אמא יקרה ואכפתית מאד שלום לך,
התקופה הנוכחית מהווה אתגר חדש לכולם. חיינו היו מסודרים מאד, מתוכנתים אפילו, בין המוסדות לבין או בין העבודה לבית, ובמוסד עצמו הכל צפוי, ברור וידוע: לימוד, הפסקה, סדר, שיעור – הכל מוכתב. התקופה הזאת, שבה כולם חזרו הביתה ללא מסגרת חיצונית ותכתיבים מלמעלה, היא חדשה לכולם, גם לילדים.
לצד הקושי הגדול של התקופה, נוצרה גם הזדמנות נהדרת “להיוולד מחדש” כביכול. זו הזדמנות לכל אחד למצוא את עצמו. מתי הייתה לבנך או לבתך הזדמנות לארגן לעצמם את סדר יומם, להיות אחראים לעצמם, בלי ציונים, הערכות חיצוניות, מבחנים, וחברה או צוות שמודדים אותם ומדרבנים אותם. זוהי הזדמנות לאדם להיפגש עם עצמו הפנימי; והמפגש הזה בהכרח מוליך את האדם “אחורה”.
הבחור היה מקפיד על תפילות בזמנן, סדרים, חברותות, וכך הלאה, ובזמן כזה, כשאין תכתיב של צוות או של חברה, הגבולות מתרופפים. הבחורה הייתה פעילה בלימודים, בחוגים, ובעזרה בבית, וכעת, ללא סדר יום מובנה, היא רובצת באפס מעשה ומכלה את זמנה לריק. הירידה הזאת היא מחויבת לצורך עלייה. איך ידעו היכן הם מונחים “באמת” בלי לפגוש את עצמם? איך ידעו מהו יחסם לתורה, לתפילה, למשפחה ולעצמם, בלי המפגש הכל-כך מתבקש וחשוב עם “האני הפנימי” שלהם בלי כל מתווך חיצוני.
ניקח לדוגמה בחורה שמבשלת בבית בפיקוח האם. האמא מכתיבה לה כל שלב: כוס סוכר, חצי כפית פפריקה, קילו בשר, וכדומה. בהגיע השלב שבו הבחורה אחראית לעצמה, ומתחילה לבשל ללא פיקוח צמוד, ברור לכל שבתחילת הדרך התוצרים “יילכו אחורה” – האוכל יהיה פחות טעים. אבל זהו שלב הכרחי אם היא רוצה ללמוד לבשל לבדה. ההזדמנות הזאת של הנפילה, כביכול, היא טובה וחשובה. וכעת לשאלת המליון: מה עכשיו?
ציינת שמדובר בילדים בוגרים, בחורי ישיבות ובנות סמינר. הם בגילאים המאפשרים לקיחת אחריות על עצמם, למרות שמכורך הנסיבות ייתכן שלא התנסו בכך מעולם. תני להם, בתור אמא, מכל הלב, את ההזדמנות “להיוולד”, למצוא את המקום שלהם בתוך מערכת היחסים בעולם – עם החברה, עם המשפחה, עם הקב”ה ועם עצמם. זהו מקום טוב ובריא. טוב שזה קורה עכשיו ולא בגיל מאוחר יותר. טוב שזה קורה בכלל…
מטבע הדברים, כשאת נותנת לילד לעבור את השלב הזה מתוך הבנה ואהבה, הוא יגיע מעצמו למקום של מציאת הרצון הפנימי, עשייה והתקדמות. הרצון ללמוד והתשוקה להתקדם קיימים אצל כל אדם מרגע לידתו. זהו ניצוץ פנימי, כמו נר תמיד, והוא דולק בפנים, בעצמו. אין צורך בהבערה חיצונית.
אם החברה החיצונית (הורים, מורים, חברים) לוקחת אחריות על הלמידה וההתקדמות של הילד, ואינה נותנת לו הזדמנות לחוות את השמחה והסיפוק מהעשייה של עצמו ובעצמו, היא מכבה את הרצון הפנימי. אין אפשרות ששניהם ידליקו את אותו הניצוץ. אם מישהו בחוץ לוקח אחריות על העשייה של הילד, הוא בעצמו לא יטרח להיות אחראי על כך.
במכתבך, כמו הרבה אמהות טובות, ראיתי את הרצון הטבעי מאד שלך לקחת אחריות על הילד. “ניסיתי לעניין אותם בכל דבר אפשרי”. “אני מרגישה כישלון של ממש כאמא שלא הצליחה לטעת בהם מוטיבציה…” אמא יקרה: המטיבציה היא שלהם!!! לא שלך. התפקיד שלך הוא לתת דוגמה אישית של שמחה בעשייה שלך ובהתקדמות שלך. ובשלב הזה, גם האפשרות וההבנה לילד במקום הזה, מקום שבו הוא נולד מחדש.
דרך אגב, ואולי לא רק דרך אגב, אם יש לילדייך את האפשרות לחזור אחורה, להוריד הילוך בבית ולחזור לעצמם, מוכרח להיות שהבית מאפשר את זה – וטוב שכך. זה הצעד הראשון, צעד חיוני שכבר לקחת, בדרך להתקדמות.
את קוראת ושומעת על משפחות שהמצב בהן אידיאלי. יכול להיות. אבל זה לא קשור אלייך. הקב”ה נתן לך את המשפחה שלך, וזו המציאות המתאימה בדיוק לך. ובזה שאת נותנת למצב להיות, מבינה אותו, חיה את המציאות שלך, את פותחת כר פורה מעין כמוהו של התקדמות ושמחה בעשייה – שלך ושל ילדייך.
אני מאחלת לך הנאה מרובה בתהליך יפה זה,
תמר פ.
tamarparent@gmail.com
דלג לתוכן
