The Butterfly Button
הילדים שלי מכלים זמנם לריק בתקופת הקורונה

שאלה מקטגוריה:

שלום
אני אימא לילדים גדולים, חלקם נשואים, חלקם עדיין בבית והתקופה הנוכחית שוברת אותי מאד. הבנים הבחורים לא פותחים ספר, לא לומדים, לא מקשיבים לשיעורים מהישיבה בטלפון, לא מנסים לחפש חברותות ומבלים את זמנם לריק, ישנים שעות ארוכות ובשאר הזמן בעיקר על המחשב עם כל מיני שטויות. לא דברים של איסור כי הוא חסום, הרבה פוליטיקה. הם משתדלים להתפלל במנייני המרפסות אך מעבר לזה שום כלום. הבת הצעירה שבסמינר במצב דומה- אין לה כוח לשמוע את השיעורים. אף אחד גם לא דורש ממנה או עוקב אחריה למרות שניסיתי ליצור קשר ולבקש שמורה תתקשר ותתעניין, זה לא קרה לצערי, וגם היא מעבירה את זמנה בטלפונים עם חברות או במשחקי מחשב מטופשים וסרטים שצופה מאות או אלפי פעמים. ניסיתי לעניין אותם בכל דבר אפשרי- אמנות, נגינה, לימוד שפה זרה, גננות, ריקוד, מה שלא יהיה, הצעתי להם גם קורסים בתשלום, אך לצערי אף אחד מהם לא מוכן לעשות כלום. הם פשוט רובצים באפס מעש מצהריים (שאז פחות או יותר קמים) עד אישון לילה.
אני מאד שבורה ומתוסכלת. קוראת ושומעת כל הזמן על משפחות שחיזקו את זמן האיכות שלהם, שהבנים לומדים בחברותות, שיוצרים דברים ביחד, שלמדו ליהנות כמשפחה ואצלנו (מן הסתם לא רק אצלנו כמובן) הימים נמתחים וכלום. אני מרגישה כישלון של ממש כאימא שלא הצליחה לטעת בהם מוטיבציה ורצון ללמוד תורה ומעבר לכך גם כאלה שלא מסוגלים להעסיק את עצמם בכלל, זקוקים למסגרת חיצונית ומכלים זמנם לריק.
אציין כי אני עובדת במשרה חלקית מאד, גם לא עסוקה מאד לצערי ובאמת שלא מצפה לפעילות אינטנסיבית, במיוחד לא במצב הזה, אך ההתנהלות הקיימת שלהם מטרידה ומכאיבה לי מאד. אשמח לעצתכם. תודה

תשובה:

אמא יקרה ואכפתית מאד שלום לך,

התקופה הנוכחית מהווה אתגר חדש לכולם. חיינו היו מסודרים מאד, מתוכנתים אפילו, בין המוסדות לבין או בין העבודה לבית, ובמוסד עצמו הכל צפוי, ברור וידוע: לימוד, הפסקה, סדר, שיעור – הכל מוכתב. התקופה הזאת, שבה כולם חזרו הביתה ללא מסגרת חיצונית ותכתיבים מלמעלה, היא חדשה לכולם, גם לילדים.

לצד הקושי הגדול של התקופה, נוצרה גם הזדמנות נהדרת “להיוולד מחדש” כביכול. זו הזדמנות לכל אחד למצוא את עצמו. מתי הייתה לבנך או לבתך הזדמנות לארגן לעצמם את סדר יומם, להיות אחראים לעצמם, בלי ציונים, הערכות חיצוניות, מבחנים, וחברה או צוות שמודדים אותם ומדרבנים אותם. זוהי הזדמנות לאדם להיפגש עם עצמו הפנימי; והמפגש הזה בהכרח מוליך את האדם “אחורה”.

הבחור היה מקפיד על תפילות בזמנן, סדרים, חברותות, וכך הלאה, ובזמן כזה, כשאין תכתיב של צוות או של חברה, הגבולות מתרופפים. הבחורה הייתה פעילה בלימודים, בחוגים, ובעזרה בבית, וכעת, ללא סדר יום מובנה, היא רובצת באפס מעשה ומכלה את זמנה לריק. הירידה הזאת היא מחויבת לצורך עלייה. איך ידעו היכן הם מונחים “באמת” בלי לפגוש את עצמם? איך ידעו מהו יחסם לתורה, לתפילה, למשפחה ולעצמם, בלי המפגש הכל-כך מתבקש וחשוב עם “האני הפנימי” שלהם בלי כל מתווך חיצוני.

ניקח לדוגמה בחורה שמבשלת בבית בפיקוח האם. האמא מכתיבה לה כל שלב: כוס סוכר, חצי כפית פפריקה, קילו בשר, וכדומה. בהגיע השלב שבו הבחורה אחראית לעצמה, ומתחילה לבשל ללא פיקוח צמוד, ברור לכל שבתחילת הדרך התוצרים “יילכו אחורה” – האוכל יהיה פחות טעים. אבל זהו שלב הכרחי אם היא רוצה ללמוד לבשל לבדה. ההזדמנות הזאת של הנפילה, כביכול, היא טובה וחשובה. וכעת לשאלת המליון: מה עכשיו?

ציינת שמדובר בילדים בוגרים, בחורי ישיבות ובנות סמינר. הם בגילאים המאפשרים לקיחת אחריות על עצמם, למרות שמכורך הנסיבות ייתכן שלא התנסו בכך מעולם. תני להם, בתור אמא, מכל הלב, את ההזדמנות “להיוולד”, למצוא את המקום שלהם בתוך מערכת היחסים בעולם – עם החברה, עם המשפחה, עם הקב”ה ועם עצמם. זהו מקום טוב ובריא. טוב שזה קורה עכשיו ולא בגיל מאוחר יותר. טוב שזה קורה בכלל…

מטבע הדברים, כשאת נותנת לילד לעבור את השלב הזה מתוך הבנה ואהבה, הוא יגיע מעצמו למקום של מציאת הרצון הפנימי, עשייה והתקדמות. הרצון ללמוד והתשוקה להתקדם קיימים אצל כל אדם מרגע לידתו. זהו ניצוץ פנימי, כמו נר תמיד, והוא דולק בפנים, בעצמו. אין צורך בהבערה חיצונית.

אם החברה החיצונית (הורים, מורים, חברים) לוקחת אחריות על הלמידה וההתקדמות של הילד, ואינה נותנת לו הזדמנות לחוות את השמחה והסיפוק מהעשייה של עצמו ובעצמו, היא מכבה את הרצון הפנימי. אין אפשרות ששניהם ידליקו את אותו הניצוץ. אם מישהו בחוץ לוקח אחריות על העשייה של הילד, הוא בעצמו לא יטרח להיות אחראי על כך.

במכתבך, כמו הרבה אמהות טובות, ראיתי את הרצון הטבעי מאד שלך לקחת אחריות על הילד. “ניסיתי לעניין אותם בכל דבר אפשרי”. “אני מרגישה כישלון של ממש כאמא שלא הצליחה לטעת בהם מוטיבציה…” אמא יקרה: המטיבציה היא שלהם!!! לא שלך. התפקיד שלך הוא לתת דוגמה אישית של שמחה בעשייה שלך ובהתקדמות שלך. ובשלב הזה, גם האפשרות וההבנה לילד במקום הזה, מקום שבו הוא נולד מחדש.

דרך אגב, ואולי לא רק דרך אגב, אם יש לילדייך את האפשרות לחזור אחורה, להוריד הילוך בבית ולחזור לעצמם, מוכרח להיות שהבית מאפשר את זה – וטוב שכך. זה הצעד הראשון, צעד חיוני שכבר לקחת, בדרך להתקדמות.

את קוראת ושומעת על משפחות שהמצב בהן אידיאלי. יכול להיות. אבל זה לא קשור אלייך. הקב”ה נתן לך את המשפחה שלך, וזו המציאות המתאימה בדיוק לך. ובזה שאת נותנת למצב להיות, מבינה אותו, חיה את המציאות שלך, את פותחת כר פורה מעין כמוהו של התקדמות ושמחה בעשייה – שלך ושל ילדייך.

אני מאחלת לך הנאה מרובה בתהליך יפה זה,

תמר פ.

tamarparent@gmail.com

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד שאלות באותו נושא:

אני ראויה להיות אמא אם אין לי כוח לילדים שלי?
אני נשואה ואמא ל4 ילדים בגילאי,2 8,6,4 . הנישואים שלנו ב”ה טובים אנחנו מאוד אוהבים אחד את השניה והזוגיות שלנו טובה . אני הולכת לכתוב דברים קשים אז סליחה מראש. אני מרגישה לפעמים שאני מצטערת שהבאתי 4 ולא הסתפקתי ב2 לדוגמא . אני מרגישה שהם מעמסה מעליי ואני עוברת גם...
איך להתנהל בתקופת החגים מול הבת שלנו שכבר לא שומרת מצוות?
יש לי בת שעזבה לפני כמה שנים את הדת היא גרה בארץ אחרת וחיה את החיים שלה לעצמה אנחנו בקשר טלפוני והאוירה בינינו טובה – כשהיא מרחוק כעת היא כתבה לנו מייל שהיא רוצה לבוא לחגים אלינו אם אנחנו מקבלים אותה. היא כתבה מאוד יפה שהיא מתגעגעת לבית ולאחים ולאחיות...
תחושה של חוסר אונים מול החיים
תודה רבה שוב ושוב על המקום המבורך הזה להביע דאגות ולמצוא אפילו תשובות בשאלות שאחרים שאלו. אני יתחיל מהסוף, בת 27 אמא לשניים, נשואה לבעלי אהובי 5 שנים. אני מרגישה חסרת אנרגיה פנימית, סובלת לצערי מכל מיני בעיות עיכול שונות שנגרמו מלחץ מתמשך, חוסר הנאה ביום יום ובעיקר התמקדות באין...
הבן שלי משקר!
קודם כל תודה רבה על הפלטפורמה הנפלאה הזו, היא כל כך נצרכת, בבחינת ‘טוב המלבין שיניים לחברו..’ הבכור שלנו בן שמונה, חכם וחברותי, עם קשב וריכוז (מקבל כדור) הוא מתמודד היטב עם מעבר דירה מרוחק, והתבגר מאוד בשנתיים האחרונות. הסביבה שלו לא כל כך טובה, הילדים מגיעים מרקע מורכב, אם...
קשה לבכורה שלי עם הבית שלנו
אני אמא למספר ילדים, הבכורה בת 12.5 בזמן האחרון בתי הבכורה בוכה מאוד ומתייפחת לעיתים קרובות, ממש “התקפי בכי”, הסיבות יכולות להיות שונות, אך בעיקר מהסיבה דלהלן: היא טוענת שהילדים האחרים בבית, גילאי 11, 9, ו3.5 מדברים אליי בחוצפה. מרימים את הקול, צועקים עלי, נותנים לי הוראות. זה מפריע לה...
קשה לי עם בן ה4 שלי
היי, קודם כל אני רוצה להודות לכם על הפלטפורמה המדהימה הזו שנותנת מרגוע ומקום לחששות לפחדים ולשאלות שיש לכולנו. הבן הבכור שלי בן 4.5, ולצערי יש לנו הרבה קשיים איתו. כבר אין כוחות להתמודד, ולהסתכל בנקודות אור שבתוכו ולהאיר אותן, אין לי כוחות לשמוע מהגננת כמה הוא לא היה רגוע היום- שזה אומר שהרביץ לילדים...

עידכונים ותשובות בכל דרך שרק תרצו

באימייל
הזינו את כתובת המייל שלכם
בוואצאפ
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בטלגרם
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
דילוג לתוכן