The Butterfly Button
התפילה סותרת את מה שאני מרגישה

שאלה מקטגוריה:

שלום,
מה עושים כשתפילות או ברכות סותרות את האמת שלי? האם לשקר לקב”ה? או לא לברך / להתפלל?
למשל, אני מאד סובלת מגשם. ממש לא אוהבת שיורד גשם. איך אני יכולה להגיד ‘ותן טל ומטר לברכה’ ואח”כ כשיורד להתעצבן ולבכות על זה, ולרצות שזה יפסיק?
וזו רק דוגמה. בעניין הגשם אפשר עוד להגיד שאני מתפללת בשביל אחרים, אבל יש דברים שהם אישיים, תפילות שהם על עצמך ולא על הציבור – איך מתמודדים עם זה?
זה ממש גורם לי לא להתפלל כבר תקופה ארוכה…
תודה

תשובה:

שואלת יקרה,

 

שאלתך מרגשת אותי עד מאד. הנה את בחורה צעירה, מקפידה להתפלל ולהקשיב לכל מילה שאת אומרת, מאזינה אקטיבית לכוונת המילים שאת מוציאה מהפה, בוחנת ומנסה לזהות  מה יש למילים הללו לאמר לך, ומתוך מציאות זו, את מגלה שבעצם הן אינן  ‘מדברות’ אליך. רבים אחרים ממלמלים את אותן מילים כדבר שבשגרה, אפילו לא שמים לב למה שהם אומרים, ולפיכך גם תוכן המילים לא מטריד אותם. מסיפורך הקצר אני לומדת כי את מרגישה ובצדק ש”תפילה ללא כוונה כגוף בלי נשמה”, מצד שני, גם כאשר את לא מתפללת ממש, את נמצאת כל הזמן בדו-שיח עם ריבונו של עולם, ואת בעצם אומרת לו, כרגע אני לא מתפללת אליך, כי אני מרגישה שאיני רוצה לעשות שקר בנפשי, אך כולי רצון כן להמשיך ולשוחח איתך, להיות עמך בקשר, ואת אפילו פונה לאתרינו לקבל מענה למצוקתך ולדילמה המייסרת אותך מתוך רצון כן לשוב אל התפילה ואל הכוונה.

 

כדי לסייע לך אנסה לשים את שאלתך בקונטקסט (הקשר) רחב יותר, המטריד רבים מאיתנו בקיום מצוות ולא רק בנושא התפילה.

יש שני דרכים להיות אדם דתי, קרי ” שומר מצוות’. הדרך האחת היא לקיים את מצוות הדת המפורשות, את סט הכללים הברורים שהקהילה הדתית שעליה אנו נמנים מקיימת, ובמידת האפשר והיכולת גם להנחיל את אותו סט פעולות לילדינו באמצעות החינוך שאנו נותנים בבית ובבתי הספר, כדי שגם הם בבגרותם ישמרו ויקיימו את אותן המצוות. אך יש מרכיב נוסף כדי לצמוח לאדם דתי שלם והוא  – המפגש האישי של האדם עם אלוקיו, תחושת ההתעלות הרוחנית הנובעת מתוך חיפוש אישי אחר המשמעות של הפעולות שהוא עושה המצמיחות אותו להיות אישיות רוחנית הדבקה בה’ בדרכיו ובמידותיו.

משה רבינו מייצג את הדרך הראשונה – הקב”ה מתגלה אליו בסנה ונותן לו הוראות ברורות ומפורשות מה עליו לעשות, והוא זה שגם עלה השמיימה, ללמוד את התורה כולה על הוראותיה וציוויה, ויורד אח”כ ללמד אותה לעם. תורה זו ניתנה לישראל בכפיה ‘הר כגיגית’ . ללא יכולת בחירה, בלי שום ‘חיבור’ אישי. אלא “ואם לאו, כאן תהא קבורתכם”. וגם הם משיבים לו: נעשה ונשמע- קודם נעשה את הפעולות שאנו נדרשים להם ורק אח”כ נשמע הסברים שיתיישבו על ליבינו  ו’נתחבר’ למצוות ממקום של הבנה ורגש.

אך כנראה שלא היה בכך די, וחז”ל מספרים לנו איך בנס פורים בא חסר זה על תיקונו ובני ישראל “קיימו וקבלו עליהם ועל זרעם”, כלומר – ממקום של בחירה, הבנה ורצון הם שבו לקיים את אותם מצוות שבמתן תורה קיבלו בכפיה ומבלי ‘להתחבר’ אליהן.

אברהם אבינו מייצג את הדרך השניה – המדרש מספר איך הוא מעצמו, מתוך התבוננות אישית גילה את בוראו. עצם ההתבוננות בבריאה גרמה לו להתפעל מהעולם והוא הבין שיש מנהיג לבירה וכך למד לדעת את אלוקיו וללכת בדרכיו. רק בשלב מאוחר יותר הוא מבצע על פיו הוראות מפורשות כפי שהם באות לידי ביטוי בעשרת הנסיונות שנתנסה בהם.

אם כן- עלינו לשאול את עצמינו שתי שאלות בהקשר זה:  – מה קודם למה? ומה חשוב ממה?

לכאורה – איננו רוצים שאנשים יבצעו סד של פעולות מונוטוניות חסרות משמעות בלי שום רגש, או מחשבה בצורה משפטית פורמליסטית, כמצוות אנשים מלומדה, ובלי שיהיה בזה גם להצמיח את אישיותם הדתית השלימה. מצד שני- כל הדתות המאמינות באלוקים רוצות להתקרב לאלוקים בדרכן. זהו רצון אוניבסלי של כל באי עולם המכירים בכוח עליון כפי שאברהם היכיר בו והנחילו לברואים כולם (אברהם מגייר את האנשים ושרה את הנשים). אז במה יחודו של עמ”י? במה אנו שונים מהם אם לא באותו סט מפורש ויחודי של הוראות ומצוות שקבלנו מאלוקים ועלינו לבצע? אנו כמהים לקיים מצוות שיש להם אמירה אישית אלינו ושאנו מרגישים שאנו מתעלים באמצעותן, אך מנגד, הדגשת יתר של ההשתמעות האישית מאיימת על זכות קיומן של המצוות המפורשות וגורמות לנו להסתפק ב’להיות דתי בלב’, ומכאן הדרך קצרה לאיבוד העוגן המעשי ולהשאר בלא תורה, בלא תפילה, בלא מצוות ומרוקנים מכל עשיה משמעותית.

 

אנו נמצאים עכשיו בעיצומן של ימי החנוכה:

ר’ ישראל מטשורטקוב  אומר לנו כך:

“כל התופס נר חנוכה בידו ועומד – לא עשה כלום.

מח שמחזיק נר חנוכה בידו ועם זה הוא בבחינת ‘עומד’,

שאינו זז ואינו מתרגש מן הרעיון העמוק החבוי בנר החנוכה – ‘לא עשה כלום’,

אין בעשייתו שום ממש וערך,

שכן עיקרה של המצוה אינו הדלקת נר סתם,

לא זה העיקר….

 

גם ר’ לוי יצחק מברדיטשב אומר דברים דומים:

“הדלקה עושה מצוה” (שבת, כ”א)

עיקר התכלית של המצווה הזאת היא – ההדלקה, החשק, ההתלהבות, האש המתלקחת בנשמה”.

אכן, העיקר והמהות בקיום המצוות היא אותה השתמעות אישית, התעלות רוחנית וחיבור לאלוקים הנשגב מאיתנו, שאנו לוקחים עימנו מקיום המצווה, אם זה בתפילה, ואם בהדלקת הנר, ואם בכל מצוה ומצוה שאנו מקיימים.

אך למרות שהחיבור האישי הוא העיקר – הרי שמבחינה כרונולוגית עלינו להקדים לה את המעשה הפורמלי, את החינוך שלנו ושל ילדינו לקיום פעולות כסדר, אותו סדר המייחד אותנו, אותו סדר שרק מתוכו אפשר להתרומם לחרות רוחנית שכן, מתוך הפעולות הקבועות ניתן להתרומם לחיבור אישי לאלוקים , ובלעדיו אנו נמצאים בתוך כאוס חברתי ואישי.

אני מצטטת לך דברים שכתבתי מתשובה נוספת באתר זה בנוגע לאיסור נגיעה, ויפים גם לעניינינו:

“בעולם שבו ההנאות חולפות, הרגשות מתעוררים וכבים באחת, ההנאות גואות וגוועות כפי שבאו, הרי שההלכה הינה ‘אי של יציבות’ בתוך הגעש התמידי המקיף אותנו. רק חוקים קבועים, מוגדרים, ברורים, חוזרים על עצמם, שאינם תלויים בחילופי העיתים, במזג האוויר, במצב הרוח, ובנתוני האישיות, הם הם שיכולים להטביע בנו אמירה חינוכית, יציבה, הדרגתית, מחנכת ומקדמת. רק טיפות מים המטפטפות אחת אחת, שוב ושוב מצליחות לחצוב נתיב בסלע נשמתינו ולשחוק בו מסלול המוביל להתקדמות רוחנית קבועה ומשמעותית.

אנו רואים שבני ישראל, גם לאחר המעמד המסעיר הפלאי והניסי של מתן תורה נפלו בחטא העגל. כוחה של חוויה רוחנית, נעלה ומסעירה ככל שתהיה – שמיעת קולו של הקב”ה  בכבודו ובעצמו, לא היה בכוחה למנוע את אותה נפילה לפיכך, היהדות, בניגוד לדתות אחרות היא דת של שרשרת פעולות ומעשים קטנים ויומיומיים, של הוראות פשוטות וקבועות, של הנחיות פרטניות ומעשיות המלווים את סדר יומינו ומטביעים בנו ‘לאט אבל בטוח’ חותם באישיותינו.”

 

כפי שאת רואה, אין ברצוני וגם לא מתפקידי לתת לך הכרעה הלכתית. כל שאני רוצה הוא לפרוס בפניך את התמונה במלואה, את ההבנה שאין חרות המחשבה ורוחניות ללא שהיא מעוגנת בסט כללים מפורשים, ועבודת ה’ שלנו , שהיא עבודת חיים, לעשות ככל הניתן לשלב בין השניים ולחיות בהרמוניה עם עצמינו ועם אלוקינו. משאלתך עולה שגם זהו רצונך, ועל כן אני מאחלת לך שתזכי לממשו בעזרת ה’.

 

ורדית

yvradv@gmail.com

 

 

 

 

 

 

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד שאלות באותו נושא:

לא מתחשק לי להתפלל
אני מרגיש מאוד נבוך בנושא התפילה בעת צרה. ממש לא מרגיש לי חשק ותשוקה להתפלל או אפילו לקרוא תהילים. במהלך החיים עברתי הרבה. בגוף ובנפש. וגם התפללתי הרבה. ביקשתי התחננתי עשיתי סגולות מסגולות שונות. לא אומר שלא עזר כלום אבל בגדול רוב רובם של הבעיות המרכזיות מלווים אותי עד עצם...
יכול להיות שתפילה תחמיר את המצב?
תודה על האתר המיוחד!! יש לי שאלה שקצת מטרידה אותי בזמן האחרון תמיד כשאני מתחילה להתפלל על נושא מסוים לאחר כמה זמן לא רק שהוא לא מסתדר אלה נהיה יותר גרוע אמרה לי חברה שהתארסה (למתארסים תמיד יש עצות זהב איך להם זה כן הצליח) אמרה לי אותה חברה אני...
הילדים שלי לא רואים אמא שמתפללת וזה כואב לי
תמיד ידעתי שיש לי כח מיוחד בתפילה. בעיקר כשאני מתחברת מבפנים. עם זאת, עם לידת הילדים והגדילה שלהם, אני מרגישה מתרחקת מתפילה מהלב, ממלמלת פה ושם, אבל איבדתי את הקשר העמוק לתפילה. אני מאד רוצה שהילדים שלי יתחברו לתפילה, והם גדלים, ולא רואים אמא שמתפללת ממש, מקסימום בשבת שיש לי...
הקב"ה לא מקבל את התפילות האישיות שלי?
יש לי שאלה שכשאני חושבת עליה או אומרת אותה בקול היא נשמעת לי קצת כפירה… אבל אני פשוט לא מאמינה בתפילות אישיות. אני מקדישה המון זמן מתפילת השמונה עשרה, ופרקי תהילים ומבקשת הרבה בקשות בכל מיני תחומים ובכל מיני נושאים בחיים שלי בין אם ישועה ובין אם הצלחה ואני פשוט...
"קיבלתי קבלה ונושעתי"?
אתם בטח מכירים את הסיסמאות של “תרמתי ונושעתי” “הבטחתי ונושעתי” ודומיהן. כל תקופה עוד מישהו צץ עם משהו כזה. ואני לא מזלזל חלילה בכל הקבלות הטובות. אם זה לא לדבר עם תפילין או לא לדבר בבית הכנסת, בשעת התפילה וקריה”ת, קבלת שבת עשר דקות יותר מוקדם, עשרה פרקים ביום ועוד...
שום מעשה טוב לא עשיתי?
אגש לעניין לא לפני שאקדים ואומר שאינני בא חלילה להתריס ולא ממקום של גאווה אני שואל, חלילה וחס. בתפילת יום הכיפורים בוידוי דרבנו ניסים אמרנו “אני יודע בעצמי שאין בי לא תורה ולא מצוות וכו וכו ואני רשע ולא צדיק רע ולא טוב ושום מעשה טוב לא עשיתי” ברגע שאמרתי...

עידכונים ותשובות בכל דרך שרק תרצו

באימייל
הזינו את כתובת המייל שלכם
בוואצאפ
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בטלגרם
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
דילוג לתוכן