שלום לך איש יקר,

קיבלתי את מכתבך לפני זמן רב, חשבתי רבות על דבריך והתחלתי לכתוב לך. כתבתי וכתבתי ולא הצלחתי לסיים את מה שרציתי לומר. הסגר האחרון וכל מיני קשיים אישיים גרמו לי לחדול לזמן מה. הרגשתי שבשביל לכתוב על אמונה, אני צריך להיות בעצמי מלא באמונה, ואלו לא היו ימים שהייתי במיטבי בעניין הזה.

אז ראשית אני מתנצל על העיכוב הגדול בתשובה, אבל כשחזרתי לכתוב לך, קראתי שוב את דבריך, הרגשתי שמה שכתבתי לא היה מספיק. החלטתי לשים את כל מה שכתבתי בצד, והנה אני מתחיל שוב, בתקווה להגיד דברים היוצאים מהלב ובתקווה שיתקבלו וייכנסו לליבך.

אתחיל עם נקודה ראשונה, חשובה בעיניי. ישנה מחשבה נפוצה שתופסת את עניין האמונה כמשהו בינארי, דהיינו שיש רק שני מצבים אפשריים – או שאתה “מאמין” או שאתה “לא מאמין”. זה מצב של שחור-לבן, או שאתה בצד של הטובים או שאתה בצד של הרעים. לדעתי זו מחשבה שגויה ומזיקה. הסיבה לכך היא שאמונה היא משהו חי שיש לו גוונים שונים, עמוקים ועמוקים יותר, היא דומה יותר לקשר נפשי, לאהבה, או להתנהגות בתוך מערכת יחסים, מאשר לידיעה פשוטה ו”יבשה” (כמו נניח: הידיעה שעכשיו לילה, או יום). אם האמונה היא משהו חי ודינמי, הרי שאין יום שאתה מאמין באותו אופן ובאותה עוצמה. כמו שאתה לא אוהב את אשתך או את ילדיך באותה רמה ובאותה עוצמה בכל יום מימות השנה ואף על פי כן הם נשארים אשתך וילדיך.

אולי יש אנשים שמצבם סטטי (מה זה אומר עליהם?), אבל אני מדבר על האנשים שנעים ונדים על הסולם, אנשים שאני מגדיר אותם כ”מאמינים” לכל דבר, שקמים בימים מסוימים בבוקר ומרגישים שהאמונה שלהם לא חיה ואולי אפילו לא קיימת. האדם מרגיש מחויב למסגרת ולערכים כפי שחונך וכפי שקיבל על עצמו, אבל האמונה כרגע לא בוערת בו, הוא חש הסתר פנים ומשתוקק לימים של הארה. לבו צועק במילותיו של דוד: “עד אנה ה’ תשכחני נצח, עד אנה תסתיר את פניך ממני”, “ואל תסתר פניך מעבדך כי צר לי מהר ענני”.

הנקודה השניה היא שאלת ברירת המחדל. האם נוכחות ה’ מורגשת אצל המאמין בצורה קבועה, בצורה קלה ופשוטה? מהי ברירת המחדל של העולם הזה? גילוי או הסתר? חכמים דרשו שהמילה “עולם” היא מלשון “העלם”. חכמי הקבלה מלמדים שהקב”ה צמצם את נוכחותו בכדי ליצור חלל פנוי שבו יתקיים העולם. לחלל הזה יש מטרה: לאפשר לאדם לפעול כישות עצמאית ולא תלותית, אבל בפועל מה שנגזר מכך הוא שהמרחב שבו אנו חיים ריק מנוכחות ה’, לפחות באופן גלוי. צמצום הנוכחות האלוקית בעולם הוא מצד אחד מה שמאפשר לנו את אפשרות הקיום שלנו, את יכולת הבחירה החפשית שלנו, אך מצד שני הוא גם מקור הכאב. היעדר הנוכחות של אלוקים בעולם שלנו איננו תקלה או “תאונה”, אלא חלק מהסיפור המורכב שלנו פה.

מי שאומר שמבט על העולם מכריח את האמונה חוטא לאמת, שכן הוא מתעלם מן החוויה הבסיסית של ההעלם, מחוויות כואבות של הסתר פנים שאנחנו חווים לעתים בחיינו.

החידוש הגדול הוא שעל אף החלל פנוי ולמרות שנוכחותו של אלוקים מוסתרת, עדיין קיימת אפשרות לזהות אותו, לחוות אותו, ולקשור איתו קשר. אמנם, קל להגיד זאת ובפועל מדובר בתהליך מורכב ועדין, וגם דינמי (כאמור), אבל זו בשורת האמונה.

כאמור, בכוונה תחילה אלוקים אינו כופה את הנוכחות שלו עלינו. אם היה עושה זאת, אם היה נוכח בכל מקום ובכל פינה בעולם, היינו אז חסרי בחירה ובעצם חסרי אנושיות. גם אם היינו קיימים באיזשהו אופן היינו כפויים לעשות את “הדבר הנכון”, או מתבטלים מול נוכחותו ומאבדים את כל עצמאותנו. ואולם, מאידך, הוא נוכח באופן חבוי יותר, הוא השאיר את רישומו בעולם במין שובל של רמזים שמובילים אליו ומאפשרים לנו לחוש בו וליצור איתו קשר. ברמה הפילוסופית זהו סוג של פרדוקס (וכבר עסקו בו חכמים), כיצד הוא נמצא ולא נמצא, כיצד הוא גם מפנה את המקום עבורנו וגם נוכח באותו הזמן. זו חידה עמוקה מאד, חידת המציאות שלנו וחידת הקיום. המחיר של מציאות זו היא גם לעתים כאב ואימה ותחושה קשה שמישהו עזב אותנו לגורלנו, אבל בו בזמן יש במציאות הזו גם אפשרות גדולה לצמיחה, לחיבור מתוך עצמאות, מתוך חופש ובחירה. אני מודע לכך שאני כותב את הדברים כאקסיומה, אם כי מבוססת על חוויה אמיתית, אך חשוב לי במיוחד לתת תוקף לתחושות שלך ולומר לך שאי אפשר בכלל לזלזל בתחושת ההסתר הזו, בחוויה הבסיסית שאלוקים לא נראה ולא מורגש בעולם. אני רוצה לומר לך שזו חוויה נכונה, שהשורשים שלה אמיתיים, ושאסור להקשיב למי שמבטל אותה במחי יד ומזלזל בה. אני רוצה לומר לך שלהצליח לחבר נכון את הפאזל – לקשור את הקשר בין האדם לאלוהיו, בין הסופי לאינסופי, בין הנגלה לנסתר, זו אמנות, אמנות חיים; ולקיומה נדרשים בין היתר למידה, העמקה והקשבה.

בכאב הזה על הסתר הפנים, שהוא כאב אמיתי, אני רואה באופן אישי גם השתוקקות וצמאון לגילוי, אני רואה בו חיפוש ורצון לחיבור עם סיבת הקיום שלנו בעולם. זו בעיניי נקודת פתיחה מאד טובה לגילוי האמונה.

אתה מבקש במכתב שלך איזו נקודת משען, איזו שיטה שתהפוך אותך למאמין “מושלם”. אולי אאכזב אותך, אבל אני לא מכיר שיטה מהירה כזו. אני רואה את האמונה כיעד שיש לחתור אליו, אני רואה את זה כתהליך של למידה והפנמה וכמסע שיש לעבור. במובן הזה הכפירה היא לעתים הדרך להגיע אל אמונה בשלה יותר ועמוקה יותר. לעתים הכפירה היא בסך הכל כפירה ב”סיסמאות”, בדברים שהורגלנו להגיד לעצמנו ושהפסקנו כבר לחוש בהם (או שמעולם לא חשנו), והיא פותחת בפנינו הזדמנות לחפש את נתיב החיבור שלנו מחדש ובאופן עמוק ואמיתי יותר.

אני חושב שכהקדמה למסע המדובר יש לאפיין קודם כל את המורכבות של הדברים, ואנסה מכאן לכתוב כמה מחשבות שלי על האמונה. קשה להקיף את כל המורכבות ואני מראש יודע שלא אצליח, ובכל זאת אכתוב פסקאות נפרדות. בכל פסקה מחשבה אחת, שלעתים ממשיכה את הקודמת ולעתים עומדת בפני עצמה, ואקווה שלפחות אצליח לעורר בך מחשבות חדשות (ומקווה שגם מועילות).

1. האמונה היא דרך חיים, היא אופן שבו מסתכלים על העולם ומפרשים אותו, והיא מיומנות מסוימת שמצליחה “לקלף” את ההעלם ולחוש בבורא המסתתר מאחוריו, ואפילו ליצור איתו קשר. משום כך היא דורשת סבלנות, למידה, הבנה שאי אפשר לקצר תהליכים ולקפוץ שלבים.

2. האמונה היהודית מבוססת על “מידע” קונקרטי, הכולל את ההיסטוריה הייחודית של העם שלנו, כולל אמון במסורת ואמון בחכמים, ועוד, אבל המציאות מראה שמידע, נכון ככל שיהיה, לא מצליח תמיד לחלחל אל הלב ולחדור את הקליפות, את הפחדים שלנו, החולשות שלנו והכעסים שלנו, ולהתקבל בצורה המתאימה והצפויה. לכן, למרות שאני חושב שתכני האמונה והמסורת חשובים מאד, וצריך ללמוד אותם בצורה מושכלת (מאדם מתאים, חכם ישר והגון), אבל חשוב במידה לא־פחותה, ובעצם קריטית, לטפל במצע שעליו תגדל האמונה והוא המצע הנפשי והאישי. כשאדם כועס, או מאוכזב, או איבד אמון (בסביבה שלו, בעולם, במערכות יחסים וכן הלאה), הרי שגם הדברים החכמים והצודקים ביותר יידחו על ידו או לא יתקבלו אצלו באוזן קשובה. על כן, יש לפקוח עינים ולב קודם כל על העצמיות שלי, להיות מודע היטב לכלי הקיבול שלי, לצרכים שלי, לפחדים שלי, לאופן שבו אני רוצה או מסוגל לנהל מערכות יחסים (והאמונה היא בין השאר גם ניהול של מערכת יחסים, עם קהילת המאמינים ועם האלוקים), וכן על זה הדרך.

3. האמונה היא “דרך חיים” ובמובן הזה יש ללמוד אותה מאנשים חיים. לא ללמוד מספרים (ויש אנשים או רבנים שהם בבחינת “ספרים”), שזה בעצם ללמוד דברים שהם ברמת הסיסמה, או אפילו מידע אינטלקטואלי “יבש”, שאתה לא רואה אותו מתממש בחיים אמיתיים. צריך לראות דוגמה חיה של חיי אמונה, כי כאמור מדובר בין השאר גם בסוג של מיומנות, מדובר בדרך מסוימת לחיות את החיים. האמונה היא במידה רבה אמנות, וצריך לראות אותה כפי שהיא מתנהגת בשדה המציאות. אני חושב שזו הסיבה שהתורה פותחת בסיפורי האבות – כדי לצייר לנו דמויות שחיו את האמונה וקשרו קשר עם ה’. זהו סיפור חי, לא דרישות “אידיאולוגיות” להאמין בעיקר זה או אחר.

4. יש משהו מטעה בדיבור על “אמונה” כעניין בודד ויחיד. האמת היא ש”אמונה” היא שם משותף להמון רבדים. היא בניין שיש בו קומות רבים. זו מערכת גדולה שמורכבת מחלקים שונים של האדם: החלק השכלי-פילוסופי-לוגי, החלק הרגשי, החלק הנפשי, החלק החברתי, החלק הגופני-מעשי, ועוד. יש כאן מערך שלם שבכל חלק שלו ישנה דרך שונה של התייחסות, של לימוד ושל תרגול. כך לדוגמה, אדם יכול “לדעת” דברים במישור השכלי, אך אין לכך השפעה על מישורים אחרים בחיים שלו והאמונה אינה אופן חי שבו הוא מתנהל בעולם. יש שפת אמונה שהיא שפה גופנית, אדם מפעיל את הגוף שלו באופן מסוים (בקיום מצוות למשל) ודרך זה מבטא בשפה לא-מילולית את הערכים שלו ואת האמונה שלו. יש מישור קיומי, של חוויה קיומית מול העולם, כלומר איזו תחושה וחוויה שהאדם חש בהתבוננו בעולם, חוויה של היקסמות, או של הבנה שיש סיבה להיותו כאן, או חוויה של פלא וחידתיות גדולה (החזון איש תיאר בלשונו היפה את האמונה ככזו: “מידת האמונה היא נטיה דקה מעדינות הנפש. אם האדם הוא בעל נפש, ושעתו שעת השקט, חפשי מרעבון תאווני, ועינו מרהיבה ממחזה שמים לרום, והארץ לעומק, הוא נרגש ונדהם, כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה, כמוסה ונפלאה, והחידה הזאת מלפפת את לבבו ומוחו, והוא כמתעלף, לא נשאר בו רוח חיים, בלתי אל החידה כל מעיינו ומגמתו, ודעת פתרונה כלתה נפשו, ונבחר לו לבוא באש ובמים בשבילה, כי מה לו ולחיים, אם החיים האלה נעלמים ממנו תכלית ההעלם, ונפשו סחרחרה ואבלה וכמהה להבין סודה ולדעת שורשה והשערים ננעלו”). אפשר לדבר גם על “אמונה” כתפיסה של ערכים, כדוגמת צדק ומשפט, כדוגמת מבט על תפקיד התורה לתקן את העולם ואת האדם ואת החברה. כל זה (ועוד) הן קומות בבניין הגדול של האמונה. לכן, נראה בעיני יותר נכון לדבר על “מערכת אמונה”, או “בניין האמונה”, במקום לדבר על “אמונה” כמשהו חד-ממדי. הבנה זו דורשת מאתנו להקדיש תשומת לב נפרדת לכל רובד, להבין שאנו צריכים לפתח כל נתיב בדרך המתאימה לו. לשם הדוגמה, להבין באופן שכלי, במקביל להכין (אולי קודם לרפא) את הרגש על מנת שיהיה קשוב ומתאים לקלוט את התכנים המתאימים לו, לבנות אמון, לפתח את יכולת התקשורת או ניהול מערכות היחסים, לחדד את הערכים הנכונים והצודקים, לתרגל את שפת הגוף, ועוד.

כל זה מוביל אותי למחשבה שהקב”ה לא בא בטרוניה עם בריותיו ומחבר אותי למחשבה על כך שהאמונה איננה עניין של שחור ולבן.

5. אם האמונה היא בניין רב קומות המורכב ממישורים רבים, בדיוק כמו שקומת האדם מורכבת. הרי שברור לנו שהאדם אינו יכול להיות במיטבו בכל אחד ממגוון המישורים. לעתים הוא “לא מחובר”, לעתים החלק השכלי מעורער אצלו. הוא לא מבין דברים ומלא בשאלות וספיקות. בו בזמן הוא יכול להתחבר בצורה רגשית. לעתים זה הפוך. לעתים הוא מסוגל לתת אמון ולעתים האמון נשבר. לעתים הוא מבין שיש ערכים שהוא לא מוותר עליהם ומוכן עבורם לשמור על המסגרת, וכן על זו הדרך. יש כאן מישורים מקבילים, דינמיים, שנמצאים על מקומות שונים בציר ההתפתחות (או הנסיגה), לעתים מזינים אחד את השני ולעתים חיים בנפרד זה לצד זה. המבנה אף פעם לא שלם ומושלם, אלא הוא דינמי ודורש לימוד, תרגול, שינוי ותחזוקה.

מכל הסיבות הנ”ל אי אפשר להעמיד אדם על אחת משתי האפשרויות: או שאתה “מאמין” או שאתה “לא מאמין”, שכן מדובר על ציר שיש בו תחנות רבות. אנחנו משתדלים להעפיל אל דרגות נוספות, אך כחלק מהתהליך (כמו כל תהליך שהוא) צפויים גם נסיגות וקשיים.

6. אם האמונה היתה השתייכות למפלגה, אז המצב היה סטטי: אני מצביע לביבי, אני תומך בגנץ, וזהו. גם אם אני במצב רוח רע היום, ההשתייכות שלי למפלגה נשארת אותו דבר. בנוסף, שני אנשים יכולים להיות זהים בהשתייכותם המפלגתית ואין כל הבדל מהותי ביניהם. אבל האמונה היא יותר מכך, היא חודרת לכל הרבדים של חיי האדם, ומשום כך היא גם מושפעת ממצבי החיים של האדם. מצבו הכלכלי, מצב הרוח שלו, הקשרים המשפחתיים, הכישורים שלו, ההיסטוריה שלו וכן הלאה; כל אלה “צובעים” את האמונה בצבעים חדשים ושונים ואינדיבידואלים. האמונה שלי אף פעם לא תהיה דומה לשלך. לכל אחד בניין האמונה שלו.

7. אם האמונה היא מצב סטטי שעליך להיות בו, אם מדובר במשהו שמגיע “מבחוץ” ועליך פשוט לקבל אותו, “להאמין” באופן מלא וטוטאלי במה שאמרו לך, הרי שזה עצמו עלול לגרום לך לסמן את עצמך בתווית “לא מאמין”, לחוש “לא-בסדר” (מבחינה דתית), וממילא גם להתייאש. מאידך, ההבנה שמדובר בתהליך – יכולה להפחית את המתח ולהרגיע, שכן תהליך מטבעו רצוף עליות וירידות. בנוסף כדאי לחדד: האמונה איננה נכפית עליך מבחוץ. אף אדם לא יוכל לעשות זאת, ושום “הוכחה” לא תצליח לגרום לך “להאמין”. זה תלוי רק בבחירה שלך ובהסכמתך. מכך נובע שזהו מצב הפיך והדברים דורשים חיזוק והבנה והתקדמות. במהלך השנים שכלו של האדם מתפתח, הוא מתבגר והמבט שלו על העולם מתרחב. הוא הופך לחכם יותר ומבין יותר את מורכבות המציאות. גם בניין האמונה צריך להשתכלל בהתאמה, גם את תכני האמונה צריכים ללמוד מחדש ולהתאים אותם לחכמת המבוגר. שינוי נוסף בין הילדות לבגרות הוא שבילדות הערכים והמסגרת נכפים עליך ואילו בבגרות אתה בוחר בהם מתוך הבנה והסכמה. כך גם באמונה – צריך להניח לציפיה שהאמונה תיכפה עלינו מבחוץ (באמצעות הוכחות, או בדרכים אחרות “שיכריחו” את עצמנו להאמין), ולבחור בה מתוך ידיעה ש”אין הדבר תלוי אלא בי” ומתוך הבנה מושכלת יותר. לא זו בלבד שהאמונה איננה נכפית מבחוץ, אלא שהיא צריכה לצמוח מבפנים, או ליתר דיוק – למצוא הדים בתוך פנימיותו של האדם ואמורה להתיישב על לבו ולהתחבר לקולות הפנימיים שלו ולהפוך לאמת האישית שלו.

לסיום

איני בטוח שהצלחתי במילים שלי. זהו כאמור הניסיון השני שלי לכתוב לך. אני מרגיש שהדברים מורכבים יותר ממה שהצלחתי להגדיר (אפילו לעצמי), והקושי לנסח ולברור את המילים הנכונות והמדויקות קשה שבעתיים.

אז אחזור ואנסה שוב להגיד כמה דברים מהלב, וגם קצת להיות יותר מעשי.

ראשית, אני חש מאד את הכאב שלך, מזדהה איתך ומבקש לשלוח לך מכאן את כל המילים הטובות והמחזקות.

הייתי מציע לך ראשית־כל לשחרר את השיפוט העצמי, לעזוב לרגע את ההגדרות של “מאמין” ו”לא מאמין”, ולנסות להקשיב לעצמך ולחפש בעצמך את הכח ואת המוטיבציה לצאת לדרך נוספת של גילוי, לתת עוד צ’אנס, לתת אמון (וכל כך קשה לתת…). הייתי מציע לחפש את האנשים המתאימים, למצוא את החיבור דרך “אנשי אמונה” אמיתיים, ולא צריך רבנים עם זְקָנים ארוכים ולבנים, ולא צריך אנשים שיודעים להפליא בחידושים ובחכמות, אלא למצוא את האנשים הישרים והטובים שמעוררים בך/בנו מחדש את כח האמונה, שדרכם נוכל לפתוח סדק בחומת ההסתרה, לגרד את פני השטח הקרים ולמצוא נקודת חום, להגיע אל ליבת המציאות, ולגעת ולו במעט בסיבת היותנו כאן. הייתי מציע לך לחפש דרכי לימוד חדשות, דרכי הסתכלות חדשים על תכני האמונה, הן על החלקים השכליים והן על אלו הרגשיים והנפשיים. ישנן דרכים שונות בעבודת ה’ ובלימוד התורה. לעתים דרך אחת של הסתכלות והבנה מצמיתים וממיתים את החיבור של האדם, ובנתיב אחר של לימוד ועבודת ה’ הוא יכול למצוא שורשים ומים חיים שירוו את צמאונו ויפריחו ויגדילו את האמונה בלבו. אנא, נסה, בקש וחפש, ואל תתייאש.

הבקשה הזו והצמאון הזה שלך לאמת ולוודאות, היא תפילה בלי מילים, השתוקקות לאלוהים חיים, ואני מאחל לך ומתפלל עליך שהיא תוביל אותך למצוא את נקודת החיבור ואת השמחה בחייך ובמעשיך.

בכל לבי,

אלי

נ.ב. אני מצרף קישור לתשובה שכתבתי בעבר בנושא האמונה, אולי תמצא בה דברים מועילים:

אתם הסיכוי האחרון לאמונה שלי!