The Butterfly Button
הילדים שלי מכלים זמנם לריק בתקופת הקורונה

שאלה מקטגוריה:

שלום
אני אימא לילדים גדולים, חלקם נשואים, חלקם עדיין בבית והתקופה הנוכחית שוברת אותי מאד. הבנים הבחורים לא פותחים ספר, לא לומדים, לא מקשיבים לשיעורים מהישיבה בטלפון, לא מנסים לחפש חברותות ומבלים את זמנם לריק, ישנים שעות ארוכות ובשאר הזמן בעיקר על המחשב עם כל מיני שטויות. לא דברים של איסור כי הוא חסום, הרבה פוליטיקה. הם משתדלים להתפלל במנייני המרפסות אך מעבר לזה שום כלום. הבת הצעירה שבסמינר במצב דומה- אין לה כוח לשמוע את השיעורים. אף אחד גם לא דורש ממנה או עוקב אחריה למרות שניסיתי ליצור קשר ולבקש שמורה תתקשר ותתעניין, זה לא קרה לצערי, וגם היא מעבירה את זמנה בטלפונים עם חברות או במשחקי מחשב מטופשים וסרטים שצופה מאות או אלפי פעמים. ניסיתי לעניין אותם בכל דבר אפשרי- אמנות, נגינה, לימוד שפה זרה, גננות, ריקוד, מה שלא יהיה, הצעתי להם גם קורסים בתשלום, אך לצערי אף אחד מהם לא מוכן לעשות כלום. הם פשוט רובצים באפס מעש מצהריים (שאז פחות או יותר קמים) עד אישון לילה.
אני מאד שבורה ומתוסכלת. קוראת ושומעת כל הזמן על משפחות שחיזקו את זמן האיכות שלהם, שהבנים לומדים בחברותות, שיוצרים דברים ביחד, שלמדו ליהנות כמשפחה ואצלנו (מן הסתם לא רק אצלנו כמובן) הימים נמתחים וכלום. אני מרגישה כישלון של ממש כאימא שלא הצליחה לטעת בהם מוטיבציה ורצון ללמוד תורה ומעבר לכך גם כאלה שלא מסוגלים להעסיק את עצמם בכלל, זקוקים למסגרת חיצונית ומכלים זמנם לריק.
אציין כי אני עובדת במשרה חלקית מאד, גם לא עסוקה מאד לצערי ובאמת שלא מצפה לפעילות אינטנסיבית, במיוחד לא במצב הזה, אך ההתנהלות הקיימת שלהם מטרידה ומכאיבה לי מאד. אשמח לעצתכם. תודה

תשובה:

אמא יקרה ואכפתית מאד שלום לך,

התקופה הנוכחית מהווה אתגר חדש לכולם. חיינו היו מסודרים מאד, מתוכנתים אפילו, בין המוסדות לבין או בין העבודה לבית, ובמוסד עצמו הכל צפוי, ברור וידוע: לימוד, הפסקה, סדר, שיעור – הכל מוכתב. התקופה הזאת, שבה כולם חזרו הביתה ללא מסגרת חיצונית ותכתיבים מלמעלה, היא חדשה לכולם, גם לילדים.

לצד הקושי הגדול של התקופה, נוצרה גם הזדמנות נהדרת "להיוולד מחדש" כביכול. זו הזדמנות לכל אחד למצוא את עצמו. מתי הייתה לבנך או לבתך הזדמנות לארגן לעצמם את סדר יומם, להיות אחראים לעצמם, בלי ציונים, הערכות חיצוניות, מבחנים, וחברה או צוות שמודדים אותם ומדרבנים אותם. זוהי הזדמנות לאדם להיפגש עם עצמו הפנימי; והמפגש הזה בהכרח מוליך את האדם "אחורה".

הבחור היה מקפיד על תפילות בזמנן, סדרים, חברותות, וכך הלאה, ובזמן כזה, כשאין תכתיב של צוות או של חברה, הגבולות מתרופפים. הבחורה הייתה פעילה בלימודים, בחוגים, ובעזרה בבית, וכעת, ללא סדר יום מובנה, היא רובצת באפס מעשה ומכלה את זמנה לריק. הירידה הזאת היא מחויבת לצורך עלייה. איך ידעו היכן הם מונחים "באמת" בלי לפגוש את עצמם? איך ידעו מהו יחסם לתורה, לתפילה, למשפחה ולעצמם, בלי המפגש הכל-כך מתבקש וחשוב עם "האני הפנימי" שלהם בלי כל מתווך חיצוני.

ניקח לדוגמה בחורה שמבשלת בבית בפיקוח האם. האמא מכתיבה לה כל שלב: כוס סוכר, חצי כפית פפריקה, קילו בשר, וכדומה. בהגיע השלב שבו הבחורה אחראית לעצמה, ומתחילה לבשל ללא פיקוח צמוד, ברור לכל שבתחילת הדרך התוצרים "יילכו אחורה" – האוכל יהיה פחות טעים. אבל זהו שלב הכרחי אם היא רוצה ללמוד לבשל לבדה. ההזדמנות הזאת של הנפילה, כביכול, היא טובה וחשובה. וכעת לשאלת המליון: מה עכשיו?

ציינת שמדובר בילדים בוגרים, בחורי ישיבות ובנות סמינר. הם בגילאים המאפשרים לקיחת אחריות על עצמם, למרות שמכורך הנסיבות ייתכן שלא התנסו בכך מעולם. תני להם, בתור אמא, מכל הלב, את ההזדמנות "להיוולד", למצוא את המקום שלהם בתוך מערכת היחסים בעולם – עם החברה, עם המשפחה, עם הקב"ה ועם עצמם. זהו מקום טוב ובריא. טוב שזה קורה עכשיו ולא בגיל מאוחר יותר. טוב שזה קורה בכלל…

מטבע הדברים, כשאת נותנת לילד לעבור את השלב הזה מתוך הבנה ואהבה, הוא יגיע מעצמו למקום של מציאת הרצון הפנימי, עשייה והתקדמות. הרצון ללמוד והתשוקה להתקדם קיימים אצל כל אדם מרגע לידתו. זהו ניצוץ פנימי, כמו נר תמיד, והוא דולק בפנים, בעצמו. אין צורך בהבערה חיצונית.

אם החברה החיצונית (הורים, מורים, חברים) לוקחת אחריות על הלמידה וההתקדמות של הילד, ואינה נותנת לו הזדמנות לחוות את השמחה והסיפוק מהעשייה של עצמו ובעצמו, היא מכבה את הרצון הפנימי. אין אפשרות ששניהם ידליקו את אותו הניצוץ. אם מישהו בחוץ לוקח אחריות על העשייה של הילד, הוא בעצמו לא יטרח להיות אחראי על כך.

במכתבך, כמו הרבה אמהות טובות, ראיתי את הרצון הטבעי מאד שלך לקחת אחריות על הילד. "ניסיתי לעניין אותם בכל דבר אפשרי". "אני מרגישה כישלון של ממש כאמא שלא הצליחה לטעת בהם מוטיבציה…" אמא יקרה: המטיבציה היא שלהם!!! לא שלך. התפקיד שלך הוא לתת דוגמה אישית של שמחה בעשייה שלך ובהתקדמות שלך. ובשלב הזה, גם האפשרות וההבנה לילד במקום הזה, מקום שבו הוא נולד מחדש.

דרך אגב, ואולי לא רק דרך אגב, אם יש לילדייך את האפשרות לחזור אחורה, להוריד הילוך בבית ולחזור לעצמם, מוכרח להיות שהבית מאפשר את זה – וטוב שכך. זה הצעד הראשון, צעד חיוני שכבר לקחת, בדרך להתקדמות.

את קוראת ושומעת על משפחות שהמצב בהן אידיאלי. יכול להיות. אבל זה לא קשור אלייך. הקב"ה נתן לך את המשפחה שלך, וזו המציאות המתאימה בדיוק לך. ובזה שאת נותנת למצב להיות, מבינה אותו, חיה את המציאות שלך, את פותחת כר פורה מעין כמוהו של התקדמות ושמחה בעשייה – שלך ושל ילדייך.

אני מאחלת לך הנאה מרובה בתהליך יפה זה,

תמר פ.

[email protected]

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד שאלות באותו נושא:

איך להתנהל נכון מול בתי המתבגרת?
ראשית תודה גדולה על השירות והמענה המותאם לכל פונה והכל מתוך כבוד ורצון אמיתי לסייע ולתת הכוונה. שאלתי: בת מתבגרת חכמה וחריפה וגם מאתגרת..פעמים שהיא מספרת על רגשותיה והתגובות שלי פרקטיות מיד מחפשות פיתרון לבעיות ובעצם היא מבקשת שאקשיב לה ואז אני נכנסת למגננה. משהו נראה לא לא נכון איך...
איך יוצרים גבולות ומשמעת בלי לגרום לאוירה קשה בבית?
אני אמא ב"ה ל4 ילדים מתוקים הגדול שלי בן ארבע וחצי ואחריו הבת בת שלוש שעליהם בעיקר השאלה. לאחרונה לי ולבעלי יש אי הסכמות בנושא איך ליצור גבולות. הוא עושה זאת בכל מחיר גם אם זה להרים את הקול ולאיים…ולי מאוד קשה עם זה…כל האוירה בבית נעשית כבדה ולא נעימה...
זו בעיה שאין לנו קו חינוכי ברור בבית?
אני קרובה לגיל 40, נשואה כמעט 20 שנה, ברוך ה' עם חמישה ילדים. לאחרונה, אנחנו מתמודדים עם אתגרים מול הבת השנייה, המתבגרת. אצל הבן הבכור גיל ההתבגרות עבר יחסית חלק, ברוך ה'. בנוסף להנחיית הורים, התייעצתי גם עם חברה. בשיחה האחרונה בינינו, היא ממש "יצאה" עליי: היא שאלה איך אני...
איך לעזור לבן שלי -בחור בישיבה קטנה
בני בן ה16 בישיבה, בחור בינוני, סנדוויץ בין שני אחים "מוצלחים". בתקופה האחרונה מאוד חסר חשק-אמנם קם לתפילה מעצמו והולך (אני חושב) לישי"ק (שעור ג) אבל נראה קצת עצוב. מאוד מתענג מטיולים (מארגן ומוצלח בזה). איך אני ממשיך ולאן אני פונה. אציין שסוג הישיבה היא כזאת שאינני רוצה לערב אותה...
איזה אבא אני אם אין לי סבלנות לתינוק שלי
רציתי לשאול אני מתמודד עם בעיה שאני לא מבין את השורש שלה וזה מסתכל אותי, ואשמח מניסיונכם לעזרה. אני נשוי ויש לי אישה טובה ב"ה וגם נולד לנו תינוק ראשון לפני חצי שנה אבל אני לא נהנה ממנו אני מרגיש שאני לא מספיק אוהב אותו ולא דואג לו ואין לי...
לחוצה ממה שהמשפחה המורחבת יחשבו עלינו
אני בת 36 אמא ל5 בנות מגיל 2 ועד 12 מגיעה מבית חסידי לפני כמה שנים עזבנו אני ובעלי את עיר מגורי מילדות ועברנו לעיר מעט מרוחקת ואת בנותי הכנסנו למוסדות שלא קשורים לחסידות ממנה ההגענו מאז אני מרגישה שיש לי מין פחד להיפגש עם אחיותי החסידיות יותר שאני מתביישת...

עידכונים ותשובות בכל דרך שרק תרצו

באימייל
הזינו את כתובת המייל שלכם
בוואצאפ
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בטלגרם
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
דילוג לתוכן