שואל יקר ונכבד מאוד.

השאלה שלך ריגשה אותי מאוד. אתה מתאר במילים מאוד ברורות תחושות קשות, תחושות של מחיקת אישיות, חיים לא אמיתיים, קבירת רצונות פנימיים, הפחדות ואיומים, אי שביעות רצון.

ראשית, ברצוני לומר לך שאתה צודק מאוד. תחושות אלו אינם קשורות בשום צורה לעבודת השם. השם יתברך מקור הטוב והחסד לא מעוניין להתעלל בברואיו, לסרס את התכונות שהוא עצמו נטע בהם, ולהפוך אותם לעדר של יס-מנים חסרי חוט שדרה, מפוחדים עד מוות, מסויטים עד כלות, חוששים וחרדים מכל תנועה בלתי נכונה שתעורר עליהם את חמת זעמו של השריף.

הסיבה שאתה מרגיש לא טוב עם עבודת השם שלך, היא בדיוק בגלל זה. אותו בורא שהעניק לך את הנשמה שלך, חלק אלו-ה ממעל, דואג לאותת לך שלא זו הדרך ולא זו העיר. אותה בת קול שאומרת כל יום בהר חורב אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, היא זו שמכה על קודקודך וגורמת לך לבדוק את הדרך הנכונה.

שנית, נדמה לי שאחד הדברים שגורמים לך לתחושות לא נעימות טמונות במילים שבהם פתחת “למדתי הרבה מדי בימים האחרונים, ספר התניא, משנה תורה לרמב”ם, ספר התלמוד (גמרא), ועוד, וזה הבסיס לשאלה”. השקפת חיים לא קונים דרך קריאה אינטנסיבית של ערמת ספרים. בדיוק על זה יפה מליצת חכמינו “מוטב מעט בכוונה מהרבה שלא בכוונה”. ספר התניא למשל, אינו ספר השווה לכל נפש [ולא יפה עשו אותם אלו שהשטיחו מידי את רמת הספר במטרה “להנגיש” אותו להמונים, ישנם נושאים שמוטב שהקורא ייאלץ להתאמץ מעט בכדי להבינם. אבל זה נושא לפעם אחרת..].

קריאה אינטנסיבית ועיון רב מידי בספרי מחקר ומחשבה מטלטל את הקורא והמעיין, ועל כן חשוב לתת לעצמנו פסק זמן להתבוננות. לנתח את התוכן “האם אני מסכים עם מה שנכתב?”. “האם ישנם דברים שאני יכול לאמץ ולו חלקית ולהתאים אותם לתכונות נפשי?”. בקריאה כזו, אתה מתווך את תוכן הספר ומבצע לו התאמה לחיים שלך ולאופי שלך.

ישנם הרבה סגנונות של ספרי מחשבה. אינו דומה הסגנון של השם משמואל – הקפדן יותר, לבין סגנונו של ליקוטי מוהר”ן. אינו דומה הרמח”ל למהר”ל. סיבת השוני הינה גם בשל הבדלי האופי התורמים לגיוון דעות. ממילא אדם המעיין בספרי מחשבה, אסור לו להיות “קראי” של הטקסט ולקרוא אותו בלי שום הפנמה והתאמה לאופיו האישי. אדם נבון מעיין בספר, מבין את העיקרון, בוחן בשכלו תוך השוואה לציטוטים אחרים, ומגבש את הנוסחה המתאימה עבורו.

אם למשל כתוב בחז”ל “וכל מעשיך יהיו לשם שמים”, והדברים נפסקו להלכה בשולחן ערוך (סימן רלא); ומאידך גיסא, אנחנו יודעים את דברי הרמב”ן (תחילת פרשת קדושים) המזהירים אודות נבל ברשות התורה. אדם שטחי יראה בזה סתירה, ואז יחליט שאין עקביות ואין דרך חיים סלולה; או שאחד הציטוטים לא נכון.

אדם נבון המעמיק בדברים, יגלה שלא רק שאין סתירה, אלא להיפך – הדברים משלימים אחד את השני. כל אחד מאותם אמירות בא לחדד נקודה מסוימת, כדי שבסופם של צירוף הנקודות תתקבל תמונת עולם מסודרת.

בנוסף, האדם הוא יצור דינמי וחושב, ויתכן מאוד שאם כיום קשה לך לקבל אמירה מסוימת, בגיל אחר ובתקופה אחרת יתאים לך יותר.

חשוב לי להדגיש, איני יודע באיזה בית מדרש למדת וחונכת. אבל חשוב שתדע, על פי המקורות אסור לאדם להילחם עם כוחותיו. האדם צריך לעבוד עם כוחותיו. לא כנגדם. אני אצטט לך קטע מהגר”א בפירושו לספר משלי (כב, ו) על הפסוק: “חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה”. וזה לשונו: “והענין, כי האדם אי אפשר לו לשבור דרכו כלומר מזלו שנולד בו. וכו’. וכמו שאמרו במסכת שבת (קנו, א) האי מאן דבמאדים יהיה שופך דמים. אמר רב אשי או מהולא או טבחא או לסטים. וזכר אלו השלושה, והוא לפי שמזלו מורה שיהיה שופך דמים, אך בבחירתו יוכל לבחור באלו השלושה: או מהולא – והוא צדיק שעושה מצות עשה, או טבחא – הוא בינוני, או לסטים – והוא רשע שופך דמים כמשמעו. וכו’.

וזה שכתב: חנך לנער על פי דרכו – דרך מזלו וטבעו כן תחנכהו לעשות מצוות, ואז גם כשיזקין לא יסור ממנה, אבל כאשר תעבירהו על מזלו, עתה ישמע לך מיראתו אותך, אבל אחר כך, בעת יוסר עולך מעל צוארו יסור מזה, כי אי אפשר לו לשבר מזלו”. עד כאן לשונו הזהב.

בנוסף, חשוב לדעת, הקב”ה לא מבקש מהאדם להילחם מעבר לכוחותיו. הוא כן מחכה לראות אותו מתמודד ומנסה להעביר את עצמו למקום טוב יותר. כמו כן, אין להקב”ה חפץ בכסילים, עושי מעשים טובים שליבם בל עמהם. רבינו אברהם בן הרמב”ם, מאריך בספרו המיוחד “המספיק לעובדי השם” [שסתם ככה הייתי ממליץ לך עליו, בתור ספר שנכתב על ידי אחד מרבותינו הראשונים, ספר ישר ורגוע, ברור וחד], אודות ההבדל בין אחד ששומר שבת “מחללו” – כלומר, קונה פיצוחים ועיתונים ורובץ כל השבת על הספה, שעל אף שהוא לא חילל שבת, ברור שאין שמירתו דומה למי שהתעמק במטרת המצוה וקנה לעצמו קנייני אמונה בנפש.

עבודת השם אמורה להפוך אותנו – על שלל כישרונותינו ותכונותינו, מעלותינו וחסרונותינו – לאנשים טובים יותר, שמחים יותר, רגועים יותר ושלווים יותר.

תחושת המלחמה שצריכה לנשוב בעורקינו היא בכדי שלא ננהה אחר הבטלה וחיבוק הידים. אבל לא צריך להתהלך בתחושת לחימה כל הזמן. גם דברי בעל חובות הלבבות אודות מלחמת היצר, נועדו לעורר אותנו לשים לב למעשינו, ולא לחיות באדישות ובמחשבה שהדברים ילכו מעצמם.

לסיכום: עבודת השם שלך היא לקחת את כל מה שאתה חושב שאתה יודע, ליצוק את זה למשנת עולם סדורה שמתאימה לתכונותיך, ואז לצאת לדרך לעבודה, לפי אותה מפת דרכים. תחילה “וידעת היום” – ידיעה שיש בה משימתיות וכיוון דרך; ולבסוף “והשבות אל לבבך” – להכניס את הדברים לתודעה ולפעול לפיהם.

יהי ה’ בעזרך.

בידידות.

בניהו.