מאת:

התפרסם בתאריך:

20/09/2021

אני מרגישה שאני רוצה להתגרש מבעלי

שאלה מקטגוריה:

שלום וברכה
אני נשואה כמעט 9 שנים,4 ילדים.שנינו בעלי תשובה והתחתנו בשידוך.היינו מאוד חזקים בהתחלה,שנינו עם דעות מאוד ברורות ומוגדרות לגבי העתיד שלנו ושל ילדינו לעתיד,כמו טלפון כשר,אין אינטרנט בבית,כיסוי ראש מלא,צניעות וקביעת עיתים לתורה וכו'.הכל התחיל להתדרדר כשביקשתי לקנות מכשיר שהוא "מוגן".לאט לאט זה עבר למכשיר ללא הגנה כלל ,מחשב ללא סינון וכך התדרדרה גם קביעת העתים לתורה של בעלי,הצניעות החלה להתרופף,מקום העבודה המעורב עשה את שלו ובקיצור ברוך השם הרבה נסיונות. לפני כשנתיים,התחלתי להתחזק בתהליך ולקלוט לאן הבאתי את המשפחה שלי והחלטתי שאני רוצה שינוי ואני רוצה לחזור והפעם מתוך הבנה אמיתית של הדברים. לצערי השינוי חל רק אצלי ובעלי כאילו לא מבין מה נפל עליי ולמה גם הוא צריך להתחזק. הבן שלנו הבכור עלה לתלמוד תורה ושם חטפתי את הפצצה.הבנתי שאין קשר בין מי שאני רוצה להיות (ומשפחתי) לבין המציאות בפועל.ניסיתי להתייעץ עם כל מיני דמויות ואמרו לי שאני צריכה הרבה סבלנות כי כמו שהקבה חיכה לי שאחזור בתשובה אני צריכה לחכות לבעלי ולהראות לו דוגמא. אני מרגישה מיואשת.בעלי עובד במקום מעורב ואתמול הוא החליט שהוא הולך לחתונה של מישהי לא שומרת תורה ומצוות חתונה מעורבת והשמעתי לו בטלפון את הרב שלנו שאומר להגיע רק לחופה להגיד מזל טוב וללכת,הוא לא הקשיב והלך בכל זאת. אנחנו מאוד מרוחקים,רבים לרוב לגבי כספים ובזבוזים,אני אומרת א והוא אומר ב,ליד הילדים כל הזמן מריבות ויכוחים קולניים צרחות ואיומים.זה לא הבית שרציתי.זה לא מקום טוב לגדל ילדים ומשפחה. לפעמים אני מרגישה שפשוט טוב יהיה אם אני אהיה לבד, אפילו לא חושבת להתחתן שוב. מה אני צריכה את העול הזה של נישואים? לדווח על כל שקל שאני מוציאה ולתת הסברים,לריב ולהשפיל ולהיות מושפלת מול הילדים שלי,כל היום להיות בעצבות ומרה שחורה שהנישואים שלי הם לא מה שקיוותי שיהיו…לפעמים אני שואלת את עצמי,השם,זה מה שאתה רוצה? הרי מה בסך הכל אני רוצה? להוביל את בעלי בדרך של תורה ויראת שמיים,לקרב אותו אליך,שיהיה לנו בית שמושתת על ערכי ואדני התורה,שיהיה בית שהילדים שלנו יהיו שמורים ומוגנים שמחים ומאושרים…זאת בקשה כל כך מוגזמת? לא עוזר כשאני נשברת כל כמה זמן ומתחננת לבעלי שילך לשיעור תורה או לקבוע עם חברותא ומסבירה לו את המשמעות.פעם אני הייתי מתעצבנת שהוא משאיר אותי לבד והיום…שבתות וחגים הכל צריך להתחנן אליו שיקום שילך לתפילה שיראה לילדים שיש כאן אבא שיש לו יראת שמיים וכבוד לתפילה. שבוע שעבר הוא רצה להוריד 2 מהילדים שלנו בגן שקרוב יותר לבית ורק אחר כך להוריד את הבכור בתלמוד תורה כדי לא לעשות עיקוף ולאחר לפגישה בבנק ונלחמתי איתו על זה שאני לא רוצה שהילד יאחר לתפילה מבחינתי זאת דוגמה שלא יזלזל בתפילות ושלא יאחר לכל מקום (כמו אבא שלו והמשפחה שלו).בנוסף הוא מאוד מחוייב לעבודה שלו ,מסור ולפעמים מרגיש שהוא מעדיף את העבודה שלו על המשפחה .בקיצור הרשימה של חוסר שביעות הרצון שלי מבעלי ומהנישואים עוד ממש ארוכה אבל זה בערך פחות או יותר מה שמפריע. אני הייתי רוצה שהוא יעזוב את העבודה שלו כי לא שייך לעבוד עם נשים והייתי רוצה שהוא יפנה למקצוע של קודש או שיהיה אברך ואני יעבוד אבל אני ממש לא רואה את זה קורה לכן אני חושבת שאולי כדאי לוותר על הכל וזהו.תודה.

תשובה:

שלום, שואלת יקרה, תודה רבה על הכנות הרבה שבה סיפרת על המצב שלך ושלכם. לצערי אני מכירה זוגות שמתמודדים עם קשיים בתוך הנישואים שלהם, ואלה תמיד התמודדויות קשות מאוד. זה דורש אומץ גדול לפתוח את זה ולספר. וחוץ מזה, לא בגלל זה כתבת, אבל זה ניכר מהמכתב שלך שעשית דרך מדהימה בהתקרבות שלך מחדש לה'. זה שתפסת את עצמך והחלטת שאת רוצה שינוי הוא דבר מבורך והוא גם מעיד על כוחות נפשיים לעשות שינוי. וזה שאמרת שאת רוצה לעשות את הדברים מתוך הבנה אמיתית… וזה שאת ממש עושה צעדים כדי להביא את הבית שלך להיות יותר רוחני. זה הכל ממש טוב וראוי להערכה גדולה. אני חושבת שהקשיים שאת מתמודדת איתם הם בהחלט קשים ומאתגרים. לאור התיאורים שלך ברור לי למה יש ביניכם מריבות ולמה את מרגישה כל כך רע. ובאמת, רק כשהאדם מתחיל לפתוח את הדברים, קודם כל בינו לבין עצמו ואח"כ עם אדם אחר, אז מתחילים דברים להתקדם. יותר מזה, לפעמים אנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו מרגישים שכלו כל הקיצים ואי אפשר יותר! ממש אי אפשר יותר להמשיך ככה! זה מצב מאוד לא נעים להיות בו, אבל אני חושבת שהצמיחה והגדילה הכי גדולה של האדם מגיעה מהמקומות הנמוכים האלה. אני לא שוללת את הפיתרון שהצעת, לוותר על הכל ולהתגרש. אם היית מספרת שכך קרה אני חושבת שאף אחד לא היה יכול לשפוט אותך. אנחנו חופשיים לעשות מה שהכי נכון לנו ולמשפחה שלנו. אבל ברשותך, כיוון שכתבת כאן בשלב שלפני כן, אני אתרכז יותר באופציה השנייה. להתגרש אפשר בכל שלב, אם רוצים. אכן, נישואים הם עול ולפעמים הוא קשה מנשוא. אנחנו רוצים להרגיש ולדעת שאנחנו מנהלים את חיינו כראות עיניינו והנישואים מעצם הגדרתם מחייבים אותנו למישהו אחר. ובפרט כשיש פערים גדולים בדעות, זה קשה. אבל כיוון שהעלית את הרעיון של גירושים כאן ואת כאילו מעלה אותו לדיון, ולא פשוט הלכת והתגרשת, אני מניחה שיש לך צד שני שאותו לא כתבת כאן. כתבת מאוד בפירוט חלק מההתמודדויות הקשות ואני רוצה קודם כל לשאול אותך: למה לא להתגרש, בעצם? או למה ניסית עד עכשיו להמשיך עם הנישואים שלכם? אני שואלת אותך את זה ומזמינה אותך ממש לבדוק עם עצמך את כל הדברים שמשאירים אותך עדיין בקשר הנישואים הזה (אם בא לך ממש לעשות רשימה זה יהיה מצויין). אני חושבת שאם יהיה לך ברור למה את רוצה לנסות לתקן את זה, אז יהיו לך הרבה יותר כוחות לכך. כמו שאמרתי קודם, הנקודה הכי נמוכה שלנו היא מקום שממנו נוכל להתחיל לצמוח. אני חושבת שאם תרצי, תוכלי לגלות את הדרך להגיע לנישואים טובים שתהיי מאושרת בהם וגם בעלך יהיה. אבל דעי שזאת דרך. אף אחד לא יוכל להגיד לך מה הצעדים הנכונים, אלא את תצטרכי בעצמך למצוא את הדרך, ואולי לא תדעי הכל מההתחלה… אבל זאת תהיה הדרך שלך וההצלחה שלך בסופה. ואם תגידי- הרי בעלי הוא הבעייתי כאן ואני הבסדר, אז למה אני צריכה לעבוד? או למה אני צריכה לתקן? אז אני אגיד לך שתמיד בתהליכים נפשיים ואנושיים האדם היותר בריא ויותר מודע הוא זה שיכול לעשות יותר שינוי, והשינוי הזה משפיע על כולם. ואת תהיי המרוויחה הראשונה מזה. קודם כל כי תוכלי להרוויח חיי נישואים טובים ומספקים, ותוכלי להרוויח משפחה טובה ומתפקדת לילדים שלך. אבל גם באופן אישי, כל גדילה שלנו, אפילו אם אנחנו עושים אותה בשביל מישהו אחר, היא גדילה שלנו. אנחנו הופכים להיות אנשים יותר גדולים ועם עוצמות פנימיות גדולות יותר. ואני מאחלת לך שתקחי את האתגר הזה ותבחרי לצמוח ממנו. כי הוא בהחלט לא קל, ואף אחד לא יגיד לך שאת מחוייבת להתמודד איתו. אבל ה' שם אותך בסיטואציה כזאת ויש לך את הבחירה הלגיטימית לוותר על ההתמודדות. ויש לך גם את הבחירה של לגדול מזה. בכלל, אני חושבת שלעבוד את ה' מתוך מצב קשה זה דורש הרבה יותר אמונה מאשר לעבוד את ה' כשהכל חלק. אני חושבת ש"אמונה" זה לעבוד את ה' במצבים מורכבים של החיים. מצבים שלא תכננו ולא חשבנו שנגיע אליהם. שם זאת העבודה האמיתית… ועכשיו לעצם מה שכתבת. ממה שאני מבינה יש שני סוגי פערים ביניכם. הפער הראשון והוא הפער המשמעותי -הוא פער דתי, ואת חוששת שהוא ישפיע על איך הבית שלך יראה ועל חינוך הילדים. הפער השני, והוא צץ בין השורות במכתב שלך, הוא פער שלא קשור לדת אלא לעניינים של התנהלות בבית, כמו הרגשה שאת צריכה לדווח על דברים, חוסר הסכמה על ההתנהלות עם הכסף והקושי שלך עם ההתנהלות שלו שהוא מאחר לכל מקום. ועוד דבר שמוסיף קושי על כל העסק זה שכיוון שזה נמשך כבר הרבה זמן, נראה לי שיש איזה חוסר אמון הדדי, חוסר הכלה הדדי… וכל דבר קטן כבר יושב על הרבה מטען ותסכול קודם שזה כבר מפוצץ את הכל. בעצם יש כאן שתי התמודדויות- אחת בתחום הרוחני והשניה בתחום הנפשי-בינאישי- זוגי. לכן אני חושבת שהכיוון צריך להיות במקביל- ניסיון לפתור את הפער הרוחני (אסביר בהמשך) בליווי של רב, וניסיון לפתור את הפער הזוגי- ע"י טיפול זוגי. לגבי התחום הזוגי, אני חושבת שזה הכי דחוף. אנשים מגיעים לצערנו לטיפול זוגי מאוחר מדי. כשכבר אבדה להם התקווה להמשיך ביחד, וזה כל כך חבל… אדם מקצועי שיכיר אתכם יוכל ללוות אתכם בדרך… בתהליך. דרך אגב, הוא לא חייב להיות דתי, אבל אם את תסמכי עליו שהוא אדם ירא שמים יהיה לך קל יותר לקבל את דעותיו בתחום הזוגי. ואפילו אם בעלך לא ירצה ללכת אלא את תלכי לבד זה עדיין ישנה הרבה מאוד בבית. כי כמו שאמרנו קודם, האדם היותר מודע, היותר בריא או היותר אחראי, יש לו יותר השפעה ואפשרות לשנות. כיוון שאת כתבת כאן זה אומר שאת שמה לב שיש כאן בעיה וגם רוצה לטפל בה ולכן את גם תוכלי לשנות. ולגבי התחום הרוחני… השינוי שעשית כל כך מבורך. ההתחזקות מחדש שלך והרצון שלך לבנות בית של תורה הוא דבר מדהים וכל הכבוד לך שאת הולכת בדרך הזאת. אני מבינה גם את הציפיה שלך שבעלך יעשה גם את הדרך הזאת איתך. שתבנו ביחד בית מבוסס על אדני התורה. ובפרט שבדיוק בשפה הזאת שניכם דיברתם בתחילת הנישואים. אבל כרגע בעלך נמצא במקום אחר. זה משהו שקשה מאוד לקבל אותו אבל בלי שתקבלי אותו ותכבדי אותו במקום שהוא נמצא בו, לא תוכלו להתקדם לשום מקום. את תיארת ששניכם עברתם את התהליך ההדרגתי של הירידה הרוחנית ואולי ההתרחקות מה'. כלומר זה לא שהוא התחיל את זה לבד (גם זה בסדר אם זה היה קורה כך), אלא שזאת היתה הדרך של שניכם, אלא שב"ה את עצרת את זה ושינית כיוון. תזכרי שזאת היתה בחירה שלך ולכן את מחוייבת אליה ומתקדמת בכיוון שבחרת בו. אבל הוא לא בחר בזה (עדיין). ולכן הוא לא מבין מה רוצים ממנו. נכון שבתור בעלי תשובה צעירים רציתם את אותו הדבר אבל אולי הוא יוכל לומר שזה היה ה"אורות" של ההתחלה ועכשיו זה כבד עליו מדי. זה דבר שקורה להרבה בעלי תשובה. בהתחלה מקבלים סיעתא דישמיא עצומה, ואח"כ כשנכנסים ל"חיים האמיתיים" ומתחילים להיות כמו אנשים שגדלו כך, אז ההתמודדות הרבה יותר קשה. במאמר מוסגר אני אגיד לך- אל תדאגי. אני מאמינה שעם הזמן גם הוא ירצה ללכת בעקבותייך, ולחזור לחלומות הקודמים שלכם- בית מבוסס על אדני התורה, אבל זה יהיה שינוי שצריך לבוא ממנו ולא כי את רוצה. שינוי רוחני חייב לבוא מתוך האדם עצמו. יש לנו תמיד תקווה לגבי כל יהודי שהוא יבין וימשך לעבודתו האמיתית בעולם ובמיוחד יש תקווה גדולה לגבי אנשים שכבר עשו שינוי כזה בחייהם, שכבר בחרו בזה, שהם יגלו את זה שוב. אבל אני חושבת שההתמודדות שבעלך מרגיש עכשיו בחייו היא לא התמודדות רוחנית אלא התמודדות נפשית של שלום בית. בלי להתכוון, ואני יודעת שהכוונות שלך הן טובות ולטובת הבית שלכם, אבל אני חושבת שהוא יכול להרגיש ביקורת. זה לא אומר שאת מבקרת אותו. אלא הרצון הכי גדול של כל בעל הוא שאשתו תהיה שמחה. כך הוא מרגיש הצלחה. ואם היא שמחה בזכותו, זה בכלל מדהים. וכיוון שאת כל כך לא שבעת רצון ולא מסופקת בנישואין שלכם, אני יכולה לתאר לעצמי שהוא מרגיש מאוד רע עם עצמו. בפרט שזה דבר שכרגע הוא לא רוצה לשנות או שאין לו את היכולות הנפשיות או הרוחניות לזה. אז הוא מרגיש שהוא לא יכול לרצות אותך בשום צורה, כי הדבר העיקרי שאת רוצה ממנו, הוא לא יכול לתת. שוב, אמרתי קודם, אני מאוד מבינה את הצד שלך ואת הרצונות הטובים מאוד שלך, אבל מהצד שלו אולי זה נראה ככה. אם זה המצב, זה יכול להסביר למה לפעמים מרגיש שהוא מעדיף את העבודה שלו יותר מאת המשפחה. אולי הוא מרגיש שם יותר מוערך איך שהוא. שם הוא עושה את העבודה טוב. ובכלל כל עניין העבודה שלו, שהוא מרגיש שם מאוד כמו בבית. אולי כיוון שקשה לו בבית האמיתי שלו. ויותר מזה, ככל שאת לוקחת יותר אחריות על הרוחניות שלו ושל הבית, כך הוא מרגיש יותר מנוער מהאחריות הזאת ופחות מעוניין לקחת אותה בעצמו. כי אם את כבר עושה את כל העבודה אז הוא כאילו לא נחוץ כאן… אני לא מכירה מספיק את המצב ביניכם, אבל אני יכולה לשער שאולי חלק מהבחירות שלו להתרחק מהדת נובעות דווקא מהלחץ שלך לכך שהוא יתקרב. אבל את דואגת לילדים ולחינוך שלהם… נכון, את צודקת, ילדים לומדים מדוגמא אישית. אבל כרגע מה שהם רואים בבית זה מריבות מאוד גדולות על רקע דתי. אני לא חושבת שזה גורם להם לאהוב יותר את ה' ואת מצוותיו אם זה לתפיסתם מה שגורם את כל הבעיות בין ההורים שלהם. אולי עדיף היה שיראו שאמנם אבא שלהם עושה דברים שהם לא מאה אחוז מבחינה תורנית, אבל אמא שלהם מכבדת אותו בכל מצב, ואוהבת אותו והבית שלהם הוא מקום שנעים להיות בו. צריך לזכור שהם מחונכים גם במסגרות חרדיות ושם הם גם רואים דוגמא לדרך תורנית. וגם ממך הם יראו. אך בעיקר יראו שהתורה היא תורת חיים, והיא יוצרת שלום בית ולא חלילה ההיפך. אני מכירה לפחות בית אחד כזה שהבעל היה ממש חילוני והאשה ממש חרדית והם בנו בית לתפארת, עם ילדים שהולכים בדרך התורה. אני חושבת שזה משמח שבעלך לא מתווכח איתך על החינוך שלהם בדרך התורה, אלא הוא רק כאילו אומר "קשה לי". אני חושבת שאתם צריכים הדרכה צמודה בעניין הזה מרב שמבין את המצב המורכב שלכם. לדעתי לא כדאי לריב על עניינים של הנהגות טובות וחומרות, אלא להתרכז בעיקר. דברים שהם דאורייתא ודרבנן ועיקר הדין. זאת גם ההנחייה של הרבנים לפי מה שאני יודעת. לא לאחר לתפילה זה חשוב מאוד, אני לא מזלזלת בזה. אבל יותר חשוב זה שלום בית בין איש לאשתו. וזה דבר שהנחייה של רב תוכל לעזור לך בו מאוד. האיזונים קריטיים כאן. בנוסף, אני חושבת שלא כדאי שתתערבי בבחירות שקשורות רק אליו. לדוגמא החתונה שהוא הלך אליה, זה עניין שלו. הוא עלול לראות שם מראות לא צנועים או לשמוע שירת נשים, אבל זה החלטה שלו. במילים אחרות, וכך שמעתי שאמר רב גדול לאשה שחזרה בתשובה ובעלה נשאר חילוני- את לא אחראית על העולם הבא של בעלך. דרך אגב, הבנות שנולדו להן אחרי התהליך הזה גדלו להיות חרדיות לתפארת. גם לגבי שיעורי התורה, זאת לא אחריות שלך אלא שלו. הייתי מאוד ממליצה לך לקרוא בעניין זה חלק מהספר "בעצתך תנחני" של הרב בוצ'קובסקי. הוא ספר מאוד מגדל בעבודת ה' מתוך הכרת המציאות. כדאי לך לקרוא מתוכו בחלק א' פרק ל' "נשים במה זכיין" (עמ' 218-223). זה ממש מדבר על הקושי שאת עוברת ועל ההתמודדות איתו וגם נותן כלים. רק אגיד את אחד הדברים שהוא כותב שם. כתוב בגמרא (תרגום/ הסבר של הרב): נשים זוכות לעולם הבא בזה שמביאות את ילדיהן לבית המלמד, ובזה שממתינות לבעליהן שישובו מבית המדרש (ומסכימות לוותר על חברתו). אך בספר הוא מדקדק מלשון הגמרא ש"שותפות הנשים בתורה של בעליהן אינו כתוצאה מכך שהן מעודדות אותם ללמוד, אלא מכך שהם מאפשרות להם ללמוד ואינם מעכבות אותם"… והוא ממשיך וכותב: "אבל אשה שבעלה איננו מעוניין ללמוד, עליה אין מצווה עליה לשלוח אותו לבית המדרש, כיוון שהתנהגות כזאת רק תרחיק אותו מן הלימוד וממנה גם יחד". (בעצתך תנחני, חלק א' פרק ל', עמ' 222). ככל שתצליחי יותר לכבד את בעלך במקום שלו ולאהוב אותו בזכות מי שהוא, כך הוא ירגיש יותר נח ונעים בבית שלכם וירצה לבנות אותו ביחד איתך. כך גם תגדל המוטיבציה שלו ללכת לקראתך. אולי בשלב מסויים תוכלי להגיד לו מה חשוב לך בשביל החינוך של הילדים ואולי תוכלו להסכים על דברים ביניכם (כמו למשל שחשוב לך מאוד שהילדים יגיעו לתפילה בזמן). ככה אנחנו עובדים… הרבה יותר קל לנו להשתנות וללכת לקראת כשאנחנו מרגישים שאנחנו טובים. שאנחנו בסה"כ טובים ואהובים, ורק יש איזה דבר אחד שאולי כדאי לנו לשנות. קשה לנו מאוד להשתנות כשאנחנו מרגישים שאנחנו לא טובים. לכן כשדורשים מאיתנו להשתנות אנחנו מתנהגים הפוך כי משתמע מזה שאנחנו לא טובים. אף אדם לא משתנה (בטח לא בדורנו) מכך שמוכיחים אותו. אלא רק מתוך כך שהוא מרגיש מוערך על מה שהוא כבר היום. ואז יש לו רצון להיות אפילו טוב יותר. אני חושבת שכדאי לך לעשות אפילו ניסיון לתקופה ולהחמיא לבעלך על דברים טובים שהוא עושה, בתחום הרוחני או בכלל. ואז תראי איך הוא ירצה להמשיך ולעשות. תוכלי לקרוא על זה עוד בספר של הרב שמחה כהן "הבית היהודי" חלק ראשון. מומלץ מאוד. לסיכום, שואלת יקרה… יש לך בתוכך את הכלים לבנות את הבית שלך- בחכמה. חכמת נשים. אבל זה תהליך מורכב ודורש השקעה. אני מאמינה בך שאת יכולה, אם תרצי בזה. קודם כל כי את אישה ולאישה יש את הכוחות הנפשיים האלה. ואת לא סתם אישה אלא אחת כזאת שעשתה תהליך של תשובה. פעמיים(!) יש לך את היכולת להתקדם ולגדול ולקדם את כל הבית שלך, למענך ולמען בעלך ולמען הילדים שלכם, אם תבחרי בכך. אני חושבת שאת חייבת ליווי צמוד של איש מקצוע מהתחום של ייעוץ זוגי (אם את צריכה המלצות תכתבי לי מייל) וגם ליווי של רב – עדיף מאוד רב שמייעץ לבעלי תשובה- ושמכיר את המצב שלכם ושל הבית שלכם (או שיכיר עם הזמן). אולי תוכלי למצוא עזרה בשני העניינים בארגון הדברות. אני מאחלת לך הצלחה בכל דרך בה תבחרי. תודה רבה על הפנייה. חג שמח ? עינב

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

3 תגובות

  1. אכן תשובה הגונה. אך מתוך דאגה כנה שאלתי את עצמי כשקראתי את השורה הראשונה האם אין חשש שהנכתב בראש התשובה לעשות רשימה של למה להשאר נשואה לא עלול להוביל למצב שפאום היא עלולה לגלות שבעצם למה? אין הרבה מה לכתוב. יש יותר סיבות לפרק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן