אני עומדת איתך על שפת הבור השחור שנפער באדמתך,

חלל שהולך ומתרחב וצובע את חייך בגעגוע עמוק ותמידי.

אני מתקרבת בזהירות. רוצה לבדוק איתך אם נכון לך שנדבר כאן, במקום הזה, כעת.

אולי את רק מבקשת רשות לשבת שם, לשהות בבכי, להתרפק, לכאוב?

אם הלב שלך רוצה- תני לו. הנה לך זמן ומרחב,

אני אשוב כשיתאים לך, ואז תוכלי לקרוא את המילים שאחרי הכוכבית.

*

כשישבתי שבעה על ביתי המתוקה, אמרו לי שיום אחד אני אגיע ל'השלמה'. עד היום אינני מבינה את החוצפה של המינוח. שאני 'אשלים' עם הפרידה?! מישהו באמת רציני בבקשה חזו?! אני לא רוצה להפרד, לא יכולה. גם שתים עשרה שנים מאוחר יותר, אני לא מוכנה להסכים.

התאור הנוגע שלך הציף בי את התחושה הזו.

אז מה נעשה, יקרה? הן אינן כאן פיזית. ולעולם לא יהיו.

הפער הזה קורע את הנפש- בין החיים לבין מה שהיה יכול להיות בחיים.

קודם כל, נבכה ונכאב בלי מעצור.

גם אברהם אבינו בכה בעקדה מצער על פרידתו הפיזית מיצחק. כך כתוב במדרש "ילקוט שמעוני", והוא עדיין "איש האמונה". הקב"ה רוצה אותנו אנושיים!

וכשהדמעות תזלוגנה, בין מעינייך ובין לתוך הלב פנימה- שאלי אותן: דמעות, מה אתן אומרות?

הקשיבי לקולן. מה הן מביעות? מה הן אומרות עלייך? על אמך? ואחותך? על הקשר?

געגוע ומשאלה שיכולת לשתף – מעידים על קשר. אם לא היה חיבור, לא היה אבל על אבדנו.

אז מה היה שם, בקשר בינך לבין אמך?

מה היה שם, אמיץ וטוב, בקשר עם אחותך?

חבקי את המתנות שקיבלת מהם.

עצרי כשאת מחובקת, ושלחי להם 'תודה'

הודי גם למי שאפשר את המתנות הללו.

לפעמים אנחנו כמו ילדים קטנים, מבקשים 'עוד' לפני ההכרה בטוב שהיה, שאינו מובן מאליו בכלל.

איך את תוכלי לשמר את המתנות הללו בחיים, להעביר אותן הלאה לדורות הבאים? איך זה יכול להתבטא במעשים קטנים, אמירות טובות, טקסים מסוימים?

ומה את נתת לאמך? ומה אחותך קיבל ממך? איך הנוכחות שלך בחייהם עשתה להם טוב?

מה כל אחד מהם היה אומר לך על החיים שלך כיום?

אמנם הן אינן איתך פיזית, אבל הם צרובות בליבך ועדיין יש לך קשר איתן. לא חייבים לומר "שלום" של פרידה. אפשר לומר "שלום" של קבלת פנים וחיבור, גם לאחר הפרידה הפיזית.

אני מציעה לך לעשות משהו שאולי ישמע מוזר, אבל הוא אמיתי, ומרפא לנפש. הרי כשאנחנו מדברים עם בנאדם, אנחנו שומעים אותו כפי שעובר בפילטרים של הנפש שלנו. השיח כפי שאנחנו תפסנו נצרב בתוכנו, והקולות ממשיכים להדהד ולהשפיע. לכן שיחה בין שתי אנשים היא ברובה שיחה בין קולות פנימיים בתוכנו. אין סיבה, אם כן, שלא תערכי שיחה בין הקולות שבתוכך שמייצגים אותך ואת אמך, ואת אחותך. זו צורת שיחה שמכונה "הכסא הריק" ומשוייכת לגישות הפסיכודרמה והגישטלט בטיפול הנפשי.

אנשים רבים מצאו מזור בשיחות כאלה, בכך שיש אפשרות להמשיך את הקשר, לאפשר את הנוכחות והשיתוף במובן של המקום בלב, ומשם לרפא.

כדי לעשות זאת, קחי פסק זמן משמעותי ומצאי מקום לשבת בו, מקום שמרגיש לך מוגן. זה יכול להיות בבית או בפינה בטבע.

ארגני מקום ישיבה עבורך ועבור בת שיחך – אמך או אחותך. אמרי "שלום" ודברי איתה. בלי מעצורים, בלי סינון של השכל. תני ללב להוביל.

פני אל מי שיושב איתך, והמתיני לתגובה. שאלי אותה, והמתיני במתינות לתשובה. אם תאפשרי, את תרגישי איך זה עולה מתוכך.

יש אנשים שמעדיפים ממש לשבת במקום של הדובר, להחליף מקום ישיבה עם התורות בשיח. זה יכול לסייע לדברים לצוף בתוכך ולזרום בספונטניות.

אין סיבה להפרד מהעושר שהם מהווים בתוכך.

אפשרי לעצמך גם לכאוב את העדרם, אם זה מה שעולה. נוכחותם האוהבת תתן טעם אחר לבדידות ולגעגוע.

*

אינך יכולה להחזיר את מה שהיה, והרצון לכך גורם לפער כואב בין המציאות לרצון.

כשאת בוחרת לרצות משהו שלא קיים- את לא חיה את הרגע הזה, ובעצם קברת אותו.

כשאת בוחרת לעשות רצונו כרצונך, אזי את מחפשת את ה'יש' של הרגע הנוכחי, וחיה אותו.

אפשרי למשמעויות העבר להמשיך ולפעום בך היום,

מצאי את נקודות החיבור שלך כפי שמתאפשר עכשיו.

תני חיבוק לחיים שבתוכך,

על כל גליהם ורבדיהם.

ובכל פעם שאת בוחרת בחיים,

את מאפשרת לכל מי שהיה-

להיות עדיין

שותף לחייך.

באהבה,

שפרה

[email protected]