שלום אמא מסורה ומודאגת

שיתפת שמזה “תקופה ארוכה” בנך בן הארבע וחצי גונב מכל הבא ליד, בבית ובגן. עונשים לא הצליחו למנוע אותו מכך. ניכר שהוא מבין שהמבוגרים מתנגדים להתנהגות זו ולכן הוא עושה אותה בהסתרה. את מבקשת פתרון ורוצה לדעת אם זה קשור לקלפטומניה .

חסר לי מידע רב על הילד, המשפחה והיחסים בבית, לכן אתייחס באופן כללי לתופעה

יש כל מיני דרכים להסתכל על תופעת הגניבה, מציע את נקודת המבט השואלת, בעצם למה שהילד לא יגנוב? הוא הרי חומד חפץ מסויים (ולא משנה אם הוא חסר לו/שימושי עבורו), החפץ מוצא חן בעיניו והוא לוקח אותו. זו תגובה טבעית, אבל לא תרבותית/חינוכית. אנחנו מחנכים את ילדינו לעשות מה ש”צריך” ולא רק מה שהם “רוצים”. מצפים מהם לשמור על התורה והמצוות, לדעת לכבד את הגבולות שמפרידים בינינו לבין האחר, בין אם אלו גבולות גוף או גבולות של רכוש. ציינת שיש לך תאומים. לשניהם הענקת פחות או יותר את אותו חינוך. מדוע אחד מיישם אותו והשני פחות?

השערות לגבי תחומים בהם מתקשה בגבולות

ננסה לבחון השערות אחדות, אך לפני כן, נשים לב להבדל בין גנב לגזלן. שניהם רוצים את החפץ. הגזלן מתריס כנגד הנורמה וחוטף את הרכוש לאור יום. הגנב מכיר בנורמה החברתית, הוא מתבייש או מפחד מהנורמה, ולכן הוא עושה זאת בהסתר. הילד לא מתריס, הוא מסתיר. נשאל אם כך, מדוע הילד גונב?

ההשערה שהילד לא מבין שזו התנהגות שאתם מתנגדים לה, נשללה. הילד מבין ולכן הוא מסתיר את מעשיו, כך ציינת.

ייתכן שהילד מתקשה להגביל את עצמו.

האם ישנם תחומים נוספים בהם הוא מתקשה להגביל את עצמו?

למשל,

בהיבט ההתנהגותי, האם ישנם דברים נוספים אליהם הוא משתוקק והוא כן מצליח לכבד גבולות ולהימנע מהם כשאסור? האם הוא נהנה “לבדוק גבולות”, לראות מה תהייה תגובתך אם הוא יפר את המשמעת שלך? האם הוא מצליח לעמוד בתור, לכבד כללי משחק כשהוא משחק עם חבריו או איתך?

בהיבט רגשי, האם הוא מצליח להרגיע את עצמו כאשר הוא נסער? כשאת מנסה להרגיע אותו, כמה זמן לוקח לו להירגע? באיזו מידה הוא מצליח להסתגל למציאות ולהשלים איתה, ועד כמה הוא “ראש בקיר”?

בהיבט השכלי, האם הוא מתרכז במשימות שמתאימות לגילו? מקשיב לסיפור או שדעתו מוסחת בקלות?

מהי סיבת הנטייה לפריצת גבולות

לפני שבונים תכנית טיפול לקושי קבלת גבולות, צריך להבין את מהות הקושי וגם לדעת לשער מה גורם להיווצרותו

אדם נברא בצלם אלוקים. ה’ הוא בלתי מוגבל ועל כל אדם הדומה לו, בנטייתו הראשונית-טבעית, אינו מוגבל.

אבל אי אפשר לחיות ללא גבולות, ולכן באופן נורמאלי אדם לומד לרכוש מיומנויות של הגבלה. הוא לומד להשלים עם היותו מוגבל, למרות הרצון הראשוני שלו להיות בלתי מוגבל.

למשל, הנפש של הילד רוצה לקחת לעצמה כל מה שמוצא חן בעיניה. הרגש הראשוני, הגולמי, הבלתי מעובד רואה את עצמו כמו אלוקים. ללא כל הגבלה. ויש בזה נקודה של אמת. אבל רק נקודה. אחרי התפתחות, טיפול וחינוך, הילד מבין לצמצם את עצמו. להכיר בזה שיש עוד “צלמי אלוקים”. הוא לומד להפריד בין הרצון לבין המימוש. ברצון הוא כמעט חופשי. במימוש הרבה פחות. הוא לומד לקבל ולהשלים עם הגבולות, או לפחות ליישם אותם, גם אם הוא לא משלים איתם.

מדוע יש ילדים שמתקשים במיומנות הגבולות בהקשר של גניבה?

יש אנשים שמטבעם הדחפים שלהם עוצמתיים, או שמנגנון הבלימה חלש (דמייני מנוע של משאית עם בלמים של אופניים, ולהיפך…)

יש מצבים בהם יש קושי בגבולות בבית, זה יכול להיות לשני כיוונים מנוגדים:

בית שלא מציב גבולות – למשל כשההורים לא עומדים על משמעת, שילדים לא יכולים לצפות לתגובה עקבית של ההורים. כשההורים עצמם מתנהגים בחוסר גבולות. במצבים כאלה חסר לילד “מודל חיקוי” ממנו ילמד מיומנות מורכבת זו. הוא בעצם לא “מתורגל” בביצוע גבולות (ללכת להתקלח גם כשלא מתחשק, להחזיר חפצים למקומם וכולי, כל אלו “תירגולים” של עמידה בגבולות. של עשיית ה”צריך” גם כשאני לא “רוצה”).

בית שמציב גבולות בעייתיים – גבולות בעייתיים יכולים להיות גבולות נוקשים מאוד, הילד לומד שגבול זה משהו שלילי, לא אנושי, לא ישים. ואז הוא “גונב”. הוא מבין שהמקום היחיד בו הוא יוכל לבטא את רצונותיו, זה בעולם ההסתרה. בגניבה ובהיחבא. (ישנם עוד סוגי גבולות בעייתיים ודי באמור)

לפעמים גניבה יכולה להתפתח כתוצאה ממצוקה נפשית, מקושי להכיל בתוך עצמו עומס של רגשות שליליים. ילד שלא מצליח לקבל תשומת לב לכאב שלו. שהסביבה מתעלמת מאיתותים שהוא מפנה לעברה, יכול לפתח כעס והתנגדות כלפי הסביבה, וממילא מתרופפת המחוייבות שלו ל”נורמות החברתיות”

בדיוק כמו שמבוגר שחווה חוסר נוחות רגשית יכול לפצות את עצמו באמצעות קניות, ילד (שאין לו כרטיס אשראי) מפצה את עצמו באמצעות מסע “גניבות”. לפיצוי זה יש מימד עמוק. האדם לא מאבד תקווה. באופן לא מודע הוא משליך את הרצון הפנימי שלו על חפץ (למשל צורך באהבה מושלך על בגד) והוא “קונה” (או גונב) את החפץ (חפץ, תרתי משמע). זו דוגמה לכך שהתנהגות שלילית יכולה להוות סימן לכך שאדם לא איבד תקווה, שהוא לא התייאש מלהשיג את הצורך הנפשי

“מנגנון הגבול” תלוי גם ב”מנגנון הגמול”, היכולת לקשור בין סיבה לתוצאה, בין הפרת נורמה לסנקציה המוטלת. ישנם אנשים שמנגנון הגמול שלהם חלש, וכתוצאה אנחנו רואים מנגנון גבול (“מערכת בלמים מוסרית”) רופף.

גניבה ופריצה גבולות יכולה לנבוע ממצב בו הופרו גבולות הגוף של הילד, למשל בהתעללות פיזית או מינית, או גבולותיו האישיים, למשל במערכת יחסים חודרנית פולשנית, מצבים של חוסר נבדלות או היפרדות מוקדמת מידי/היפרדות דרמטית מההורים. כפי שאת רואה, ישנן השערות רבות, ואלו רק כמה מהן…

אז מה עושים?

ה”תרופה” הטובה ביותר היא לשים לב יותר לילד. “לראות אותו” לחוש האם משהו כואב לו. אולי הוא זקוק ליותר חום ואהבה. אולי הוא מקנא באחיו התאום. אולי יש איזה צורך שלו שאנחנו מחמיצים. (אין כוונתי שתתהלכי כל הזמן במחשבות אלו. כלל לא. אך מידי פעם, בזמן מוגדר, תקדישי לכך כמה רגעים)

שימי לב לאופן שבו אתם מקנים בבית גבולות באופן ספונטאני, כמו סביב תפקודי יום יום. זיכרי, בהתנהגויות אלו את לא רק מכינה את הילד לשינה, את מלמדת אותו איך מתגמשים ועוברים מלעשות את מה שאני “רוצה” למצב שעושה את מה שאני “צריך”. את רוצה שהוא יאהב את הגבולות, שווקי לו אותם כמשהו חיובי. גבולות חיוביים אינם גבולות רופסים. כלל לא. הם ברורים וחדים, אך באים באהבה, ברוגע ומתוך התאמה לצרכי הילד. הקניית גבולות הוא לפני הכל צורך ואינטרס שלו.

ניתן לתרגל גבולות באופן יזום. למשל במשחקים שונים בהם יש פיתוי מסויים “לגנוב”, לעגל פינות וכיוצא (נניח קלף, או כלל התנהגות), בעמידה בתור. בעשיית משימה שמצריכה עבודה בהתאם לכללים (תמצאי במחשב או במטבח לא מעט כאלה)

שימי לב לשפה בלתי מתייגת. גני את המעשה, אך לא את העושה. אל תשתמשי בשפה שמתייגת ומקבעת אותו בצורה שלילית. “זו גניבה” שונה מאוד מ”אתה גנב” (יש שמייעצים לדבר בשפה ניטראלית, לטענתם לא נכון לומר “זו גניבה” אלא “לקיחה לא ברשות”. תחליטי את איך מחנכת…)

שימרי על קור רוח. כשהוא גונב את נלחצת שמא הוא חולה בקלפטומניה. הגניבה, כיום, היא ביטוי שלו לתחושות שלו. התגובה שלך עוזרת לו לפרש את התחושות שלו. אם את נלחצת מידי, הוא לומד מזה שהתחושות שלו, הספונטאניות שלו היא שלילית. נסי להכניס דברים לפרופורציה. לשמור על שלווה. ראי את המניע החיובי שיש מאחרי הגניב, גם אם ביציאתו מן הכח אל הפועל הוא נעשה שלילי. המניע העמוק והפנימי הוא המצב בו הנפש דומה לאלוקים ולכן היא בלתי מוגבלת. זה יוצא לפועל בצורה עקומה ושלילית, היות שהאדם נדרש ללמוד להגביל את עצמו. בבחינת כוונתך רצויה אבל מעשיך אינם רצויים. הנטייה לפריצת גבולות, כשמכוונים ומדריכים אותה נכון, יכולה להביא את האדם לדרגות גבוהות. כמובן שיש בה גם סיכון.

מאחר שאת מתארת מצב שנמשך זמן רב, והוא גם מתבטא בשטחי חיים שונים (בית וגן) והדבר מטריד את מנוחתך, אני ממליץ לך לקבוע פגישת ייעוץ ביחידה להתפתחות הילד מטעם קופת החולים.

לֹא-יָבוּזוּ לַגַּנָּב, כִּי יִגְנוֹב לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב” (משלי, ו,ל), לפעמים הגניבה היא בגלל רעב נפשי ואין ראוי לבזות את האדם, כי אם לראות את מצוקתו ולסייע לו

שאי ברכה וראי נחת

חיים

haymdayan@gmail.com