להתחזק ביראת החטא

מאת:

התפרסם בתאריך:

09/03/2021

אני יותר מדי מוצא חסרונות באנשים אחרים

שאלה מקטגוריה:

שלום רב.
אני יש לי בעייה שאני רואה אנשים בבית הכנסת, אני ישר מתחיל במחשבות לנתח את האדם הוא ככה וככה ומוצא חסרונות. אני יודע שזה לא טוב כי כל אדם נברא בצלם אלוקים וכל אחד הוא עולם ומלואו. ואני באמת רוצה לחבק כל יהודי אפילו אלה שאני חושב עליהם מחשבות לא טובות למה זה קורה ואיך מתגברים על זה?
תודה

תשובה:

שלום לשואל ממבט ראשון השאלה שלך יכולה להישמע מוכרת, כזאת שמפתה 'לשלוף' תשובה מהמדף; זכותך, וחובתי, להימנע מכך, ולהתייחס לשאלה כשאלה אינידיבידואלית, ייחודית, הזוקקת גם תשובה מתאימה. לצורך כך אשתמש בשיטת 'זיהוי סדקים בטקסט'. הרעיון שלה הוא, שפעמים רבות ניתן לחדור לתוך עומק של דיבור על ידי הסדקים שבתוכו. על ידי זיהוי של סגנון או תחביר לא צפוי, לא אינטואיטיבי, משהו ייחודי שמבטא את החד-פעמיות של הדיבור שלך ומבדלת אותו מדיבורים דומים. בשיטה זו אנחנו כביכול 'מחליקים' את היד על הטקסט, וברגע שהיא נעצרת – שם צריך לעצור ולהתבונן. עשיתי זאת, והיד שלי נעצרה על המילים 'בבית הכנסת'. היא נעצרה משום שבית הכנסת זה תיאור ספציפי, שחורג מהתיאור הכללי של התופעה. אנחנו רואים אנשים בהרבה מקומות, מדוע בחרת לדבר על בית הכנסת? אתה הרי רואה אנשים גם מחוץ לבית הכנסת, בסופר, בתחנת האוטובוס, בחדר הכושר.. אין כוונתי לומר שבדווקא נקטת את הדוגמא הזאת. ניתן להניח שפשוט זאת הסיטואציה שעלתה לך בראש בשעה שכתבת. ועדיין, אין זה סיבה לא לדרוש את המשמעות של הדוגמא, להיפך. דווקא משום הטבעיות שלה. אז מה יש בבית הכנסת? נראה לי שבית הכנסת הוא מקום שמייצר שיפוטיות, או לפחות מציף אותה. בבית הכנסת אין אנו סתם אנשים עם צרכים, רגשות, חלומות, אכזבות ועוד 'סחיבות' של היום יום. בבית הכנסת אנו אנשים שעושים משהו משמעותי, משהו דתי, משהו בעל ערך. אנו מוציאים בו לפועל את האיכויות שלנו כאנשים רציניים, שעושים דברים כי צריך לעשות אותם, באופן שצריך לעשות אותם, בעומק בכמות ובאיכות הנדרשים. אפשר והאויר של בית הכנסת, לפחות בתודעתך , מלא בשיפוטיות, בנוכחות של האנשים לא כ'סתם אנשים' אלא כאנשים איכותיים, וה'איכותומטר' פשוט תלוי במרכז בית הכנסת וקשה מאד לא להימדד על ידו. ה'איכותומטר' הזה נמצא בכל מקום, כי הוא נמצא בעצם אצלנו פנימה; אבל בית הכנסת עוזר לנו להרגיש אותו באופן מוחשי, נוכח ומעיק. הדרך לפוגג אותו, אם כן, היא דרך מחשבות על בית הכנסת ללא אותו איכותומטר. סתם אנשים שמתכנסים לתפילה. אם נצליח לעשות זאת בבית הכנסת, סביר להניח שזה ישפיע על כל מסגרות החיים שלנו. אופן החשיבה שלנו ישתנה ונצליח לראות את האדם שמולנו כאדם, כחבר, כיהודי, וכמי שמתפלל איתי באותו בית הכנסת. אכן, הסיטואציה של התכנסות לתפילה בבית הכנסת יכולה להמחיש נקודה משמעותית: ישנם שני סוגים של התכנסויות. האחת – בית כנסת שכונתי, קהילתי, עם קהל קבוע של מתפללים, שיש ביניהם קרבה, כזאת או אחרת. ויש 'סתם' התכנסות, למנחה של יום חול, בבית כנסת שנמצא ליד מקום העבודה. אנשים זרים, לא מוכרים, ממגוון שלם של זהויות, שהדבר היחיד שמחבר ביניהם הוא ההתכנסות החד פעמית הזאת לתפילה. פעם, בשעה של המתנה לעשירי שייכנס וישלים למנין, חשבתי לעצמי – האם כך אמורה להיות תפילה בציבור? תפילה עם קהל של אנשים בלתי מוכרים, שונים זה מזה – האם התפילה שלהם משותפת? הכוונה שלהם משותפת? החוויה הדתית שלהם משותפת? המועקות שלהם משותפות? יתכן בהחלט שמסיבה זו אכן ישנה עדיפות לתפילה בבית הכנסת הקהילתי, שבו ישנו בסיס לשיתוף עמוק יותר עם שאר המתפללים, שבכוחו להפוך את התפילה מסתם 'תפילה בציבור' לחווית תפילה משותפת. אולי גם זה נכלל במעלת 'הקובע מקום לתפילתו'. אבל כל זה אינו סותר לחויה ה'סתמית' של תפילה בציבור, ציבור כלשהוא. החויה הסתמית הזאת נמצאת, ומובילה למקום, שבו המשמעות של כל אחד היא בעצם קיומו, ללא כל תלות עד כמה הוא דומה לי, עד כמה אנו שותפים לאותה חויית חיים או אותה דרגה של איכות דתית. יתכן שכאן נמצא הפתח להפנמה של אפשרות חווית החיים הבלתי שיפוטית, הרואה את האדם שמולי לא דרך המשקפיים של 'כמה הוא דומה לי אישית', אלא 'כמה הוא ואני דומים לכל בני האדם שבסביבתנו'. זוהי תפיסה שמקלפת מעט את השכבה החיצונית של הדמיון הבולט ומביטה אל הדמיון העמום אך הפנימי. הדמיון שנמצא ברצונות, בחלומות, בפחדים ובחששות. בעליות והירידות שמזמנים לנו החיים. מבט שכזה רואה את המופעים השונים של בני האדם כביטויים של שורשים עמוקים משותפים. אשתדל להסביר באמצעות הרחבה של התיאור שנתת בשאלתך: 'אני רואה אנשים בבית הכנסת, אני ישר מתחיל במחשבות לנתח את האדם הוא ככה וככה ומוצא חסרונות'. לא פירטת מה זה 'ככה וככה', ומהם החסרונות שמצאת. אבל זה לא קשה להשערה. אם אתה רגיל להגיע בזמן לתפילה, אתה לא אוהב את אלו שמגיעים מאוחר. ולהיפך, אם אתה, נניח, מסיים תפילת עמידה בזמן סביר (לדעתך, כמובן ?) אתה לא אוהב את אלו שמאריכים 'סתם' ואת החזן ש'מושך' בתפילה. אבל ההבדלים בהתנהגויות של בני אדם לפעמים הם ביטויים של אנושיות שמשותפת לכולם. איחור לתפילה יכול להיות ביטוי של חוש תזמון לקוי או חוסר ענין בתפילה, חולשות אנושיות רחבות יותר, שגם הן אינן אלא ביטוי חיצוני של חולשות אנושיות עמוקות עוד יותר. כנ"ל לגבי המאריך בתפילה יתר על המידה, זהן ביטוי לרצון דתי עמוק, שאצלו מתפרץ באופן הזה ואצל האחר, או אצלי, יתפרץ באופן אחר. מה שנדרש מאיתנו זה להיות מודעים לעצמנו ולסביבתנו, להבין שאדם מושלם זה אוקסימורון: אנושיות היא תמיד חסרה, משום שהמודל המושלם שהיא מציבה לעצמה, נמצא בהכרח מעבר ליכולת שלה. זהו טבע האנושיות. ממילא חסרונות שאנו מוצאים בבני אדם אינם אלא ביטוי לאותו חסרון גדול ושמו 'אנושיות', חסרון שממנו כולנו סובלים. כאשר אנו מביטים אל החולשה האנושית שמסתתרת מאחורי התנהגות כל שהיא, אנו מזהים את הנקודה המשותפת העמוקה בינינו ומתמלאים באמפתיה והכלה כלפי הזולת. אולי אתן דוגמא מאירוע שהיה לי לפני זמן מה. נסעתי באוטובוס מבני ברק לירושלים, ישבתי בספסל הראשון, ובאחת התחנות עלה יהודי חסידי, מבוגר, והתיישב בספסל המקביל אלי, כך שהוא ישב ממש מאחורי הנהג. לא עוברת דקה והוא אומר לנהג (יהודי מבוגר, לא דתי) בקול גבוה, עצבני משהו: 'בבקשה כבה את הרדיו'. הייתי מופתע מהבקשה, ועוד יותר הייתי מופתע שלא שמתי לב שהרדיו פועל.. מכל מקום, הנהג לא הסכים, הוא טען – בנימוס – שזה חשוב לו לעירנות בנהיגה (זה היה בשעת ערב מאוחרת), ואם זה מפריע לו הוא יכול לשבת מאחורה. להפתעתי ולמבוכתי הרבה, הנוסע פתח בצעקות רמות על שלטון הרשע שרק רוצה להעביר את כולנו על הדת, ואגד הוא חלק מהמזימה הזאת, ובכוונה הוא מפעיל רדיו שמשמיע שירת נשים (גם אחרי שהתאמצתי לא הצלחתי לזהות את 'שירת הנשים') ולשבת אחורה זה בלתי אפשרי כי הרי יש שם נשים, בקיצור… לא נעים. הרגשתי כעוס על הנוסע שמעכיר את האוירה הנינוחה שבאוטובוס ומפריע לכולם, ומובך בכך שאותו יהודי חסידי מייצג בעיני הנהג את כולנו, ועוד כהנה וכהנה רגשות שליליים כלפיו. אבל אז הואר לי שבהתבוננות די פשוטה מתרחש כאן משהו אחר, מתרחשת כאן התגוננות של פרט חסר אונים מול מערכת, מתפרצת כאן מצוקה של הילד שבתוך כל אחד ואחד מול עולם המבוגרים העוין והמנוכר. ההתפרצות הזאת היא בדיוק ההתפרצות של הזקן בדואר על התור הארוך, ושל נהג המונית על מס הכנסה, ושל כל אחד ואחד מאיתנו כשהוא מוצא את עצמו בסיטואציה של יחיד מול מערכת, של אדם קטן מול עולם גדול ועוין. העובדה שאותו יהודי חסידי מעליל עלילות על השלטון, על אגד, על הנהג; שהוא מדמיין שהרדיו משמיע שירת נשים, וזה שהנהג שולח אותו לשבת מאחורה זה כדי לגרום לו התמודדות עם 'שמירת העיניים' כל זה הוא רק ביטוי חיצוני, לא מעניין, של מצוקה אמיתית, אנושית עמוקה ומשותפת לכולנו. אין פירוש הדבר, כמובן, שאני מצדיק את התנהגותו. להיפך, אני מוצא בה תמונת מראה לא מחמיאה לכולנו כבני אדם, שמכוונת אותנו להיות מודעים לחולשותינו ולהתמודד מולן, שלא נגיע להתפרצויות כאלו מבישות; אבל כל זה אינו סותר את האמפתיה, את ההבנה, שמחליפה את העוינות ואת הכעס שעלו בשלב הראשון. אמפתיה המבוססת על הרגשות המשותפים, הפחדים המשותפים, התשוקות המשותפות. אסיים את תשובתי כאן, ברוח הפסוק מפרשת השבוע 'בלב כל חכם לב נתתי חכמה'. ה' יתנו בלבנו חכמה, להקשיב, להכיל, ולאהוב את זולתנו. יצחק

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן