שלום לך שואלת יקרה,
נהנתי לקרוא את שאלתך, את מביאה איתך רוח של שיח אמיתי וכנה,
יש בך את האומץ להתבונן פנימה ולשאול “איך אני באמת מרגישה עכשיו”,
ונראה כי אינך נבהלת כשהתשובה אינה עונה ל”מוסכמות החברתיות”.
אילו היית נשארת עם הדברים לבדך, הייתי מוטרדת, שכן קל ללכת לאיבוד במסעות מעין אלו,
אבל השילוב הקסום הזה בין כנות לאומץ, מביא אותך גם לפתוח את הדברים, להעלות אותם ולהיות קשובה לתגובות שסביבך,
מה שלטעמי, מבטיח לך צמיחה והתפתחות מתמדת.
את פותחת את מכתבך, בהתייחסות לפער בין החוויה הרגשית שלך את יחס הסביבה כלפייך, לבין המציאות העובדתית, אובייקטיבית.
כלומר, באופן שכלתני ועובדתי את מבינה שאת אהובה ומוערכת,
אך משהו בתוכך מסרב להפנים את אהבת הסביבה.
האדם מטבעו, שואף לחיות במציאות הרמונית בה הרגש והשכל צועדים זה לצד זה,
כולנו מבקשים לעצמנו, מציאות בהירה ועד כמה שניתן, גם נשלטת.
אם אני מפרשת נכון את התמונה, אז בכדי לגשר על הפערים בין החוויה הסובייקטיבית שלך (ככזו שאינה מוערכת ואהובה)
לבין המציאות האובייקטיבית בשטח (בחורה אהובה ומוערכת)
נולד לו סיפור חדש, סיפור שמאפשר לך לגשר בין הרגש לשכל, ובסיפור החדש הסובבים אכן אוהבים אותך, אבל זו אהבה תלויה בדבר.
לכאורה, הם לא אוהבים אותך, אלא את הטובה שתופק ממך להנאתם.
אני רק מנסה לדמיין לעצמי את התחושה הקשה של אדם שמרגיש שהוא דומה לחפץ,
חפץ דומם בו כל אחד משתמש כפי רצונו.
והתחושה היא בלתי נסבלת!
נראה לי שעומדות לפנינו שתי סוגיות להבנה:
- מהות יחסי הגומלין בין האדם לסביבה.
- כיצד יכול האדם לעזור לעצמו להרגיש “שווה”.
על מהות יחסי הגומלין בין האדם לסביבה
שמעתי פעם אדם ששאל אמא, בכמה כסף היא הייתה מוכנה למכור לו את בתה,
האמא השיבה, כצפוי, שהיא לא תמכור את הבת בעד שום הון שבעולם.
ואז השיב לה אותו איש, אם ככה, את האדם הכי עשיר בעולם,
יש לך משהו אמיתי ששוה יותר מכל דבר.
לעניות דעתי, הקשרים שלנו, מערכות היחסים שלנו ובעיקר המשפחה שלנו,
הם הנכס הכי יקר שיש לנו.
ושם, יקרה, אל תתני לעצמך להתבלבל, אף אחד לא ימכור אותך בעד שום הון שבעולם.
בין אם תעשי מה שמבקשים ממך, ובין אם לא.
יחד עם זאת, אנחנו חיים ביחד, ויש הגיון בריא לפיו כולנו חולקים את הנטל בבית ובחברה.
לכל אחד מאיתנו ישנם סוגי נטל איתם הוא מתמודד בכיף, וישנן תמיד המשימות הפחות אהובות.
ויותר מכך, אילו הסביבה לא הייתה פונה אליך בבקשה לסייע, היית מרגישה לא יעילה וממילא “פחות שווה”.
טיפלתי בעבר בבחורה, שעברה תקופה קשה בחייה.
אמה החליטה להקל עליה ככל שתוכל וכחלק מנסיונות “ההקלה”, היא הפסיקה לבקש ממנה לבצע משימות אותן ביצעה קודם לכן.
האם פשוט פרקה את כל התפקידים של הבת וחלקה אותם לאחרים, כשהיא בטוחה שבדרך זאת היא מתחשבת ועוזרת לבתה.
איך לדעתך הגיבה הבת? הרי באו לקראתה במקסימום.
היא הייתה חופשיה לבחור ולעשות רק מה שבא לה.
הבת סיפרה, שהגישה הזו ממש פגעה בה,
התחושה שלה הייתה שלוקחים ממנה את טעם החיים,
להיות חלק מהמשפחה, לתרום להועיל.
לצד זאת, אין ספק שלכל אחד מאיתנו צריכים להיות גם גבולות,
כל אחד לפי כוחותיו, יכולותיו וסיטואציית החיים שלו,
צריך לתעדף את המשימות האישיות והחברתיות בצורה שתאפשר לו חיים מאוזנים.
אז אם הצלחנו לפרק את התפיסה שכולם סביבנו רק אינטרסנטים, נשארת לנו הסוגיה השניה:
כיצד יכול האדם לעזור לעצמו להרגיש “שווה”
את כותבת “יש משהו בתוכי שמתחשק לו שיאהבו אותו ככה. למה? כי זאת אני!”
ואני מסכימה איתך בהחלט, את ראויה לאהבה מעצם קיומך, בלי שום קשר למעשה או הוכחה כזו או אחרת.
את כאן, ודי בכך בשביל לאהוב אותך.
ואז את מוסיפה “רוצה להרגיש מוערכת לא רק כשנותנת את כל כולי. גם כשלא” ובהמשך את מתארת את המאמץ שלך
לרצות את הסביבה ושואלת על כך “למה אני צריכה לקרוע את עצמי ואז להרגיש שאני שווה??”
שימי לב, יקרה, הדיון הזה נעשה בינך לבינך,
כשאת קורעת את עצמך את מרגישה שווה,
את מודדת את עצמך לפי מה ואיך שאת נותנת מעצמך.
יתכן, שכפי שכתבת, גדלת על המשוואה הזו.
אבל כעת את אדם בוגר ועצמאי, ובכוחך וביכולתך לשנות את התפיסה.
אנחנו טועים לחשוב שאם רק יגידו לנו, יעשו לנו וכד’
אז …נהיה מוערכים, א ורק אז דברים יסתדרו לנו.
אבל האמת היא שמערכת היחסים של האדם עם העולם,
מתחילה מבפנים.
כן, כן, ממערכת היחסים של האדם עם עצמו!
יש בזה בשורה טובה, כי את לא תלויה באף אחד אחר.
אך לצד הבשורה הטובה, את בוודאי מבינה שיש כאן הרבה עבודה עצמית.
ללמוד, לאהוב את עצמך.
לקבל את עצמך,
גם ובעיקר אם את לא מושלמת (אם יש דבר כזה בכלל).
עליך ללמוד להשקיט את הקולות הפנימיים,
התובעניים.
ולקבל את מי שאת! כי כמו שכתבת “כי זאת אני!”.
ככל שתתמידי בזה תגלי שאת מובילה את הסביבה
ולא היא אותך.
מקוה שהצלחתי להשיב לך,
ומאחלת לך שתחושי תמיד, נאהבת בראש ובראשונה ע”י עצמך.
רויטל
revitalm5@gmail.com
דלג לתוכן
תגובה אחת
תשובה טובה ביותר ועונה בצורה מדויקת על השאלה.
ואת יודעת רויטל, כתבת על לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי ותאמת וסליחה שאני אומרת אבל אני לא רק אוהבת את עצמי, אפילו מאוהבת בי. באמת!
אוהבת את האופי, התכונות, החיצוניות שלי את מי שאני!
זה בעיקר מול הסביבה.
ושוב פעם מדגישה: אני מודעת למקום שיש לי במשפחה ובחברה- מקום הכי טוב, באחריות!
אבל אני מצפה מעצמי תמיד ליותר.
אם מישהי לא תוכל לעשות משהו כי לא מסתדר לה אז זה הכי ברור ומובן. מה?! היא בן אדם.
אבל אם לי זה יקרה- זה יהיה בילתי נסלח בעיני.
וזה קצת מוזר. סותר אפילו הייתי אומרת.
לא??
אולי לזה את קוראת קולות פנימיים שאותם צריך להשתיק?