אבא יקר!
בצפייה שלך היית אמור לראות את פירות החינוך מהישיבה גם בבית, אבל זה לא קורה, קשה לך לראות את הפער הזה, מיצית את כל האפשרויות ליישר את הבנים, כעת אתה כבר מרים ידים.
התסכול לאור ההרגשה שמשהו בבית לא הולך טוב, מלמד על תחושת אחריות גדולה לחינוך הבנים/ות.
כאבא ירא שמים אמיתי – אתה דואג מאד, אולי חוסר ההקפדה של הילדים ימשיך, לאן כל זה יוביל בעתיד, ובכלל מה זה מלמד על מצבם הרוחני הפנימי בהווה…
שאלתך נכתבה כאשר אנחנו עדיין תחת השפעת תקופת הקורונה, חשוב שתעורר את תשומת לבך, לתקופה זו הייתה השפעה דרמטית וכאובה ביותר על נושא התפילה במניין בכלל, ואצל בחורי ישיבות מתבגרים בפרט.
התפילה פרצה אל הרחוב והמרפסות, הסגרים הפרו את ההרגל השגרתי והבסיסי של תפילות במניין בבית כנסת, זה יצר נקודת שבר של ממש! כעת רבים בעולם הישיבות נדרשים להתמודד מול האתגר הזה.
אציין, שב”רב-שיח” חינוכי שהעברתי לבחורי ישיבות לפני כמה ימים, המשבר לגבי “התפילה” תפס את המקום המרכזי, זאת לבקשת הבחורים עצמם!
במובן הזה יתכן שהאתגר של ילדיך המתבגרים הוא בבחינת “צרת רבים”, ואולי ניתן למצוא בכך “חצי נחמה”.
גם בתקופה נורמלית, כשניתן להתפלל בבית הכנסת ברוגע ובלי הגבלות ומסכות, ריכוז בתפילה והקפדה על ‘קימה בבוקר’ לפי ‘זמני תפילה’ מהווים אתגר לא פשוט אצל בחורי ישיבות, בגיל ההתבגרות הגוף דורש שעות שינה רבות יותר, מתבגרים רבים סובלים משיבוש בשעון הביולוגי ומקשיים בתזמון שעות השינה. בנוסף, כחלק מתהליך של בניית זהות רוחנית גם ה’חיבור’ והטעם בתפילה עדיין לא מפותח ונרכש בשלמותו.
בדבריך אתה מניח שבישיבה הבן אכן מצליח יותר לעמוד בזמני התפילה ובסדרים.
מחד, יש בזה מסר נוסף של הרגעה, כי כנראה זה לא קורה סתם, זה מלמד שמשהו בנוי אצלו, שיש לו את היכולת והכוחות בפוטנציאל להתנהג כראוי.
מאידך, זה מעורר לתהות, מה מרפה את כוחותיו “דווקא” כשהוא נמצא בבית? מה הם אותם דברים שקיימים בישיבה – שבבית לא נמצאים?
בהקשר זה, מבקש לציין כי הקושי לעמוד בזמני תפילה מתעצם אצל חלק גדול מהבחורים ‘בעיקר’ כשהם חוזרים למנוחה בבית אחרי שהות ממושכת של עמל בישיבה… ישנם הורים שבטוחים כי יש בכך כדי להעיד שהבחור לא בנה את עצמו בישיבה כראוי, אבל זה לא בהכרח כך.
בחור נדרש להשקיע המון אנרגיות נפשיות כדי להתמודד עם הסטנדרטים והדרישות החברתיות והלימודיות בישיבה, כשהוא חוזר הביתה זה כמו אחרי תקופת עבודה מפרכת, ישנה נסיגה טבעית, הבחור מרגיש צורך במרחב יותר משוחרר, צורך להתפרק קצת מהעול… לעיתים גם מהעול של זמני התפילות המקובלים… זוהי מעין ‘ירידה לצורך עליה’, ולא בהכרח מלמד על מצב רוחני שלילי מהותי כל כך.
מטרתי העיקרית בהקדמה זו היא כפולה.
מחד, להעביר לך מסר חשוב של חיזוק ועידוד.
למסגר מחדש את נושא התפילה אצל בחורי ישיבות, לנרמל ולהרגיע, לבקש ממך לשחרר ולהרפות…
דאגה וחשש מתמיד מול מתבגרים זה מתכון בדוק לשגיאות חינוכיות שמשיגות מטרה הפוכה. שגיאות כדוגמת: ביקורתיות יתר, ביטויי אכזבה סמויים, שיח של עוקצנות/ציניות, יאוש ושליליות.
גיל ההתבגרות אינו מסתיים בגיל 19, הקושי בתפילה ועמידה בזמנים זה עדיין לא ‘סוף פסוק’, עולמם הרוחני עדיין בתהליך בניה אינטנסיבי… נדרש מאיתנו כהורים סבלנות יתרה, ובעיקר אמון מלא בכוחותיו של ‘הבחור’ – ‘לבחור’ בטוב!
מאידך, שאלה זו היא הזמנה עבורך להתבוננות מעמיקה ורחבה יותר בעולמם הרוחני והאישי של ילדיך.
מדבריך קיבלתי חרך הצצה דיי צר, האם אתה רואה אותם בעיקר דרך זמני השחרית/מנחה או השקיעה… שזה מה שמשתקף לנגד עיניך כשהם בבית? אולי בטעות אתה פשוט ‘לא מודע’ שיש לך בנים מצוינים? בדקת איך הם מבחינת השקעה בלימוד, כמה שמחת חיים ונעימות הם יודעים להשרות בין החברים והסביבה שלהם? האם הם אוהבים לעזור, בעלי לב טוב?
חשוב שיהיו לך מקורות של ביטחון מעבר לאלו שאתה מחובר אליהם כרגע, שיעזרו לך לראות את התמונה המלאה על עולמם של ילדיך. תוכל לקבל משוב מעמיק מרבני הישיבה, מכאלו שמכירים את הבנים ביום יום, כך גם לגבי המוסד החינוכי של הבת.
גם אם תשמע שהבן שלך אכן מאחר לתפילות אפילו בישיבה, אולי הוא בחברה טובה, כי ישנם עוד רבים וטובים שלא מגיעים בזמן, השאלה החשובה היא: איפה הוא על ה’רצף’ ביחס לממוצע החברים שסביבו מבחינת יראת שמים ותפילות?
יתכן שגם אם לפי הקריטריונים המחמירים שלך כאבא אתה לא תהיה מרוצה… תוכל להבין שהבן בסך הכל ‘טוב’, ואין כאן משהו חריג. זה יתן לך את הרוגע שאתה כ”כ מבקש, תבין שלא מדובר על חבר’ה שבדרכם אולי להיות שבאבניקים…
[במאמר המוסגר:
אם ח”ו תגלה אחרי בירור מעמיק, שהבן נמצא בתהליך הידרדרות משמעותי, נקודה שלא עלתה בבירור מתוך השאלה שלך, אם תמצא שהישיבה מתקשה להשפיע עליו לטובה ואף אתה כאבא מתקשה להשפיע עליו, מה שמצביע על כך שהבן נמצא בקושי גדול, שהוא חי לו לבד בתוך המצוקה, אז הוא גם וודאי מחפש… פה בהחלט החשש העיקרי שהוא יחפש את החיבורים ברחוב!
במצב כזה עלינו כהורים לחפש את מקורות ההשפעה על הבן, להבין איפה לבן הזה יש חיבורים, לפעמים צריך להתאמץ לייצר עבורו קשר של מישהו שיחבור אליו… רק מתוך “קשר של קירבה” אפשר יהיה להשפיע עליו, אבל לא מתוך זה שאתה רץ אחריו כאבא ו’מזנב’ בו על חוסר ההקפדה שלו].
*
בחלק הקודם ניסיתי להפחית מעט מדאגתך, קשה מאד להרפות ולפעול נכון כשהלב מלא בחשש ודאגה מהעתיד, כעת אבקש להתייחס לגבי הנושא המהותי יותר, חשיבות הקשר הקרוב עם הילדים המתבגרים.
בשאלתך יש דילמה סמויה, מתח בין צד חינוכי תורני לבין צד ביתי ואישי. מצד אחד חשוב מאד מאד לקום לתפילה ובזמן, מצד שני חשוב להשקיע בקשר עם הילדים.
אתה כאבא אומר בעצם: הקשר עם הבן פחות חשוב לי, מצידי שיישאר בישיבה העיקר שיקום בזמן לתפילה…!
הדאגה מובילה ומנחה אותך, עד כדי שאתה מוכן לוותר על הבית כ”בית חינוך” משפיע, מתוך תקווה שלכל הפחות בישיבה (שם הבן אמור לגבש את עיקר הזהות שלו – להבנתך), הוא “לכאורה” מקפיד על הזמנים והסדרים, בגלל זה כתבת שאתה “ממש” מעדיף שהבן לא יגיע לבית.
אנא! שקול בדעתך לערער על הנחה יסודית זו.
אנו יודעים שהתשובה לשאלה שבחור שואל את עצמו בגיל התבגרות, איזה דרך הוא בוחר לעצמו בחיים, עוברת דרך הקשרים והחיבורים שיש לו.
הסיכוי שהילדים ימשיכו בדרך הטובה שלך, תלוי עד כמה אתה תשמור על קשר קרוב איתם, אם אתה לא תשמור על קשר של קירבה קח בחשבון שיש סיכון גדול בדרך שלהם…!
הורים רבים יכולים להגיד שיש להם “קשר טוב” עם הילדים, אבל ענין ה”קירבה” הוא דרגה אחרת, הדגש צריך להיות לא על “קשר טוב” אלא על “קשר של קירבה”!
עדיף לך להשקיע את כל מרצך ודאגתך בבניית מערכת היחסים שיש לך עם הילדים המתבגרים, ו’להרפות’ לחלוטין מהנושא החינוכי ההלכתי.
[בהומור, עלינו האבות להיזהר שברכת “ברוך שפטרני מעונשו של זה” לא תתברר כ”ברכה לבטלה”…].
למרות שככל הנראה הם אכן לא ילכו לתפילה ולא יקפידו על זמני השקיעה… זה בבחינת מה שאמרו חכמים: “חלל עליו שבת אחד, כדי שישמור שבתות הרבה”!
כאשר אתה ‘מנדנד’ אתה עושה משהו הפוך על הציר של קירבה וריחוק! לעומת זאת, כשאתה ‘מרפה’ ומפסיק להציק להם על התפילה, שזה ממילא לא מועיל (ורק מזיק!), אתה מאפשר התפתחות קשר של קירבה איתך.
בטווח הרחוק לקשר כזה יש משמעות רחבה ומכרעת ביותר, בין השאר גם על השאלה האם הבן יקום ‘בסופו של דבר’ לתפילה בזמן…!
חשוב לחדד, “להרפות” לא קשור רק במעשים אלא בעיקר במחשבות.
גם בבית אתה לכאורה ‘מרפה’… מעיר פעמים ספורות בלבד, אבל בתוכך אתה סוער, אתה אוכל את עצמך: האם הבן יקום? התסכול מהדהד לך בראש.
“להרפות” זה ההיפך ממישהו שמחזיק חזק, ממישהו שכל הזמן מנסה ימינה ושמאלה, ניכר באי שקט הפנימי שלו.
“להרפות” פירושו להגיע לאיזושהי השלמה וקבלה, מתוך ראיה מפוכחת שזה אמנם לא מושלם, אבל זה עדיין הכי טוב ונכון שאני יכול כרגע, אין עוד צורך להתאמץ בכיוון, מעבר לכך זה כבר בבחינת “כל המוסיף – גורע”.
אתה צריך ללכת לתפילה מתוך הרגשה שעשית את הדבר הנכון, ולהגיד לעצמך בביטחון: כרגע זה הדבר הכי טוב שאני יכול לעשות, זה “בסדר גמור”, ועכשיו אני הולך להתפלל לה’ שיהיה טוב.
כשתקבל את המצב בהשלמה, תוכל להימנע מלשדר לבנים שאתה מאוכזב מהם, להימנע מלבקר אותם בדרך עקיפה או מרומזת (כמו לשאול על קריאת התורה, אחרי שהבן כבר התפלל בחדר), להתחיל לראות בהם את שאר המעלות שוודאי יש בהם, להאמין שהבנים אינם מתנהגים כפי שהם מתנהגים מתוך רשעות או עצלות אלא רק מתוך קושי סמוי כזה או אחר.
אם תהפוך את האושר של הבנים למטרתך העיקרית, ולא את הנחת שאתה מצפה לראות מהם, אם הם יראו שבאמת אכפת לך רק שהם יהיו מאושרים ושמחים, ייתכן שזה יקח זמן, אבל עם הרבה תפילות השינוי יתחולל בסופו של דבר, אל יאוש!
*
לילדים יש רגשות של בושה כלפיך. לרוב, הבושה באה כתוצאה מהבנה מתפתחת עם השנים ככל שהילד מתבגר, הבושה של הבנים אינה מלמדת שאתה לא בסדר, זה בעיקר מלמד על שוני מהותי בסגנון ההתנהגות והבדלי אופי בינך לבין הילדים (כנראה קשור גם לפער בין דורי מצוי).
בנוגע לדוגמת הריקוד בשמחת תורה. אתה כנראה איש אמיתי, נותן ביטוי חופשי לפנימיות שלך, רוקד בשמחת תורה כאשר כולך בהתלהבות.
זו הנהגה מעוררת התפעלות, כעין זה מצינו אצל דוד המלך שהיה מפזז ומכרכר לפני ה’, וכשמיכל בת שאול בזה לו, השיב לה דוד: “ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני” (ראה שמואל ב, ו).
מצד האמת העבודה הפנימית בנקודה הזו היא כולה של הבן, עליו לקבל את האבא המיוחד שלו שרוקד מתוך פנימיות גדולה, והתקווה היא שזו אכן תהיה נקודת המבט שלו בעתיד, אחרי השלמת תהליך ההתבגרות.
אבל אני שואל אותך, אבא יקר!
האם אתה מוכן לקבל שהבן נמצא כעת בתקופת ההתבגרות, אלו כמה שנים ספורות בהם הוא בשיא הרגישות החברתית שלו!
בגיל זה הבחור מרגיש צורך פנימי לראות בחברה ובסביבה מקור חשוב לגיבוש הזהות שלו, הוא חי בחברת צעירים בה ישנם גם כל מיני ציניקנים וכל מיני מבטים…
הבן לא נמצא במעלה וברמה הרוחנית הגבוהה שלך (!), והחיצוניות בגיל הנעורים כל כך משפיעה ומשחקת תפקיד, מה יגידו על איך שאבא שלי נראה, מה זה אומר עלי, יש שם רגישות גדולה מאד.
כל כך אפשר להבין אותך, אבל גם כל כך אפשר להבין את הבן…
הרגישות של הבן היא בעיקר לאיזשהו ביטוי חיצוני, אבל הלא השמחה עם התורה כל כך חשובה ויקרה לך, יתכן שהשאלה האם הריקוד שלך הוא מספיק עגול ואלגנטי זה לא החלק החשוב אצלך?!
זה לא שאתה חייב להתקפל, אבל כדי להתחשב ברגשות של הבנים, אם אתה רק יכול לתת פחות ביטוי חיצוני, בלי להשפיע על עומק השמחה שבלבך על התורה ובתורה, זה בהחלט דבר יקר וחשוב מאד!
מן הראוי שתעביר מסר לבן שלמרות שאתה מצדך תעשה ככל יכולתך כדי להתחשב בו, בעיקר כי אתה מבין שהוא נמצא כיום במקום שהוא מוכרח ‘כביכול’ לתת משקל גדול ל”מה יאמרו”, עם זאת עליו לדעת שהעניין הזה של “מה יאמרו” אמור ללכת ולהתפוגג, לתפוס פחות ופחות מקום בעולמו – ככל שיתבגר יותר.
תסביר שלמרות שהרגישות שלו מובנת לך, מן השמיים זימנו לו אתגר של אבא ששונה ממנו, זה בעצם “קריאת כיוון” עבורו לצאת מהמקום הזה של ה”מה יאמרו” כמה שיותר מהר, להשתדל להתבגר ולהתחבר אל פנימיות הדברים.
לסיום –
נדרשים כוחות נפש גדולים כדי להתמודד עם המשימה של להיות אבא לבנים/ות בגילאי ההתבגרות, זו משימת הישרדות של ממש, קשה להתמודד עם סימנים שמעוררים דאגה, קשה להרפות, להסתגל לשינויים, להעיר ולעורר את האהבה בלב, להיות שם לגמרי אך ורק לטובת אושרו של הבן, להקשיב ולהתעניין בלי לנדב עצה או הערה. לא להתייאש ולתת אמון, לזכור את כל הטוב שעוד צפוי לצאת מהבן בעתיד.
זכור! הקב”ה אבינו הרחמן, השותף השלישי ביצירה, הוא שהועיד את הניסיון המיוחד הזה, הוא שקבע איזה חולשה או אתגר יהיה לך עם כל בן לפי הכלים והתנאים המסוימים לו, סמוך עליו, לא עליך המלאכה לגמור… ואי אתה רשאי להיבטל ממנה.
מאחל שהתקופה המאתגרת כל כך תחלוף לה במהרה, והילדים עוד יסבו לך הרבה גאווה ונחת יהודי.
בהצלחה!
חיים עוזר ה.
דלג לתוכן
תגובה אחת
תשובה יפה