The Butterfly Button
זרמים שונים ביהדות-מי מחליט מה מתקבל ומה לא?

שאלה מקטגוריה:

שלום, קודם כל, אני מודה לכם מאוד מאוד לכל עבודתכם, כבר נעזרתי הרבה מהאתר. התשובות מעמיקות, מתקבלות על הדעת ועל הלב, ומתייחסות בכזה חום לכל שואל, אפשר לחוש את זה כקוראת

מתעסקת עם שאלות שונות על המסורה בדורות אחרונים אבל אפשר לתמצת לאחת: מי החליט איזה יתקבלו כאמיתיים?
כלומר – בשביל כל אחד (כמעט) אפשר למצוא זרם שאומר שפלוני כתב אמת, אבל זה לא מקובל כ’מינסטרים’/דתי/חרדי/יהדות אמיתית, תפיסה תורנית…. אני מדברת על איך *זה* נקבע. בפרט אחרי התנאים, עם כל התנועות וההתנגדויות השונות להן; בגלות, איך להתייחס למה שסביבנו. ככל שמאוחר יותר בסדר הדורות, רק הופך להיות רלוונתי יותר…
אולי יעזור לפרט עוד. ודעו, זה לא בתור האשמה, אני רק שואלת:
הרמב”ם – מקבלים את הלכותיו (אפילו אם אומרים שלא לקרוא “מורה נבוכים”, או אולי אך ורק לאלה שבאמת נבוכים), אבל היה נראה כאילו כמה מדעותיו לא משקפות השקפה שהיינו מאמצים אם היינו מקבלים מכל אחד אחר…
או הרב הירש – למדתי הרבה עליו ואיך שהוא הגן על היהדות, התורה, בשעת תנועת הרפורמה, וכתביו ופירושיו על התורה המפורסמים והיפים – ומאידך, אפשר לומר שרבניו, ואף הוא, היו יותר ‘מודרניים’: בכמה מרעיונותיו שכתב, ושהיו מאמצים את התפיסה של להתערב בעולם בשעה שגדולים אחרים היו אומרים לא. למשל החתם סופר. אז האם מאמינים לדברי הרב הירש או לא??? נראה לי שכן, אך אז – איך אפשר שלומדים גם את דבריו וגם את דברי החתם סופר??
לא מדברת על מחלוקת באיזו הלכה, יודעת שיש לנו תמיד תפיסות שונות ביהדות (כמו שאומרים “יהודי אחד – שלוש דעות”…) ואפשר ללמוד מכולם כל עוד הם חלק מהמסורת שלנו – אבל פה נראה שמדובר ממש באיך קובעים שהם נמנים בשושלת המסורה האמיתית, זוהי שאלה מהותית על התייחסותנו לחיי גלות ועוד! האם עלינו להתערב בעולם, ולהשתמש בחכמתם באספקלרית התורה – או עדיף להימנע?

גם סתם, החומש ‘מקראות גדולות’ – יש בו כמה מפרשים, אבל זה פשוט איך שהמדפיסים החליטו – כלו’, יש לאלה גיבוי מסורתית אך גם לאחרים, נכון? זה לא מוגבל לאלה שהוכנסו לליקוט אחד. אז איך החליטו אלו כן מפורסמים כל כך ואלה רק בספרים משלהם? וגם, איך אלו התקבלו?
ואז עם אחרים, המלבי”ם, האברבנאל – לומדים אותם..אבל מתי אומרים “כן, פירוש זה אמיתי”, “לא, זה לא פירוש נכון/לא מתאים להשקפת התורה” ואיפה “על הסף” או “כמה מדבריו נכונים וכמה לא”? (ואז המחלוקות… כגון הרלב”ג…שמעתי גם וגם….)
איך מקבלים כמה מפרשים בהתחשבות בתפיסתם מחוץ לפירושם? מתי אומרים “מה שכתב זה הוא תורה למשה מסיני”?

בקיצור (סליחה על האריכות): איך ומתי אומרים שפירושו או השקפתו של אחד על היהדות או התנ”ך היא תורנית? כמובן תלוי במידת-מה באיזה זרם, אם חרדי יותר או מודרני יותר, אבל באופן כללי
(וגם- רוצה לדעת בפרט על הדוגמאות שציינתי, גם על העניין בכללו)

תודה מראש!!

תשובה:

שלום וברכה,

שאלה גדולה מאוד שאלת, באמת שאלה גדולה מאוד.

ברשותך, אחרוג רגע מהנושא הספציפי הנדון וארחיב ואנמק מדוע שאלתך היא שאלה גדולה כל כך.

ישנן שאלות שנשאלות בתוך מסגרת הנחות מסוימת, המאמצות את מערך ההנחות המקובל ונשאלות רק על פרט זה או אחר בשיטה. לעומת זאת השאלה שאת שאלת מתייחסת לקנה המידה באמצעותו אנחנו מתקפים את הנחות היסוד עצמן. במילים אחרות את שואלת – בהינתן מגוון של דעות שונות בכל הקשור לאמונות ודעות במסורת היהודית, מהו קנה המידה לאמת מבחינת המסורת ואיך אנחנו יכולים לגלות אותו?

לבד מהמימד המחשבתי, ריבוי הדעות בשאלות יסוד נותן תחושה שאין דרך ברורה ומוסכמת בנושאים עקרוניים ובסיסיים. זו תחושה לא פשוטה בכלל.

לטעמי ישנם שני מקורות שיכולים לשפוך אור הן על תופעת ריבוי וגיוון הקולות במסורת היהודית והן על שאלת הרלוונטיות של הפסיפס העשיר הזה עבורינו.

ריבוי וגיוון במציאות

אדונינו המהר”ל, בספר באר הגולה (פרק א) ביאר את דרשת חז”ל במסכת חגיגה (ג,ב) על הפסוק (קהלת, יב,א): “דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות נתנו מרועה אחד”.

בדבריו עומד המהר”ל על אמת קיומית עמוקה מאוד שכל אחד ואחד מאיתנו חווה אותה ביום יום. הוא מזהה שריבוי הדעות בעולם אינו מלמד על מבוכה וטעות אלא הוא הכרחי וטבוע באופיה של המציאות. להלן דבריו:

“ואמר בעלי אסופות, פי’ כי אי אפשר שיהיה דעת החכמים על דרך אחד, ואי אפשר שלא יהיה חלוק ביניהם כפי מה שהם מחולקים בשכלם. כי כל דבר ודבר אי אפשר שלא יהא בחינה יותר מאחת לדבר אחד. שאף אם הדבר טמא, אי אפשר שלא יהיה לו צד בחינה אל טהרה של מה ,וכן אם הדבר טהור, אי אפשר שלא יהיה לו בחינה מה של טומאה. ובני אדם מחולקים בשכל ואי אפשר שיהיו כל שכלי בני אדם על דרך אחד כמו שיתבאר, ולכך כל אחד ואחד מקבל בחינה אחת כפי חלק שכלו. ועל זה קראם בעלי אסופות, ר”ל שיושבים אסופות ועוסקים בתורה שאף שהם מחולקים בשכלם מ”מ הם מתאספים יחד, וכאשר הם מתאספים יש בהם כל הדעות המחולקות. ואמר שמא תאמר א”כ האיך אני לומד תורה מעתה על זה אמר כלם נתנו מרועה אחד אל אחד נתנן פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים. וביאור זה, כי הש”י כאשר נתן תורה לישראל נתן כל דבר ודבר בתורה כפי מה שהוא. ואמר שדין זה יש בו בחינה לזכות ויש בו בחינה לחובה, ודין של איסור והיתר יש בדין זה בחינה להיתר ויש כאן בחינה לאסור, וכן כשר ופסול יש בחינה אחת הפך האחרת. כמו שבעולם נמצא דבר מורכב מהפכים, ותוכל לומר על העץ שהוא מתייחס אל יסוד המים וכן הוא האמת שיש בו מן המים, ותוכל לומר שיש בו מן יסוד האויר וכן הוא האמת שיש בו יסוד האויר, ולא תמצא דבר פשוט לגמרי. וכן בתורה אין דבר אחד טמא לגמרי שלא יהיה בו צד טהרה, ויש בו צד טומאה ג”כ. וכאשר אחד למד על דבר אחד טהור ונתן טעמו ושכלו לטהרה, הרי אמר בחינה אחת כפי מה שהוא, והאומר טמא ואמר טעמו זה אמר ג”כ בחינה אחת :

כל מי שאי פעם עמד בפני שאלה גדולה והתחבט בצדדיה השונים מכיר בעצמו עד כמה הדברים נכונים. מודלים טהורים קיימים רק בתאוריה, המציאות תמיד מורכבת ומסובכת ויש בה צדדים רבים ומגוונים שלעיתים אף סותרים אחד את האחר. ממילא ריבוי הקולות במסורת מתחייב ומתבקש, היות וריבוי זה משקף את הריבוי של הצדדים והמימדים בהם אנו חיים.

דינמיות ורלוונטיות

שמא תאמרי, טוב, אבל בסופו של דבר המציאות מחייבת בחירה של נתיב אחד. במונחים הלכתיים ננסח זאת שההלכה נפסקה כצד אחד. האם זה אומר ששאר הצדדים נדחו ואינם? האם הם רק יכולים לשמש ככלי לפיתוח המחשבה או שהם עשויים להיות רלוונטיים עבורינו?

המשנה במסכת עדיות (א,ה) עוסקת בשאלת הנצחת המחלוקת – אם במחלוקת של יחיד ורבים הלכה נקבעת כרבים מדוע נזכרים דברי היחיד במשנה, הרי דבריו נדחו מההלכה והמסורת? עונה המשנה: “ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין, שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו, שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין”. כלומר – גם לאחר פסיקת ההלכה כרוב עדיין בחלוף העיתים יכול הפוסק המאוחר להסתמך על הטיעון של היחיד ולהשתמש בו כתקדים על מנת להפוך את ההלכה: “ויסמוך עליו. נ”א יסמוך עליו. והיא נוסחת הראב”ד שכך פירש שאם יראה לב”ד האחרון הלכה כדברי היחיד [יסמוך] עליו. כלומר יקבע הלכה כמותו כמו שמצאנו באמורא מן האחרונים שהן קובעין הלכה כיחידים הראשונים בכמה מקומות ואע”פ שהמרובים חולקים עליהם. ואם לא שמצאו דברי היחיד הראשון לא היו אחרונים יכולין לדחות דברי הראשונים מדעת עצמן. לפי שאין ב”ד יכול לבטל וכו’ [אלא] כיון שמצאו היחיד מן הראשונים שהיה חולק עמהם. היה להם במה לתלות. ע”כ.”. (פירוש תוס’ יום טוב, שם).

הסיבה שבשלה יכול המודחק לשוב ולעלות הוא בגלל הלימוד “אל השופט אשר יהיה בימים ההם – אינך חייב ללכת אלא אחר ב”ד שבדורך”. לעניות דעתי זה לא רק כלל טכני שננקט מטעמי יעילות – צריך ללכת אחר הפוסק העכשוי, אלא זה קשור באופן עמוק לדברי המהר”ל לעיל. כיוון שהמציאות היא מגוונת ומורכבת ודינמית דברי היחיד שיכול להיות שעד עתה פחות התאימו עשויים להפוך לעדכניים ומתאימים למציאות חדשה הרבה יותר מהתקדים שנפסק.

כלומר, מגוון הדעות והשיטות שנוסחו במסורת היהודית בתגובה לצדדים שונים של המציאות ותפיסת המציאות עשויים להיות מתאימים ורלוונטים גם אם נדחו מהזרם המרכזי בזמנם. למשל, דרכו של הרב הירש המשלבת תורה ועבודה כאידיאל ולכתחילה אולי התאימה פחות למזרח אירופה בשלהי המאה ה19 ולישוב החרדי בארץ שרצה להקים מחדש את היהדות מאפר השואה, אולם יש הסבורים שהיא מתאימה עבור דורינו וככל הנראה היא תהיה ממש מחויבת המציאות עבור הדורות הבאים.

מקווה שתשובתי סייעה לך, האם יש לך צורך בהבהרות נוספות?

אשמח לשמוע ממך.

אליהו

eliyahu1009@gmail.com

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד שאלות באותו נושא:

מה התכלית של זה הכאב?
שאלה לי והיא מטרידתני. אפשר ותראה כמתריסה, או שמא כנודניקית ספקנית. אך, במטותא מנכון, העבירו על מידותיכם, והשתדלו לתת לה מקום של כבוד באימיילכם. החיים ריקניים הם, חסרי תוחלת הנאה ומשמעות. אינם אלא כבועת סבון אדירה ונוצצת שכיון ובאת לעמוד על טיבה מתנדפת היא בקול רחש חרישי. אשרי מי שזכה...
איזה קושי הוא בידי ומה בידי שמיים?
ממה שהצלחתי להבין כל קושי ואתגר, שהאדם עובר בחיים הוא מאת הקב”ה. עוד דבר שאני מקווה שהבנתי נכון הוא שדרך התורה הוא בכיבוד האחר,בעזרה לאחר ובכללי בעשיית טוב לאחר בין אם זה חברים קרובים משפחה וכו. השאלה אם יש גבול מסוים או שפשוט לקבל שכל דבר מאת הה’ יתברך? האם...
מותר גם סתם להנות ולהתבטל מבלי שנחשוש לבזבוז זמן?
אשמח לקבל הבהרה תמיד יש שאלה מציקה שאולי אנחנו אמורים ללמוד עד המקסימום ולהיות ממש מחושב על הדקה וגם על כל מילה של דברים בטלים צריך פיקוח וכן סתם הנאות העולם הזה מעבר למה שנצרך תמיד יש את התשובה שצריך להיות נורמלי אבל החרדה שוב עולה שאולי אפשר להיות במינימום...
האם אפשר שתהיה תכלית לחיים בלי חיבור לקב"ה?
כחרדים ויהודים מאמינים אנו יודעים שיש תכלית לאדם בעולמו , שיש עולם הבא , שכר ועונש וכו.. השאלה שלי היא למה בעצם אומרים שלחילונים אין תכלית בחיים? להתחתן זה לא תכלית? להביא ילדים? להקים משפחה, למה לכאורה זה לא נחשב לסיבה מספיק טובה לתכלית האדם בעולם, הרי זה המשכיות זאת...
איך לא נפחד מהמוות אם יש מצב לגיהנום?
תודה שיש כאן מקום לשאול- יש לי שאלה, יש לי פחד גדול מלמות , פחד שמורכב מהמון נקודות כמו החוסר וודאות , כמו האיבוד שליטה , כמו לא להגשים את עצמי ועוד ועוד. ככל שעובר הזמן אני מבינה, שכשאדם מפחד ככ למות, הוא הרבה פעמים לא זוכה לחיות.. כי הוא...
ירידה רוחנית לפני חתונה
אני שלושה שבועות לפני חתונה. ציפתי להיכנס לחתונה מתוך עבודת השם מתוך עליה רוחנית ולא ירידה. אלא שאני מרגיש חוסר חשק לתפקד אני קם מאוחר בקושי לומד ובעקבות זאת חושש מהעתיד- איך אקים בית של תורה. זה מאוד מתסכל. ואני מאוד מפחד שלא אצליח ללמוד בכולל ושלא אנהל סדר יום....

עידכונים ותשובות בכל דרך שרק תרצו

באימייל
הזינו את כתובת המייל שלכם
בוואצאפ
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בטלגרם
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
דילוג לתוכן