שלום וברכה,

שאלה גדולה מאוד שאלת, באמת שאלה גדולה מאוד.

ברשותך, אחרוג רגע מהנושא הספציפי הנדון וארחיב ואנמק מדוע שאלתך היא שאלה גדולה כל כך.

ישנן שאלות שנשאלות בתוך מסגרת הנחות מסוימת, המאמצות את מערך ההנחות המקובל ונשאלות רק על פרט זה או אחר בשיטה. לעומת זאת השאלה שאת שאלת מתייחסת לקנה המידה באמצעותו אנחנו מתקפים את הנחות היסוד עצמן. במילים אחרות את שואלת – בהינתן מגוון של דעות שונות בכל הקשור לאמונות ודעות במסורת היהודית, מהו קנה המידה לאמת מבחינת המסורת ואיך אנחנו יכולים לגלות אותו?

לבד מהמימד המחשבתי, ריבוי הדעות בשאלות יסוד נותן תחושה שאין דרך ברורה ומוסכמת בנושאים עקרוניים ובסיסיים. זו תחושה לא פשוטה בכלל.

לטעמי ישנם שני מקורות שיכולים לשפוך אור הן על תופעת ריבוי וגיוון הקולות במסורת היהודית והן על שאלת הרלוונטיות של הפסיפס העשיר הזה עבורינו.

ריבוי וגיוון במציאות

אדונינו המהר”ל, בספר באר הגולה (פרק א) ביאר את דרשת חז”ל במסכת חגיגה (ג,ב) על הפסוק (קהלת, יב,א): “דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות נתנו מרועה אחד”.

בדבריו עומד המהר”ל על אמת קיומית עמוקה מאוד שכל אחד ואחד מאיתנו חווה אותה ביום יום. הוא מזהה שריבוי הדעות בעולם אינו מלמד על מבוכה וטעות אלא הוא הכרחי וטבוע באופיה של המציאות. להלן דבריו:

“ואמר בעלי אסופות, פי’ כי אי אפשר שיהיה דעת החכמים על דרך אחד, ואי אפשר שלא יהיה חלוק ביניהם כפי מה שהם מחולקים בשכלם. כי כל דבר ודבר אי אפשר שלא יהא בחינה יותר מאחת לדבר אחד. שאף אם הדבר טמא, אי אפשר שלא יהיה לו צד בחינה אל טהרה של מה ,וכן אם הדבר טהור, אי אפשר שלא יהיה לו בחינה מה של טומאה. ובני אדם מחולקים בשכל ואי אפשר שיהיו כל שכלי בני אדם על דרך אחד כמו שיתבאר, ולכך כל אחד ואחד מקבל בחינה אחת כפי חלק שכלו. ועל זה קראם בעלי אסופות, ר”ל שיושבים אסופות ועוסקים בתורה שאף שהם מחולקים בשכלם מ”מ הם מתאספים יחד, וכאשר הם מתאספים יש בהם כל הדעות המחולקות. ואמר שמא תאמר א”כ האיך אני לומד תורה מעתה על זה אמר כלם נתנו מרועה אחד אל אחד נתנן פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים. וביאור זה, כי הש”י כאשר נתן תורה לישראל נתן כל דבר ודבר בתורה כפי מה שהוא. ואמר שדין זה יש בו בחינה לזכות ויש בו בחינה לחובה, ודין של איסור והיתר יש בדין זה בחינה להיתר ויש כאן בחינה לאסור, וכן כשר ופסול יש בחינה אחת הפך האחרת. כמו שבעולם נמצא דבר מורכב מהפכים, ותוכל לומר על העץ שהוא מתייחס אל יסוד המים וכן הוא האמת שיש בו מן המים, ותוכל לומר שיש בו מן יסוד האויר וכן הוא האמת שיש בו יסוד האויר, ולא תמצא דבר פשוט לגמרי. וכן בתורה אין דבר אחד טמא לגמרי שלא יהיה בו צד טהרה, ויש בו צד טומאה ג”כ. וכאשר אחד למד על דבר אחד טהור ונתן טעמו ושכלו לטהרה, הרי אמר בחינה אחת כפי מה שהוא, והאומר טמא ואמר טעמו זה אמר ג”כ בחינה אחת :

כל מי שאי פעם עמד בפני שאלה גדולה והתחבט בצדדיה השונים מכיר בעצמו עד כמה הדברים נכונים. מודלים טהורים קיימים רק בתאוריה, המציאות תמיד מורכבת ומסובכת ויש בה צדדים רבים ומגוונים שלעיתים אף סותרים אחד את האחר. ממילא ריבוי הקולות במסורת מתחייב ומתבקש, היות וריבוי זה משקף את הריבוי של הצדדים והמימדים בהם אנו חיים.

דינמיות ורלוונטיות

שמא תאמרי, טוב, אבל בסופו של דבר המציאות מחייבת בחירה של נתיב אחד. במונחים הלכתיים ננסח זאת שההלכה נפסקה כצד אחד. האם זה אומר ששאר הצדדים נדחו ואינם? האם הם רק יכולים לשמש ככלי לפיתוח המחשבה או שהם עשויים להיות רלוונטיים עבורינו?

המשנה במסכת עדיות (א,ה) עוסקת בשאלת הנצחת המחלוקת – אם במחלוקת של יחיד ורבים הלכה נקבעת כרבים מדוע נזכרים דברי היחיד במשנה, הרי דבריו נדחו מההלכה והמסורת? עונה המשנה: “ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין, שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו, שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין”. כלומר – גם לאחר פסיקת ההלכה כרוב עדיין בחלוף העיתים יכול הפוסק המאוחר להסתמך על הטיעון של היחיד ולהשתמש בו כתקדים על מנת להפוך את ההלכה: “ויסמוך עליו. נ”א יסמוך עליו. והיא נוסחת הראב”ד שכך פירש שאם יראה לב”ד האחרון הלכה כדברי היחיד [יסמוך] עליו. כלומר יקבע הלכה כמותו כמו שמצאנו באמורא מן האחרונים שהן קובעין הלכה כיחידים הראשונים בכמה מקומות ואע”פ שהמרובים חולקים עליהם. ואם לא שמצאו דברי היחיד הראשון לא היו אחרונים יכולין לדחות דברי הראשונים מדעת עצמן. לפי שאין ב”ד יכול לבטל וכו’ [אלא] כיון שמצאו היחיד מן הראשונים שהיה חולק עמהם. היה להם במה לתלות. ע”כ.”. (פירוש תוס’ יום טוב, שם).

הסיבה שבשלה יכול המודחק לשוב ולעלות הוא בגלל הלימוד “אל השופט אשר יהיה בימים ההם – אינך חייב ללכת אלא אחר ב”ד שבדורך”. לעניות דעתי זה לא רק כלל טכני שננקט מטעמי יעילות – צריך ללכת אחר הפוסק העכשוי, אלא זה קשור באופן עמוק לדברי המהר”ל לעיל. כיוון שהמציאות היא מגוונת ומורכבת ודינמית דברי היחיד שיכול להיות שעד עתה פחות התאימו עשויים להפוך לעדכניים ומתאימים למציאות חדשה הרבה יותר מהתקדים שנפסק.

כלומר, מגוון הדעות והשיטות שנוסחו במסורת היהודית בתגובה לצדדים שונים של המציאות ותפיסת המציאות עשויים להיות מתאימים ורלוונטים גם אם נדחו מהזרם המרכזי בזמנם. למשל, דרכו של הרב הירש המשלבת תורה ועבודה כאידיאל ולכתחילה אולי התאימה פחות למזרח אירופה בשלהי המאה ה19 ולישוב החרדי בארץ שרצה להקים מחדש את היהדות מאפר השואה, אולם יש הסבורים שהיא מתאימה עבור דורינו וככל הנראה היא תהיה ממש מחויבת המציאות עבור הדורות הבאים.

מקווה שתשובתי סייעה לך, האם יש לך צורך בהבהרות נוספות?

אשמח לשמוע ממך.

אליהו

eliyahu1009@gmail.com