דלג לתוכן
שלום, נמצא כרגע במערבולת רגשות, שידוך שנמשך זמן ארוך יתבטל וחזר מספר פעמים, נכון להיום הבחורה התחתנה, הייתי תקופה ממש ברגשות אשם תחושת פספוס חוסר חשק להמשיך קדימה והרבה תהיות עם עצמי בתוך עצמי. ידועים מאמרי חז"ל מהגמרא מהזוהר ועוד. בנפשי הדבר אך אין לי ממש כלים לגעת בזה.
בכל שידוך רואה אותה וחושב עליה, משתדל לראות קדימה ולא ליפול לרחמים עצמיים, אשמח לעצה כלים לחיים, תודה.
שלום לך בחור יקר
השאלה שלך מונחת לנגד עיני כמה ימים, אני קורא אותה שוב ושוב. לפעמים נדמה לי שאין לי מה להוסיף, משום שאתה יודע היטב מה לעשות, להסתכל קדימה, לא לשקוע ברגשות אשם או ברחמים עצמיים. אבל אתה מבקש עצות וכלים מעשיים…
רגשות אשם הם חלק מהחיים. לא ניתן להתעלם מהם ולבטל אותם, לא בגלל שהם לא מוצדקים (גם אם זה נכון) ולא בגלל שהם מזיקים. רגשות לא באים לפי הזמנה ואי אפשר להחזיר אותם לחנות כי הם לא מביאים תועלת…
מאידך, המועקה שנוצרת בעקבותם, הרצון שלנו לברוח מהם, גם הוא רגש אנושי שמוטבע בנו. יש כאן בעצם התגוששות בין שני מאפיינים מרכזיים מאד באדם: הכח לשלוט על חייו, האחריות שהכח הזה מטיל על כתפיו – לבין האפשרות המוגבלת מאד לנצל את הכח הזה בצורה נכונה. המתח הזה יוצר מצב מתמיד של רגשות אשם, משום שאנו לא מצליחים לנהל את החיים שלנו בהתאם לכח שיש לנו, לכאורה; הרי 'אילו השכילו ההורים לשלוח אותי לישיבה קטנה שמתאימה לי/אילו לא הייתי מתפתה להיות חבר של פלוני בישיבה גדולה/אילו לא הייתי מתחתן עם האשה הזאת/אילו לא בחרתי באורח חיים הזה – החיים שלי היו הרבה יותר טובים'. אין גבול למספר הבחירות שאנו עושים בחיינו, וממילא למספר התסריטים שניתן לדמיין 'מה היה אילו'. חיים של אדם מלאים בצמתים שונים ומשונים – איך אפשר שלא יטעה באחת מהם ויהרוס לעמנו את החיים?
האמת שזה מעלה קושי מחשבתי, משום שזה מרגיש כמו ילד קטן שנתנו לו לנהוג במשאית: הכח – עצום, הסיכון – נורא, האחריות – עצומה, ועל מי היא מונחת – על כתפיו של ילד, שבקושי רואה מהחלון, והיכולת שלו לקבל החלטה נכונה בכביש שואפת לאפס… איך זה יכול להיות?
אני הקטן, איני יודע תשובה לשאלה הזאת; אין לי גם שום פתרון למתח שבין רגש האחריות שלנו על החיים שלנו לבין ההבנה שזה 'גדול עלינו'. אלו באמת שאלות גדולות, כל כך גדולות, עד שכל תשובה שתינתן להם תהיה נכונה חלקית בלבד. גם אם אנסח כאן מאמר הגותי מעמיק, בנוי על יסודות איתנים במקורותינו, על 'חלוקת התפקידים בין הקדוש ברוך הוא לאדם', זה יהיה חלקי בלבד. אני מעדיף, בעניינים כאלו, לא לכתוב כלום, מאשר לכתוב דברים חלקיים.
אלא שמצד שני ישנו דבר נפלא: לאדם בריא יש יכולת להתנהל בתוך הסבך הזה בתבונה מבלי לדעת את התשובה. הקדוש ברוך הוא ברא את העולם באופן שיש בו מתח מתמיד (בין הקב"ה לאדם; בין קודש לחול; בין אדם לחבירו ואפילו בין איש לאשתו) – אבל מתח שמאפשר חיים בריאים וטובים. איך? כי האדם נברא עם מנגנונים רגשיים מאוזנים שמכילים את המתח בצורה הנכונה.
כך, נדמה שהמתח שתיארתי לעיל מוכל אצלנו באופן מאד מאוזן: כשאנחנו צריכים להחליט משהו בחיים, אנחנו מתייחסים אליו ברצינות ובאחריות. בודקים, מבררים, חושבים הרבה. אבל – עד רמה מסוימת. כולנו מכירים אנשים בעלי קושי בקבלת החלטות, משום שהם לעולם לא בטוחים שאכן הם מיצו את בירור הנושא. זה נתפס, ובצדק, כקושי, כבעיה, משום שהמנגנון המאוזן של האדם יודע לקח את הדברים בערבון מוגבל. יש לנו אחריות על החיים שלנו, אבל עד גבול מסוים. וכמו כן- אחרי שהחלטנו משהו וכבר אין דרך חזור – זהו, ממשיכים הלאה, לא חוזרים ובודקים. זה מעבר לגבול האחריות שלנו.
לא נראה לי שחידשתי כאן משהו. זו גם לא היתה מטרת הדברים. המטרה היתה לנסח קצת את האינטואיציה הבריאה שלך – לא לשקוע ברחמים עצמיים וברגשות אשם; לא לחשוב 'למה אמרתי לה לא'; להסתכל קדימה – את כל זה אתה עושה כבר, אבל לפעמים אדם צריך איזה ניסוח שיעזור לו להבין את מה שהוא עושה. שזה יהיה הגיוני.
מקווה מאד שעזרתי בזה, לעזור לך להמשיך בדרך הנכונה שבחרת בה.
בברכה שתמשיך להצליח להסתכל קדימה, ורק קדימה!
יצחק
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
