שלום לך,

כ”כ מצטערת לשמוע על החברה החולה. על התמודדות הבריאותית הלא פשוטה.

מאחלת לה רפואה שלמה. בכמה שפחות נזקים….

וגם מצטערת בשבילך.

על תחושת ההצפה שאת מתארת, על חוסר האונים ועל המפגש עם אימת המוות.

כ”כ מבינה את הרצון והאכפתיות להיות לפחות בחלק התומך. להיות אוזן קשבת ולתת מקום לכאב.

היכולת לדבר על המחלה עם אנשים מבינים ואכפתיים עשויה להוריד חלק מהנטל. עצם השיחה והעובדה שיש עם מי לחלוק את הקשיים מפיגה חלק מהפחדים. (בשונה משאלות של סקרנים שנחוות כחודרנות או רחמים.)

מצד שני- הירידה לרזולוציות משאירה בך חותם של חרדה.

כדי לנסות לעזור לך אני רוצה לספר לך על הצד השני של המתרס, עלינו, כמטפלים.

גם אנחנו לפעמים מוצפים מכאב של מטופל שנוגע לנו בדיוק בפחדים שלנו. פורט אותם לחלקים הפוצעים ביותר. ברבדים הכי אישיים.

גם אנחנו פוגשים את חוסר האונים. (עוד לפני תחושת אוזלת היד ואת הרצון להושיע.)

וגם אצלנו מפגש עם הפרעות/ ליקויים/ התמודדויות / מצוקות לפעמים מכניס לחרדה שזה עלול לקרות גם לנו.

אז איך בכל זאת מתמודדים? איך בכל זאת פחות נפגעים?

או- מה בכל זאת ההבדל?

1. הסטינג הטיפולי- המטופל מגיע לשעה קצובה. אנחנו יודעים מתי תתחיל השיחה, מתי היא תיגמר. יש לה מיקום וזמן. לא כשאנחנו בנעלי בית. למרות הידיעה שאנחנו “שותפים” יש בסטינג גם אוירה סמכותית, לוקחת אחריות. מתרחקת. משקיפה. עדיין, אנחנו לא אורזים את המטופל והמצוקה שלו ולוקחים אותה איתנו הביתה.

2. אנחנו מטפלים בעצמנו. כל הזמן. יותר מעזים לפגוש את המקומות האלה שלנו. לגעת בהם. למתוח טיפ טיפה יותר את הקצה. איכשהו, בדרך, אנחנו פחות מתפרקים ומארגנים בתוכנו קצת יותר “עמידות”. (בשונה מ”חוסן”!!!)

3. בגלל הנ”ל (ובגלל עוד סיבות שלא אפרט כאן) יש יותר יכולת להפריד. יותר לשמוע ופחות להיפגע. קצת לשמוע את הכאב “מלמעלה” בלי שהוא יגרד לנו מאד.

באופן כללי ניתן לומר שאנחנו נולדים אופטימיים על גבול הנאיביים.

עם הזמן אנחנו “מתקלקלים”…

אנחנו גדלים ומבינים קצת יותר את העולם. מודעים למנעד הגדול ל”ע של צרות ובעיות. של דברים רעים שעלולים להשתבש. ולפעמים הם ממש קרובים אלינו. מול דלת ביתנו…

ככה עם הזמן, החדשות (!) והמציאות למדנו שאף אחד לא מבטיח לנו חיים על זרי הדפנה. אנחנו יותר ויותר פחות “מופתעים”. יותר ויותר מתפללים על העתיד ולא לוקחים את החיים והטוב כמובן מאליו.

רק מה? אנחנו “מדחיקים” את הידיעה הזאת שמשהו עלול לקרות ומנהלים אותה.

והנה דוגמא שתוכל להבהיר לך למה אני מתכוונת:

לכאורה, ע”פ הסטטיסטיקה הסיכון להיפגע בכביש גבוה מאד ועלול להיגמר באסון חלילה,

אז מה?! לא נחצה יותר כביש?! לא ניסע?!

לא. מדוע? כי- 1. אנחנו מדחיקים את הידיעה , באופן טבעי יש בנו אופטימיות בסיסית מובנית.

2. אנחנו נוקטים במן שיטה לא מודעת של “ניהול סיכונים”.

נכון- מסוכן. אבל!!! אבל צריך לחגור, לחצות במעבר חציה, לנסוע במהירות מותרת וכו.

אנחנו נוהגים באמצעי זהירות. בשפה יהודית קוראים לזה “השתדלות”.

כרגע, אצלך, יכולת “ההדחקה”/אופטימיות נפגעה. (ולא משנה כרגע מהן הסיבות. אם תרצי כדאי שתעמיקי בהן במסגרת טיפול אישי) כרגע, את מרגישה יותר מוצפת מהחרדה שאת פוגשת באופן ספציפי כשאת מולה. אולי בגלל התיאורים המפורטים, תדירות השיחות, הנתונים האישיים, הקרבה, החברות.

וזה מכביד, ומעיק וגם פוגע באופן אישי. אז אולי נכון כרגע לנקוט בשיטה של ניהול סיכונים?

לבדוק איך את כן יכולה לעזור. להיות בשבילה. לאו דווקא דרך אוזן קשבת.

הקב”ה ישלח לה אנשים אחרים שאיתם הוא תוכל לדבר ולפרוק. היא לא תישאר לבד בעז”ה.

את גם יכולה אולי לנסות לצמצם את תדירות השיחות, את הזמן שהן נמשכות. את התוכן. להציע לה עזרה אחרת, טכנית יותר.

וכן, עוד לפני כן, הייתי גם מדברת איתה על זה. לא רק מתרחקת ומתנתקת. היא עלולה להיפגע מאד… זה גם כלול במסגרת “ניהול הסיכונים” (!)

במערכת יחסים כנה רצוי ונכון להסתכל על שתיכן. למרות שכרגע, מטבע הדברים, היא תופסת את כל הפוקוס.

כדי שתוכלו להמשיך הלאה אולי נכון לעצור ולומר: כן. זה קשה לי. זה מציף לי מידי. זה מחריד וטורד.

ומול זה היא תוכל לבחור ולומר: מצטערת אבל כרגע אני זקוקה ליותר.

או שהיא תוכל לדייק יותר את ההקשבה שלה אולי היא זקוקה: יותר עידוד, יותר הסחות דעת.

הבחירה שלך בתוך הסיטואציה היא מאד חשובה. לשתיכן.

כך לא תרגישי שאת נגררת בעל כורחך לתיאורים. לסיפורים. לחרדות.

תחושת השליטה שנאבדת לך מול הסיפורים מייצרת בך חרדה וזו דרך להחזיר אלייך חלק מהשליטה. (אף פעם לא נוכל לשלוט לגמרי…)

והיא לא תרגיש שהיא סוגרת עלייך. מציפה מידי.

נשמע שהקשר ביניכן משמעותי ומאפשר לדבר גם על זה.

וייתכן מאד בס”ד ששיחה אמיתית ופשוטה תגלה לך שאת מסוגלת לנהל את הקשר בצורה מיטיבה לשתיכן.

הקשבה מיטיבה היא מתנה יקרה שתוכלי לתת לה בתנאי שאכן את מסוגלת.

אם קיים בך הרצון להיטיב מאמינה שתמצאי את הדרך לעשות זאת במינון הנכון ובאופן הנכון.

והייתי עוד מוסיפה:

הפניה שלך משקפת את הראיה הבוגרת שלך. בהסתכלות מורכבת יותר על העולם. על מערכות היחסים איתם את מתנהלת. פחות דיכוטומית. וזו נקודת פתיחה מעולה.

וגם נקודה למחשבה: כשחלילה אדם מתמודד עם אתגר גדול הקב”ה נותן לו בעסקת החבילה גם כוחות קצת אחרים להתמודד. פתאום הוא מגלה יכולות אחרו. שהאדם לא חשב שיש לו בכלל.

לחברה המתמודדת יש אמירות פנימיות שנותנות לה כח. סביבה תומכת וכו. את ברוך השם נמצאת מחוץ לסיפור. אבל את נכנסת ויוצאת ממנו וזה מצריך אנרגיה מסוג שונה. יכולות מסוג אחר ועל כך התשובה.

ולגבי החרדה הכללית:

ברשותך אתייחס גם אליה.

מטבע הדברים לכל אחד מאיתנו סף חרדה שונה. כך הקב”ה ברא אותנו. עוגה של גנטיקה בשילוב של חינוך וחוויות מן העבר. לא תמיד ניתן לחלק את העוגה הזאת בצורה שיוויונית. אבל בתוך תוכך את וודאי יודעת לשייך את החלקים בתוכך מה ולמה.

לפעמים אם החרדה מתישה ויוצאת מכלל שליטה בביטויים חיצוניים כמו התקפי זעם או אובססיה לא תמיד אפשר לטפל s.o.s במה שהתחנכנו אליו או בחוויות המוקדמות שלנו אבל ניתן להיעזר במיומנויות הרגעה כמו מיינדפולנס. ת הרפיה ואפילו כדור קטן.

הקשבה לעצמך יכולה לעצור את החרדה מלהתפתח למימדים מבהילים.

שתדעי ימים שקטים ובשורות טובות.

שפרה י.