שלום לך!

השאלה שלך נכתבה ממקום כל כך יפה ומרגש. הרצון הכנה שלך להיות אוהב ונאהב על הבורא וההרגשה שלך שמשהו עוד לא מדויק, מגיעים ממקום נקי ומהווים בסיס מצוין להמשך דרכך.

בכדי לחלוק עמך את תחושתי בקשר לדרך שאתה מתאר ולקשיים הניצבים בפניך, אני רוצה להתמקד בעיקר בשתי נקודות עיקריות.

א. מה באמת התפקיד שלנו ועד כמה אנחנו יכולים להיות מושלמים.

ב. איך עליי להתייחס לנפילות שלי, למצבים בהם אני רחוק מלהיות במקום בו אני רוצה להיות.

אז חשוב שנזכור שה’ שם אותנו כאן בעולם. במקום בו לא פשוט וקל להיות צדיקים. ה’ הוא ששם אותנו בזירה בה אנחנו נבחנים תמיד, נמצאים יום יום בניסיונות ומתמודדים שוב ושוב מול היצרים שבנו והכוחות השונים שמנסים לעכב אותנו בדרכנו הרוחנית.

זו אינה טעות וזה אינו מקרה שהעולם מלא בכל כך הרבה התנגדויות ומכשולים. אנחנו נמצאים במגרש אימונים מפרך, והמטרה שלנו היא להתמיד בניסיון להצליח, לעצב את עצמנו וללמוד עוד ועוד על מי שאנחנו. ללמוד על הדרכים שנכונות ומתאימות לנו ולאט לאט להתרומם ולהגיע לשיא של עצמנו. למקום הכי טוב אליו נצליח להעלות את נשמתנו.

“לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין לבטל ממנה”, זו אמירה שצריכה להדהד בנו. אין לנו ידיעה מהו התפקיד הייחודי למענו הגענו לכאן וגם לא עד היכן בדיוק ה’ מצפה מכל אחד מאתנו להגיע. אנחנו לא בתחרות ולכל אחד יש את המסלול המיוחד שנועד עבורו. הציפיה מעצמנו להיות מושלמים ולהשלים את המלאכה בעצמנו, היא לא ריאלית ולא אנושית. כמובן שעלינו לשאוף למקסימום, לנסות ולשפר עוד ועוד את דרכנו, ללמוד מהטעויות. אבל בשום אופן לא להבין שאם לא הצלחנו במאה אחוז, אנחנו כישלון, רחוקים חלילה מהבורא.

בכלל, אהבה אינה ערובה לכך שלא יהיו נפילות. המדרש בהתייחס להבדלים שבין יראה לאהבה, מביא דווקא את היראה כדבר היותר יציב. בעוד שאהבה, מעצם טבעה, היא יותר נתונה לתנודות. כל מגילת שיר השירים מציירת בצבעים עזים את אותן התנודות, את הגלים המטלטלים העוברים בין אוהבים, בין הרעיה לדוד, בין ישראל לקב”ה.

וכאן אני רוצה קצת להתייחס לחלק השני. לצורה בה אני רואה את עצמי אחרי נפילה. אף אחד מאתנו לא רוצה ליפול, לראות את החולשה שלנו מול עצמנו. להבין שגם כשהחלטתי משהו וקיבלתי על עצמי, זה לא בטוח שאעמוד בהחלטות שלי. וכשזה קורה זה מתסכל. אבל השאלה האמתית היא איך ה’ רוצה שאסתכל על עצמי. האם המבט הביקורתי שלי והעצבות הנלווה אליו הוא רצונו או שאולי ממש ההיפך. כי לפעמים המבט הזה עלול לנתץ לגמרי את האמון שלי בעצמי, ביכולת שלי לשוב אל ה’.

לפי החסידות, לפעמים השפיטה הזו והדכדוך שהיא מביאה עמה הם ממש חלק מהחטא עצמו, אם לא החלק הארי של עצת היצר. נוכל להמשיל את זה לחייל שנפגע בשיא הסתערות, שבמקום להבין שהמלחמה בעיצומה, שעליו לקום מיד ולהמשיך להתקדם. יתחיל להאשים את עצמו, להישבר ולהפסיק לבצע את מה שהוא עדיין יכול. אז ברור שזה כואב, זה גם נכון שאצטער. אבל ישנו גבול דק שמפריד בין חרטה לבין תסכול, בין כאב לבין עצבות, בין ביקורת עצמית לבין שפיטה. החרטה מגיעה עם דחף לשנות ואילו עצבות ודכדוך מולידים בי ייאוש וכבדות. הכאב והביקורת יכולים ליישר את דרכי ואילו השפיטה והתסכול יכולים לשבור לגמרי את הדימוי העצמי שלי.

אנחנו כל בוקר מתפעמים מחדש מכך ש”רבה אמונתיך”, מהאמון העצום של הבורא בנו. הוא נתן לנו עוד יום, מה זה אומר? האם זה לא מוכיח שהקב”ה עצמו בוטח בנו, מאמין שהיום אצליח לעשות את מה שמצופה ממני. ש”משתלם” להשאיר אותי כאן למרות כל הטעויות והנפילות שלי.

אז נכון שהסדר הראוי וההגיוני הוא “סור מרע” ואח”כ “ועשה טוב”, מתאים יותר לעשות טוב ממקום נקי. אבל אנחנו לא מלאכים, וכידוע “אהבה מקלקלת השורה”. ובאמת חסידים פירשו את הפסוק גם אחרת, “סור מרע” – אל תתעסק ברע ובתיקונו. לפעמים זה רק מוריד אותך, משאיר אותך עסוק באזור של הרע. במקום זאת “עשה טוב”, תתחיל לעסוק בטוב וכך תביא את עצמך למקום אחר, אט אט תמצא את עצמך מתרחק מהאזור בו הרע בא עמך במגע. בו הטוב הוא המקום הטבעי שלך.

חבר יקר, אל תיתן לאהבה היפה שיש בך לבוראך להתאכזב. אל תיתן לעצמך מקום לחשוב שאתה “לא באמת אוהב”. אתה אוהב, זה מושרש בכל אחד מאתנו ואצלך ב”ה זה אפילו גלוי ומורגש. אז נכון, אנחנו עדיין לא מושלמים. אבל אנחנו רוצים כל כך, מנסים. ואת האהבה הזו לא יוכלו לשטוף נהרות ומים רבים לא יכבוה.

מאחל לך הצלחה רבה בהמשך דרכך, תקבל גם את הקושי באהבה ונצל את תחושת הריחוק לגעגוע אמתי. מקווה שדבריי יסייעו לך.

המון טוב,

מנחם

mns10300@hotmail.com>