייה לקבל תוצאות שונות. לכן, את חייבת לעשות חשבון נפש נוקב עם עצמך, לעורר את הטוב שקיים בך, ולא לתת לכאב העבר לנהל אותך ולהרוס לך את הזוגיות.
את יכולה להרפא בתוך הזוגיות, כי בתוך הזוגיות הזאת הכאב של העבר עולה. שום סיטואציה אחרת לא יכולה להפגיש אותך עם הילדה המוזנחת והכאובה שבך. רק בתוך הקשר עם בעלך תוכלי לרפא את עצמך ובסבירות גבוהה למדי, כשהילדה ההיא תרפא תתרפא איתה הזוגיות שלך.
קובי [email protected]
יש תקווה.
אני בטוחה!
אולי זה לא נשמע טוב
אבל זה כמו קסם
כמו תרופה פלאית
ספר בשם “לדעת להיכנע”
מאת לורה דויל.
מומלץ בחום!!!