שלום לך ידידי,

קשה לשמוע את התיאור שלך. שמעתי כבר אנשים שלא טוב להם, אנשים שיש להם טענות על המתרחש סביבם, אנשים שעברו מסכת של השפלות ושל דורסנות פיזית ונפשית, אבל באדם שחווה את כל אלה ובעוצמות כפי שאתה מתאר, כמדומני שטרם פגשתי. אני מכבד ומעריך את העובדה שלמרות כל השנים הקשות הללו, ולמרות שכבר אינך בחור צעיר, עדיין נפשך מתחבטת בקרבך ומבקשת מנוח, עדיין יש לך תחושה שאפשר ושיתכן אחרת, ועתידה אמונה זו להביא אותך בעז”ה למקום טוב יותר.

שאפשר אחרת… האמנם? האם אחרי כל כך הרבה שנים של סבל, לאחר שבכל מקום שאתה מסתכל אתה רואה שחיתות ורוע,לאחר שבמקום שמחה וסיפוק אתה חווה חרדה ואיום, האם אחרי כל השנים הללו יתכן עוד שינוי? האם יש תקווה? התשובה איננה פשוטה. האם אני רואה מצב בו אתה מנתץ את העבר, משליך מאחורי גווך את משאך הכבד, מנתק את מוסרותיך, מתנשא כארי וברגע אחד מתהפך לאדם אחר, שמח וטוב לב, מאמין שלם המתבונן על העולם בעין טובה? צר לי אבל מדובר בתחזית מאד לא סבירה. מצד שני האם אתה יכול לחיות חיים טובים יותר אלו שאתה חי היום? התשובה חיובית ללא צל של ספק. אתה יכול להיות מחר במקום טוב יותר מאשר היום, ומחרתיים במקום טוב יותר מאשר מחר.

איך? על ידי שימוש במותר האדם מן הבהמה – בבחירה.

אתה מתאר עבר קשה, משפיל וכואב. אף אחד לא יוכל להחזיר את הגלגל אחורה ולשנות את מה שהיה. הפרקים הללו בספר חייך כבר נכתבו, הודפסו והופצו. אבל מה לגבי הפרקים הבאים? אלה עדיין לא נכתבו. למעשה, עדיין לא הוחלט אפילו מי יכתוב אותם. האם גם פרקים אלה ייכתבו על ידי אותם אנשים שכתבו את הפרקים הקודמים? האם הם ימשיכו להוביל את עלילת חייך צעד אחר צעד? או שאולי תחליט, עקב הכשלון המהדהד שלהם, לפטר את הכותבים הקודמים מתפקידם, לשבת, לחשוב, ללמוד, להתייעץ, לתכנן, ליטול את הקולמוס ולכתוב במו ידיך את המשך הספר? ההתעסקות בעבר איננה מועילה ואיננה תורמת, והשאלה היא האם תמשיך לבוסס בעבר ולחזק את התחושות הקשות או שתשקיע מחשבה ואנרגיה בהתבוננות לעבר העתיד. אינני משלה את עצמי, לא מדובר בהחלטה קלה, לא מבחינה נפשית ולא מבחינה מעשית, אבל עדיין מדובר בהחלטה אפשרית, וזו הבחירה שלך אם לקחת אותה.

ישנם אנשים לא טובים בעולם. למה? אינני יודע, אבל זו המציאות. ישנם אנשים שהשעה משחקת להם למרות שלכאורה אינם ראויים לכך, הם אוכלים את חלב הארץ, נהנים, משתלטים ומזיקים. בדרך כלל הם גם דואגים לכך שכולם ישמעו על ההצלחות שלהם ומקימים המולה גדולה, הרבה מעבר למה שקורה באמת… כך דרכו של עולם. יש גם אנשים אחרים, אנשים ישרי דרך, יראי אלוקים, בעלי מידות טובות. אינני מדבר על שרפי מעלה קדושי עליון שאין להם בחייהם אלא ד’ אמות של הלכה ושל יראה, אלא על אנשים רגילים מן היישוב, חלקם מקדישים את חייהם לתורה וחלקם משלבים תורה עם דרך ארץ. אני מדבר על אנשים טובים שחיים באופן נורמלי ונהנים בחייהם, לעיתים הם מצליחים יותר ולעיתים פחות, לעיתים מרוצים יותר ולעיתים פחות, אבל הם ממש לא סובלים בחיים. הם קמים בוקר עם חיוך והולכים לישון בתחושת סיפוק. בטוחני שגם אתה מכיר אנשים כאלה, שללא רעש וללא המולה חיים חיים מלאים ומאושרים. יש אנשים חיוביים ויש אנשים שליליים, וארשה לעצמי להעריך שמספרם של החיוביים גדול לאין ערוך מאשר של השליליים. השאלה היא על מה נסתכל, על מה נשים את הדגש. יש מי שיבחר, (וכן! מדובר בבחירה) לראות את הרוע בחזית ואת הטוב כלא יותר מאשר רקע מטושטש, ויש שיעדיפו להדגיש את הטוב ולהתייחס אל הרע כאל סרח עודף כמעט חסר משמעות. זו הבחירה שלנו.

כאשר אני עומד בפני החובה לקיים מצווה, אני יכול לגשת אליה מתוך חיל ורעדה, מתוך פחד נורא שמא אטעה, שמא לא אקיים אותה כראוי, מתוך לחץ ועצבנות. אני יכול גם לגשת אליה ברכות, ללכת אתה יד ביד במקום ראש בראש, לחבב אותה עלי, להתייחס אליה כאל חבר שעתיד לגלות סלחנות כלפי גם אם לא אעשה הכל במדוייק. ישנם סיפורים על גדולי עולם שחרדו מכל נדנוד עבירה ומסרו נפשם על קוצה של הלכה. אדם שמגיע למדרגות גבוהות יכול להכיל בקרבו את האש הבוערת הזו, לשלוט בה ולנתב אותה לעבודת ה’, אבל אדם מן השורה, ואני מדבר כאן כלפי עצמי, לא מסוגל לכך וייכווה קשות אם ינסה לפעול בטמפרטורה רוחנית גבוהה מכפי שהוא מסוגל לה. קיום מצוות לא יכול להיות מתוך עצב, חרדה וכאב. זה נגד רצון הקב”ה. תורתנו “דרכיה דרכי נועם”. הגמרא אפילו קובעת הלכות על סמך ההבנה שהתורה לא תצווה עלינו מצוות שאינן יכולות להשתלב בחייו של אדם בדרכי נועם. על דרך הדרוש אדייק ש”דרכיה”, בלשון רבים, הן דרכי נועם. ההבנה שאין רק דרך אחת, האפשרות לכל אחד למצוא את דרכו, הדרך המתאימה לו, היא המבטיחה שהדרך תהיה דרך של נועם. אל תבקש ממני להציב גבולות של מותר ואסור מבחינה הלכתית, אבל ברור לי שהגבול עובר הרחק מהמקום בו נדמה לך שהוא עומד.

התיאור שאני מציג בפניך נשמע קליל ופשוט. רק תעשה את הבחירה הנכונה והכל יבוא על מקומו בשלום. ממש קלי קלות. אבל ברור לכל בר דעת שהבחירות הללו קשות, קשות מאד. לא מדובר בבחירה בין שתי אפשרויות שקולות. המשיכה הטבעית היא לכיוון הרגלי החשיבה והמעשה המושרשים בנו וקשה מאד לבחור לפעול בדרך שונה. כיצד אפשר בכל זאת להשתנות?

רוח האדם דומה לגוף האדם. כאשר אדם עובר פגיעה גופנית הוא זקוק לשיקום. זה מתחיל כאשר הוא מאלץ את עצמו, בכאב ובקושי להשתמש בשריר שיצא מכלל פעולה. האדם כמעט לא זוכר אפילו איך להשתמש בו, אך מוצא את הדרך לעשות בו שימוש קל למשך כמה ימים. לאחר מכן השריר מתחזק מעט והאדם כבר יכול להשתמש בו באופן אינטנסיבי יותר וכך הלאה עד לשיקום החלקי או המלא. הפעלת השריר מכניסה את האדם למעגל שהולך ומחזק אותו יותר ויותר. כך פועלים הדברים גם במחשבותיו של האדם. אדם רגיל לחשוב בדרך מסויימת, אך מדי פעם הוא יכול באופן מודע להכריח את עצמו לחשוב בצורה אחרת במקום מסויים, לזמן מסויים או בנושא מסויים. עם מידה של עקשנות והתמדה עתידות המחשבות הללו ללכת ולחזק את עצמן. ניצחון לא ימדד בשאלה אם הגעת לקו המטרה הסופי, אלא בכך שבעוד תקופה לא ארוכה תוכל להשקיף אחורה ולומר שבסך הכל דברים מעט יותר טובים ממה שהיו. זה כל מה שנדרש כדי להכנס לתהליך של התקדמות.

ועוד נקודה אחת. ישנם מצבים שמקשים על שינוי. זה יכול להיות המקום בו אדם שוהה, האנשים המקיפים אותו, הפעילות שהוא עושה, וכך הלאה. המוח שלנו מזהה תבניות וכאשר הוא מזהה שאני נמצא במקום דומה לזה של אתמול, הוא ינסה לשחזר גם את סגנון החשיבה שבעבר היה קשור אליהם. טוב לשנות את המצבים הללו. ללכת למקומות חדשים, לפגוש אנשים אחרים, לעשות דברים שלא עשית בעבר, לסייע למוח ולמחשבות שלנו ללכת בנתיבים חדשים.

אני מאחל לך שתמצא את הדרך ליטול את מושכות עגלת חייך בידיך, שתצליח לנווט את מחשבותיך לאופק החיובי, ושאלה ימשכו אותך למקום טוב, וממנו למקום טוב יותר.

חג שמח,

גרשון

[email protected]