שואלת יקרה,

התפעלתי עד מאוד משאלתך היפה, מהתאור של תחושת הקשר שאת חשה כלפי הקב”ה וממקומן של התפילות הפרטיות שלך בקשר העמוק והמיוחד הזה; וביותר מהעובדה שבנית לך ערוץ תקשורת כה משמעותי עם הקב”ה. לרוב האנשים זוהי עבודת חיים ממש.

המשל שלך יפהפה ונכון. אכן הקב”ה הוא אביך, ואת יכולה להכנס אליו בכל עת בלי לקבוע פגישה בלו”ז. אכן יש תפילה פרטית, שמתגנבת מעבר לכל הגדרות, מדלגת על כל המחיצות, ונכנסת היישר פנימה. התפילה היא ענין עמוק ופרטי, היא מהות, היא קשר – וזאת את מבינה וחשה ויודעת מאוד.

וקשר במהותו הוא רב-ממדים, רב-גוונים. לפעמים אנו רוצים לספר את שעבר עלינו ולהשיח את הלב, לפעמים לבקש ולהתחנן לעזרה. לפעמים לשטוח את ספקותינו והתלבטויותינו, ולפעמים רק לבוא ולהניח ראש עייף. תפילה קבועה חסרה את הממד הזה, היא אינה באה במקומו, אינה מתיימרת להשתלט על המרחב הפרטי והייחודי הזה, אינה מאפילה על הסוד שאת ממתיקה עם אביך. היא משלימה אותו. היא מעניקה לחיינו פן אחר, חשוב וחיוני, השייך לסקטור אחר של נשמתנו.

התפילה מזינה את רוחנו, נפשנו ונשמתנו בדומה לארוחה המזינה את גופנו, ולכן היא צריכה לבוא במינונים קבועים, ולהשלים בנו חסכים רוחניים. לא תמיד אנו מודעים ל’חסרי תזונה נשמתיים’ שבנו, ולכן אנו זקוקים לתפילה הסדורה כדי להבטיח שנקבל את כולם. תפילה אישית היא ארוחה קלה, חטיף מעת לעת. התפילה הכללית הסדורה דומה לארוחה מסודרת עם כל אבות המזון. היא משביעה את הנשמה ושומרת על ערוץ הקשר – קבוע, חלק וזורם.

רבי חיים מוואלוז’ין מסביר זאת בעומק (“נפש החיים” ב, י): “והמשכיל יבין מדעתו, שלא לחינם הוצרכו לתיקון תחינה קטנה ותפילה קצרה כזו מאה ועשרים זקנים [אנשי הכנסת הגדולה, שתיקנו את נוסח התפילה אחר חורבן בית המקדש] ומהם כמה נביאים. אלא שהמה השיגו ברוח קודשם והשגת נבואתם העליונה, ונהירים להם שבילי כל סדרי בראשית ופרקי המרכבה, לזאת יסדו ותקנו מטבע ברכות והתפילות באלו התיבות דווקא, מאשר ראו והשיגו איזה דרך ישכון אורה של כל תיבה פרטית מהם, אשר היא נצרכת מאוד לתיקון ריבוי עולמות וכוחות עליונים וסידור המרכבה.” וכתב עוד (שם ב, יג), שכל הכוונות שנתגלו לנו על ידי קדושי עליון והאר”י ז”ל, אינם אפילו טיפה מן הים כנגד עומק פנימיות הכוונות של אנשי כנסת הגדולה מתקני התפילה. שעל ידי הנבואה ורוח הקודש שהופיעה עליהם בעת שתקנו את נוסח התפילות והברכות, הצליחו לכלול במילים קצרות את תיקון כל העולמות, באופן כזה שבכל יום יומשך תיקון נוסף ומחודש לכל העולמות..

כלומר, נוסף על המשמעות הגלויה של נוסח התפילה, היא כוללת בתוכה אין ספור כוונות עמוקות, שיסודתן בעולמות רוחניים נשגבים ועצומים, וצרופי המילים והאותיות מכוונים לשמות קודש הפועלים בכל העולמות, גם בלי שנבין את משמעותם או את אופן פעולתם, או אפילו מבלי שנצטרך לכוון כוונה כלשהי. הדבר דומה ללחיצת כפתור המשגרת טיל רב עוצמה או מפעילה תגובת שרשרת גרעינית, מבלי שהלוחץ ישער בדעתו מה הוא מחולל בעולם בלחיצה אקראית זו. כל מילה מנוסח התפילה מחזיקה כוונות עמוקות ונסתרות, מושכת אל עולמנו אורות עליונים ומתקנת ופועלת בכל העולמות.

כשבית המקדש היה קיים, היו ‘סידורי התפילה’ אחרים. האיש הקטן הביא את בקשתו לפני ה’, דרך הכהנים, או דרך הנביאים, אנשי האלוקים, “והתפללו אליך דרך… העיר אשר בחרת והבית אשר בנית” (מלכים א ח, מח). כל אדם שטח את בקשתו הפרטית בדרך שהתאימה לו. אחר חורבן הבית נוצרה מציאות חדשה, חלל ריק שהיה צורך למלא, למצוא תחליף לדבר הגדול של תקשורת עם הקב”ה. אנשי הכה”ג ניסחו אפוא נוסח אחיד, המכיל את כל הסודות והתכנים וכל מה שהיה כלול בעבודת בית המקדש הרוממה.

התפילה הקבועה והסדורה פועלת ב’קודים’, זוהי מערכת משוכללת ורבת זרועות. כשאת מתפללת, עם כוונה או בלי, בריכוז או בפיזור דעת, ברוגע או בחיפזון, את מפעילה מערכות בכל רבדי המציאות. זה עובד לך בכל מקרה. נוסח התפילה הקבוע מחליף את עבודת הקרבנות, כנאמר “ונשלמה פרים שפתינו”. היא דומה לעבודת המקדש, שהיתה נקודת החיבור שלנו לעולמות עליונים. איננו יודעים איך הקרבת הקרבנות והקטרת הקטורת והכנת המנחות עשו את כל זה, אנחנו רק יודעים שזה ‘עבד’.

על ההבדל בין תפילת היחיד לתפילת הרבים מלמד אותנו יעקב אבינו: בברכתו ליוסף הוא מעניק לו חלק ונחלה “אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי” (בראשית מח, כב). מתרגם אונקלוס שם: בצלותי ובבעותי – בתפילתי ובבקשתי (בהבעת רצון). כלומר, יעקב משווה את התפילה לכלי מלחמה, לחרב ולקשת – היא שפעלה עבורו ועשתה את מלחמותיו ואת כיבושיו. חרב וקשת הן כלי נשק, שלכל אחד מהם תפקיד אחר. החרב – נועדה לקרב פנים אל פנים, היא פוגעת במידי. אין צורך בכח רב, אין צורך במיומנות וידע. החרב היא כלי שפגיעתו קשה. הקשת לעומתה אין בה כח משלה. אי אפשר לפגוע על ידי החזקת חץ בלבד. הכח של החץ והקשת הוא הכח שהאדם האוחז בהם משקיע – מכיוון שהמטרה מרוחקת מן היורה, איכות הפגיעה תלויה בכיוון המדויק אל המטרה ובעוצמת מתיחת הקשת. כלומר, הגדרת הכוונה והכח המושקע בפעולה חיוניים כדי ‘לקלוע למטרה’.

יעקב אבינו מלמד אותנו שלתפילה יש שני אספקטים, ושניהם הכרחיים: יש תפילה שהיא כחרב – גם אם איננו מרוכזים או איננו יודעים איך זה עובד, היא פועלת בשבילנו. זוהי התפילה הקבועה, הסדורה, הממוסדת. ויש תפילה שהיא כחץ – היא תלויה בכוונת הלב, ובמידת הרגש המושקע בה. אם לא נתכוון, אם נמלמל את המילים כלאחר יד – היא תיפול קרוב, כחץ שלא נמתח, ולא תשיג את ה’מטרה’. זוהי התפילה האישית, שאין לה מסגרת זמן ואין לה נוסח קבוע ואין לה כללים. פעמים שהיא קצרה ופעמים שהיא ארוכה, פעמים שהיא שופעת תחנונים ופעמים שהיא חסרת מילים. מה שמניע אותה ומעיף אותה הרחק הוא הרגש האצור בה (עוצמת המתיחה), והקשר האישי הנבנה בה (ההתכווננות למטרה). החץ חייב להיות מושחז, והאחיזה בקשת חייבת להיות חזקה, כדי שהיא תפעל את פעולתה.

אולם לא תמיד אנחנו ב’מוד’ הזה. לפעמים עייפים מדי ולפעמים אין לנו חשק, ולפעמים פשוט לא זוכרים על מה להתפלל. משום כך, אנו נזקקים לתפילת הקבע, שתמסגר את העבודה הרוחנית שלנו ותאפשר אותה בכל המצבים. זוהי גם כן עבודת ה’ – עבודה מסוג שונה. היא פועלת בדרך אחרת, הקרבות שלה אחרים, המטרות שלה שונות. שתיהן חיוניות לנשמה שלנו. כל אחת מהן משלימה את צרכינו הרוחניים בדרך אחרת.

בחרבי ובקשתי – סגנונות שונים של תפילה, המתאימים לחלקים השונים באופיינו, באישיות שלנו. החלק האישי הספונטני, שצריך להיות עמוק, מלא רגש, חווה ומשתף, מתרפק ומתחטא, והחלק הקבוע, שתמיד עובד, ולא מותנה במצב רוח, והוא מעין שיגור של הודעה, או בדיקת תקינות של ערוץ הקשר במרווחים מסודרים.

לא תמיד אנחנו באותו כושר, לא תמיד אנו מסוגלים או מתרגשים או מרוכזים. קרבנות, שהתפילות מחליפות אותם, הם ענין כללי, שהיה מסור לכהנים, לנציגות הגבוהה של העם. כעת הם עברו ‘הפרטה’ והם נעשו ענין של כל אחד. וזו פתאום אחריות, לשאת גם את ענייני הכלל וגם את העניינים האישיים על גבך, להתפלל ולבקש על כל אלה. בתפילה הכללית אנחנו נזכרים שאנחנו חלק מהכלל, זהו חלק חשוב וניכר בהגדרת האישיות שלנו.

תפילת הציבור משלימה חלקים ששייכים לנו, אבל מכיוון שהם ‘חלקי הכלל’ שבנו, קל לנו להתעלם מהם. הדבר דומה לאדם הנמצא כל היום בחברת אנשים, וכל מה שהוא מבקש הוא פסק זמן כדי להיות עם עצמו. אולם מי שנמצא עם עצמו כל היום ואין לו איש בעולם – חש בדידות והוא משתוקק וכמה שיבוא מישהו ו’יפריע’ לפרטיות שלו. בלי תפילת הכלל, אנחנו נשארים ‘בודדים’. חסר לנשמתנו הפן של החיבור לכלל. התפילה היא ההזנה הרוחנית של החלק הזה. לא סתם מנוסחת תפילת שמונה עשרה בלשון רבים: רפאנו, הושיענו, ברך עלינו, שמע קולנו…

כשאנחנו באים בשם הכלל ובתור חלק מהכלל, התפילה היא אחרת, היא נשמעת אחרת ומתקבלת אחרת. זוהי תפילה כוללת יותר, החושבת במונחים של ‘אנחנו’ ולא רק של ‘אני’. האני שלנו מתרחב, מתחבר לכלל ישראל, מוצא את שלמותו בתור חלק מישות רוחנית רחבה. זוהי תפילה נטולת אנוכיות, שיש לה כח משום שהיא מתעלה מעבר למעגל הפרטי המידי. משום כך יש ערך כל כך גדול לתפילה במנין, לתפילת הכלל שמעלה את תפילת הפרט ומתירה להתפלל עם העבריינים. כשאנחנו משתמשים בנוסח של אנשי הכנסת הגדולה, אנחנו כביכול ‘מתפללים במנין’, לתפילה שלנו יש איכות ממין אחר. ע”פ הפרי עץ חיים (לרבי חיים ויטאל, תלמיד האר”י), בטרם יתחיל אדם בתפילה, עליו לקבל על עצמו מצות אהבת ישראל, שכן היא השער לקבלת התפילות. כלומר, ככל שהתפילה שלנו יוצאת מן הפרטיות שלה, היא מקובלת יותר ומגיעה גבוה יותר.

התפילה הסדורה מקיפה את כל צרכינו, צרכי הגוף, הנפש והרוח, צרכי הפרט והכלל. האם היינו יודעים לזכור לבקש על חכמה בינה ודעת בשטף היומיום? האם היינו זוכרים לבקש שנתקרב לתורה ולעבודת ה’ – אנחנו וכל אחינו, הקרובים והרחוקים? האם היינו מעתירים בעד חולים שאיננו מכירים, ומבקשים על הצדיקים ועל החסידים ועל גרי הצדק? האם היינו עוצרים ומבקשים על הגאולה ועל בנין ירושלים, על שיבה לציון ועל רציית התפילות? האם היינו זוכרים לעצור, למשך מספר רגעים בכל יום, ולהודות לקב”ה על נפלאותיו עמנו, להזכר בכל מה שמושפע עלינו בחסד אינסופי, או רק היינו זוכרים את החסר ואת מה שאנו זקוקים לו כאן ועכשו? האם היינו יודעות לבקש על שלום, בתוכנו ובינינו לבין אחרים? נוסח התפילה מחזיק את כל זה בשבילנו. מכניס אותנו למערכת רוחנית שלא היינו יודעים מעצמנו לבוא בסודה, מעלה אותנו שלב שלב, מעולם היצירה ועד עולם האצילות, מפיל עבורנו מחיצות.

תפילה אישית – כשמה היא, עליך למצוא את הדרך, את המינונים, את סוג הקשר באופן אישי, אי אפשר לומר לך מה ואיך וכמה. יש אנשים שהחלק של התפילה הפרטית קשה להם יותר, ויש כאלה שהחלק של התפילה הכללית זקוק אצלם לעבודה. תפילה היא עבודה, היא עוזרת לנו להשלים ולתחזק חלקים שונים שלנו, דרכה אנחנו מוצאים מה הם ולומדים על נפשנו.

התפילה הכללית שומרת על ערוץ התקשורת שלנו עם הקב”ה חלק וזורם ולא ניתן למצבי רוח מתחלפים. בכך, בעצם, בחיוב התפילה הקבוע, הקב”ה אומר לך שזה לא ניתן למשא ומתן, שזה לא קשור לכמה את מרגישה מחוברת – את חייבת לבוא אליו, להודיעו מה אתך ולבקש על עצמך ועל כל אחיך. חיוב התפילה בנוסח הקבוע שלה, בזמנים הקבועים במשך היום, הוא אמירה כל כך כל כך משמעותית – הוא אומר לך: ילדתי, גם אם היום את עייפה, כועסת, חסרת מוטיבציה או סתם מרגישה מרוחקת, אינני מוותר עליך. את חייבת לבוא אלי. זו אינה פגישה שצריך לקבוע בלו”ז, אני מחכה ומצפה לך, היום, כל יום.

מקווה שהדברים נתנו לך מבט נוסף על הענין,

אם נותרו לך שאלות או תהיות אשמח לענות הלאה.

מאחלת לך שיהיו תמיד לרצון אמרי פיך והגיון לבך,

אורית

Yahel613@gmail.com