שלום לך שואלת יקרה!

אהבתי כל כך את הכנות שלך.

את מסבירה בצורה כל כך חמימה וישירה מה מטריד אותך, שזה מרגיש ממש כמו לשבת איתך על כוס קפה ולפטפט…

אני קוראת בשאלה שלך שלוש בעיות שמטרידות אותך:

1. חוסר הזדהות עם כל מיני כללים ונורמות של הסמינר ושל החברה

2. תחושה של חוסר חירות, בזה שאת צריכה להתאים את עצמך לכללים מבחוץ ולא מרגישה מספיק בוחרת איך להתנהג לפי הדעות והערכים שלך.

3. התמודדות עם נסיון בצניעות, ואיך מסתדרים עם ההבנה שצנוע זה יפה, אבל גם לא צנוע זה יפה…

אז עניין אחד שמפריע לך, זה הכללים של הסמינר. את מרגישה שחלק מהם לא קשורים באמת לצניעות. מכעיס אותך להימנע מללבוש דברים יפים ומעניינים מסיבות שאת לא מזדהה איתן בכלל.

זה באמת מרגיז ממש!

בפרט לנערה כמוך שמצד אחד היא כל כך נשית ואוהבת אסתטיקה, ומצד שני כן חשוב לה לציית ולהשתלב. אני לגמרי מסכימה איתך שחצאית ארוכה או סוליה לבנה לא שייכות לצניעות. ואני רוצה להעיר את תשומת ליבך לדבר מעניין שהסברת כבר במכתבך. הכללים הללו, שמעצבנים אותך הם לא פרי דמיונה של מנהלת הסמינר שאת לומדת בו, נכון? כתבת שזה כל בנות הסמינרים בארץ, ושהפדיחה היא גם מהחברות. למה זה כך? למה החברה כולה החליטה לסמן אופנות וסגנונות מסוימים בצורה שלילית? וכמו שכתבת, לפעמים אלו דברים שאין להם שום קשר לצניעות. ושום קשר גם לערכים אחרים.

נעל עם סוליה לבנה היא דוגמא מצוינת. מה רע בה? איך יכול להיות שכל כך הרבה מנהלות ומורות ברחבי הארץ חשבו לאסור על בנות לנעול אותה?? למה באמת כל כך הרבה בתי ספר חוזרים על החוקים הלא הגיוניים האלו?

נראה לי שבחלק גדול מאוד מהכללים, הבגד/ העגיל / האיפור משמש כסמל לשייכות.

יש בחברה שלנו כל מיני חלקים. אני מנסה לדמיין מול עיני בת שלומדת במאה שערים עם שתי צעפלך ולעומתה נערה ערבייה עם כיסוי על הראש והצוואר. שתיהן לבושות בצניעות. אבל כל אחת מהן שייכת למקום אחר. כבר לפי הלבוש יכול מי שפוגש אותן לדעת לאיזו קבוצה הן שייכות.

גם בתוך ציבור חרדי כשאדם הולך לקנות נעליים, נדבר רגע על אברך בן 40. האם הוא יכול לקנות נעל בצבע ירוק תפוח? מה רע בזה? יש בזה בעיה של צניעות? בוודאי שלא. אבל קרוב לוודאי שהוא לא יקנה נעל כזו, כי היא לא מתאימה להשתייכות החברתית שלו. באופן אינטואיטיבי אנחנו בוחרים להתלבש ולהתאפר באופן שמשקף את מקומנו בחברה.

מה שקראת לו “פדיחה” מהחברות, הוא לא איזה עניין מקרי. הסיבה שאת מחליטה לוותר על כל מיני דברים שאין בהם משהו רע, זה בגלל שאת רוצה להישאר חלק מהחֶברה והחברות שלך, להישאר שייכת אליהן. למה זה חשוב לך? האם זה חֶברה טובה מבחינה רוחנית? רגשית? מעניין לחשוב…

תדמייני רגע שאת עומדת ליד נערה שהולכת עם כל הבגדים והסגנון שהזכרת, החצאית שלה מעניינת וארוכה, העגיל שלה טיפה יותר ארוך, השיער פחות אסוף, האיפור יותר כבד… אף על פי שהיא שומרת על ההלכה מכל משמר, מה היא מספרת על עצמה באיך שהיא מתלבשת? האם את מסכימה איתי שאפשר ללמוד עלייך ,ולעומת זאת עליה לאיזו תת קבוצה כל אחת שייכת?

לכל חברה בעולם יש סימני זיהוי. אין קבינט שקובע אותה, היא נוצרת מעצמה. אנחנו, בני האדם מונעים משני צרכים בהקשר הזה. אנחנו מרגישים צורך להשתייך ולהרגיש חלק מקבוצה מסוימת, ואנחנו גם מרגישים צורך למיין ולקטלג כל הזמן את האנשים האחרים, כדי שהמקום שלנו יהיה ברור.

אז אנחנו לוקחים שלוש מטפחות שצנועות באותה מידה ומסמנים. זאת שייכת לדתיה לאומית, זאת שייכת לחסידית וזאת שייכת לליטאית. למה שלא כל אישה תבחר את המטפחת שהיא אוהבת? למה אנחנו מגבילים את עצמנו? כי הנפש שלנו זקוקה לשייכות: רוצים להרגיש חלק בקבוצה של דומים לנו ורוצים שהקבוצה תראה בנו חלק.

את ממש צודקת שחלק, ואולי חלק גדול מהכללים הם לא עניין מהותי, הם סימני זיהוי. החברה דורשת את זה כי זה הטבע שלנו כבני אדם. אנחנו קוראים את הסימנים על האנשים סביבנו ואם היה נראה לנו שאדם מסמן שהוא Y, אז זה בדיוק מה שאנחנו קולטים, ולפי זה, אם אנחנו Y, נרגיש קרובים אליו, ואם לא, אז נרגיש כלפיו איזושהי זרות ואחרות.

ולמה שהסמינר יתערב בזה? אז כאן יש שני מישורים. מישור אחד הוא מישור הפרט. הסמינר רוצה לשמור עלייך כתלמידה שתשתייכי לקבוצה מוגנת, שמורה ושמדרבנת אותך להישאר במצב רוחני גבוה. המישור השני הוא מישור הכלל, הסמינר רוצה לשמור על הסמינר כולו שיישאר שייך לקבוצה היותר שמורה ושמרנית. ברגע שחלק מהבנות יסמנו על עצמן שייכות לקבוצה טיפה יותר פתוחה, זה משפיע על האופציה של כל בת בסמינר, ואלי גם על הרישום העתידי לסמינר.

ועכשיו לעניין השני שמטריד אותך, עצם העובדה שאת מרגישה מנוהלת ע”י הסמינר / הנורמה / המקובלות החברתית, את מרגישה שזה פוגע בתחושת החירות שלך.

יש לך רצון מאוד חזק להיות צנועה וללכת לפי ההלכה, אבל התחושה שאת כבולה מעמעמת ומטשטשת לך את הרצון הפנימי שלך, ואפילו יוצרת אצלך התנגדות. איזה מדהים זה שאת מצליחה בכל אופן לשים לב שהרצון בצניעות ובשמירת ההלכה הוא כן רצון פנימי שלך, ואת מנסה להתחבר אליו ולא להרחיק אותו ממך! כל הכבוד!

אולי יעזור לך לחשוב על התובנה הבאה.

כשאת נמנעת מבגד בגלל נורמות או כללים, את מרגישה תחושה של מוכרחת, שהחירות והעצמאות שלך נפגעו. אבל כשמתבוננים בזה יותר לעומק, זה בכלל לא ככה.

כשאת בוחרת בגד יש לך כמה רצונות שמנחים אותך.

את רוצה בגד יפה ונשי ומיוחד, את רוצה לשמור על ההלכה, את רוצה לציית לגורמי הסמכות, את רוצה להשתלב ולהסתגל ולא לשים אצבע בעין לאף אחד, את רוצה להשתייך לחברות שאת מעריכה.

כמו אדם שלא קונה נעל שיפה בעיניו כי היא לא נוחה לו, אף על פי שהוא מוותר על משהו שהוא רצה, הוא לא פחות בוחר, למה? כי הוא עשה את זה כדי למלא רצון אחר שלו.

כל הבחירות שלך שמטרתן לציית או להשתלב בסמינר הן לגמרי בחירות שלך. ולכן גם אם יש בהן וויתורים, הן לגמרי בחירות של חירות.

נכון שיש רצונות שמבטאים את הייחודיות והאינדבדואליות שלנו, ואילו הרצון להשתלב אפילו מסתיר קצת מהייחודיות שלנו, אבל החירות שלנו לא נועדה רק כדי לבטא בחוץ את זה שאנחנו ייחודיים, אלא כדי שנוכל באמת לבחור את מה שהאישיות החד פעמית שלנו רואה לנכון.

ועכשיו בנושא האחרון, של הצניעות בעצמה.

ביקשת חיזוק למה לא ללכת עם צמוד, אבל מה שיש לי לתת לך, זה לא בדיוק חיזוק אלא הסבר שיכול לתת בהירות.

קודם כל, אני כל כך שמחה בשבילך שאת אוהבת את הגוף שלך, ואוהבת חולצה צמודה. זה כל כך טבעי ויפה ובריא.

אני חושבת שהגוף הוא דבר יפה ומושך, ולכן כמעט כל דבר שהוא פחות צנוע, הוא גם יותר יפה ומושך. ולכן כל כך הגיוני ולגיטימי שאת אוהבת את המראה של חולצה צמודה.

אבל יופי של גוף הוא דבר שיכול להיות מאוד עמוק ומכבד מצד אחד,

ומאוד מבזה ומחפיץ מצד שני.

במה זה תלוי?

תלוי מול מי חושפים את היופי הזה. אם תחשפי אותו מול אדם שמחויב לך בברית עמוקה, אדם שמכיל ואוהב את כל הרבדים שבך, הגוף הנפש והנשמה – אם החשיפה מגיעה יחד עם חשיפה של רגשות, של אישיות עמוקה, אז מרגישים שראו אותך במלוא מובן המילה. במקרה כזה, היופי מכבד אותך ומבטא אותך בצורה מאוד חזקה.

אבל אם את חושפת אותו לאנשים זרים, הם רואים ביופי הזה רק את החיצוניות, וכשמסתכלים על אדם כמו חפץ, זה מרוקן את המשמעות שלו.

במקום שהיופי הזה יבטא אותך ואת האישיות הכי עמוקה שלך, הוא יהפוך אותך למסגרת ריקה ומחוללת.

השאיפה שלך להראות את היופי שלך צריכה להתממש בדרך הראשונה. בדרך שמבטאת את זה שאת שילוב של גוף עם נפש ונשמה. עם מישהו שיאהב, יכבד ויתפעל ממך על כל החלקים שבך, שירצה להתחייב אלייך, ולחיות איתך את כל חייו.

ובינתיים, עד שיהיה מישהו כזה, תחמיאי את לעצמך, גם על הגוף היפה, וגם על היכולת לחשוף אותו רק כשזה באמת באמת מכבד אותך.

מעריכה מאוד את השאלה

ציפי