שלום וברכה שואל יקר,

ולא סתם יקר אלא יקר מאד, שאלתך ריגשה אותי בכמה מובנים. ראשית, הרגישות שלך לאשתך, שאתה מציין שאתם חיים יחד למרות השקפות העולם הנפרדות. היכולת הזו היא לא פחות ממדהימה ומראה על דרך אמת שאתה צועד בה, בה ההבנה על חשיבותו של הבית ושל מערכת היחסים שלכם בעיני ה’ היא בעדיפות גבוהה ושווה להשקיע בה אנרגיה ומשאבים. שנית, מרצונך הכן והטהור לשמוע את הדרך הנכונה יחד עם ההתייחסות למדרגת האמונה בתוך חייך האישיים, דבר שמראה על חיבור אמיתי עמוק ופנימי של קשר עם הקב”ה.

נענה ראשון ראשון ואחרון אחרון, ברשותך אכתוב מהם בעיות זוגיות שאינם שייכות לשלום בית ומה המקום של מריבה בזוגיות (א) ולאחר מכן שלושה אפשרויות להתבונן על המצב או מנקודת המוגלה (ב) או מגבולות בתוך הקשר (ג) או מיחסי שליטה (ד). לאחר מכן אכתוב כיוון לעצה (ה) ולבסוף אתייחס לשאלתך על האמונה (ו). בוא נצא לדרך בסייעתא דשמיא.

א. שלום בית זה דבר גדול מאד וערך עליון, אבל לא תמיד שני המילים הנפלאות הללו שאני בטוח שביתכם נתברך בו הם ההסבר והזווית איתה כדאי להתבונן על הדברים כיון שהשאלה שנשאלת היא מה המקום של הויתור בשלום בית ומה המקום להתעקש ולשנות. למשל: אשה שמציקה לבעלה בגלל קשיים אישיים שלה אנחנו לא נאמר שהשלום בית הוא כזה שזה בסדר. מהצד השני, יש רף מסוים וחשוב של הבלגה ואיפוק, שנובע מההבנה ששני בני אדם שבוחרים להיפגש שוב ושוב בתוך מערכת היחסים צריכים לראות את הצד השני ולהיות רגישים לרצונותיו וצרכיו.

לדוגמא (שכמובן היא אינה אצלכם בבית) ישנם שני מצבי קיצון בהם יחסי הזוגיות לא בריאים: 1. רק אחד מהצדדים מוותר כל הזמן, זה לא תקין כיון שזו מערכת יחסים תלותית בה אחד מהצדדים מוחק את רצונותיו ואת צרכיו של האחר ובעצם הוא לא מתחבר עם בן\ת זוגו אלא מוחק את עצמו בפניו וזו אינה זוגיות. או ההפך בה הוא כופה על האחר את אורח חייו ואז הזולת אינו חלק מזוגיות אלא נספח בחיי אדם אחר. 2. בני זוג שחיים חיי שותפות טכנית אך כמעט ואינם משוחחים או מתקשרים זה עם זו. מקרה קיצוני זה, מורה על ייאוש מהמערכת הזוגית בזוגיות שלמה ומספקת. בדוגמאות אלו באתי לומר שיש תחומים שאנחנו לא נאמר שבגלל שלום בית אנחנו נשלים איתם כיוון שזה לא באמת שלום בית אלא משהו חיצוני ולא אמיתי.

כשאנו מתבוננים על המצב שאותו אתה מתאר של זוגיות טובה עם מריבות הוא בעיקרון מצב תקין, בני זוג שיש ביניהם מריבות זה דבר שקורה בכל זוגיות מתפקדת. כיוון ששני הרצונות הסותרים של שני בני הזוג מתנגשים סביב סוגיות שונות. אך חשוב לשים לב למינון והעוצמה, יש מריבות שמצמיחות את בני הזוג בכך שעל ידי החיכוך שנוצר הם לומדים יחד את האופן הנכון להתכוונן אחד אל השני מסיקים מסקנות אישיות וזוגיות ובכך העבודה האישית שלהם ואף השלום בית פורח.

אך אם בני הזוג רבים כל היום או שמריבות זו התקשורת העיקרית זה מצב קשה ומתיש שלרוב נגמר בפיצוץ גדול, מצב זה מתרחש כששני בני הזוג רוצים בקשר אך אינם מצליחים להיפגש ללא המריבה. והוא נובע או מקווי אופי שמתחברים אצל בן הזוג במקום מורכב ולא פתור או כי זו התקשורת שבני הזוג סיגלו לעצמם, במקרה שלך אני משער שזה לא המצב. היה נשמע שחיי הזוגיות שלכם טובים ובריאים אלא שיש לכם נושא אחד שיש בו מחלוקת והוא משמעותי וזהו הנושא הכלכלי שבו אתם באורח קבע לא מגיעים להסכמות. אם כן מהו?

ב. ופה ננסה להבין מנגנון מסוים שפועל רבות אצל זוגות, ונקרא לו “נקודת המוגלה”. ניתן דוגמא- אם אחד מבני הזוג, או שניהם, לא מצליחים לדבר ולבקש בצורה בריאה יחס של כבוד, מקום והערכה אז הפתרון הוא לייצר מריבה. המריבה היא אמנם אמיתית ונסובה סביב נושאים אמיתיים שיש בהם חילוקי דעות הגיוניים, אך המטען הרגשי שנלווה למריבה הוא משמעותי וגדול מאד, כך שהוא גורם לפיצוץ בכל פעם שנושא מסויים עולה לדיון ואז אחד מבני הזוג או שניהם מרגישים שהקשר חי. בהפוך על הפוך על ידי המריבה הם מנכיחים את הקשר ומייצרים מצב שבו הצד השני שם לב אליהם ומחויב להגיב כיון שהנושא חשוב לו ומעניין אותו וככה הם מרגישים חיים. למשל: בעל שיושב על הספה שקוע בספר או בשיחה עם חבר וכל שתי דקות אשתו באה אליו עם שאלה אחרת, “מה אתה עושה מחר?” “מה אמא שלך אמרה?” וכו’ עד שהוא מתעצבן, ולמרות שזו לא הייתה התוצאה הרצויה שלה באיזה שהוא מקום היא השיגה את מה שרצתה, להרגיש את הקשר איתו.

ההשלכה הנוספת של נקודת חיכוך שחוזרת על עצמה היא שהיא משמש כניקוז למריבות אחרות בהם שני הזוג מבליגים. למשל בנושאי חינוך ילדים או כמות הזמן שמבלים יחד, נניח האשה מבליגה בנושאים אלו כי ככה התרגלו שני בני הזוג לאחר ש”ניכוו” במריבות בעבר הזוגי שלהם, ואז מגיע נושא אחד שבו אין ברירה אלא לריב מסיבה חיצונית כגון שהבנק מצלצל או שהצד השני בזוגיות לא מוכן לוותר. או אז כל האמוציות והאגירה של הטינה הזוגית מתפרצת.

איני יודע באיזה מבין המצבים, אם בכלל, אתה מוצא את הזוגיות שלכם, ואני גם מתקשה מהמילים הספורות להבין את המשמעות שלבטח יש לרקע הדתי שלכם בתוך הבית ואיזה נושאים מדוברים ואיזה לא. לתחושתי, אתם במקרה שדומה לדוגמא האחרונה שהבאתי על נקודה ביחסים שמייצרת מערבולת “נקודת המוגלה”, ברמה זו או אחרת, אך ייתכן שאני טועה בכיוון ואביא בהמשך עוד כיוונים, בכל מקרה אשתדל לתת כיווני עצה לפי הבנתי זו ורעיונות אלו יכולים להועיל בכל מצב.

ג. נקודה נוספת שדרכה ניתן לבחון את המקרה שהעלת היא הגבולות האישיים בתוך המערכת הזוגית. כוונתי היא שייתכן שחוסר ההסכמה שלכם הוא עניין טכני של סדרי עדיפויות כלכליים בו לכל אחד מכם יש את השיקולים ההגיוניים שלו ואז הנושא הוא מריבה בין בני זוג שאולי היא יותר גדולה וכמו שכתבתי קודם. אך ייתכן שגם אשתך מסכימה שצורת הניהול העצמי הכלכלי שלה לא טובה. ואם כן נושא זה של בזבזנות כלכלית הוא בעיה שיש בחייה של אשתך גם ללא חיי הנישואין שלכם, אם למשל היא הייתה חיה לבד היא הייתה מסתבכת עם חובות וכדו. אני חושב איתך יחד שאולי עצם זה שאתה נמצא שם לריב ולזעוק מאפשר לה להתנהג בצורה פחות אחראית. אסביר זאת על ידי דוגמה- אם נניח הגבול ההגיוני בעיניך לקניות שלה הוא אלף שקל בחודש והיא מוציאה אלפיים אז היא אמנם חצתה את הגבול הרצוי אבל היא לא הגיעה לקצה יכולת הבזבוז שלה שעומד על נניח חמשת אלפים שקל. אז מה שקרה בעצם זה שאתה הוא זה שעוזר לה להציב גבול חיצוני שהיא לא יכולה להציב לעצמה בתוכה לבד. וכיון שכך המריבה משמרת את זה שהיא לא לוקחת אחריות על עצמה כייון שאתה בסוף תייצר לה גבול על ידי המריבות, ולפי מה שכתבת אתה רק מציג את זה שאין כסף בגלל ההוצאות שלה ואם כן זו בעיה שלה כמו שהיא שלך. ובנקודה זו גם זה לא חייב להיות כך בזוגיות כיוון שזה עניין שלה ואתה יכול לעזור לה אך לא להיות השוטר שלה שזה מצב לא בריא ונראה שגם אתה מתקומם עליו.

ד. נקודת מבט אחרונה דרכה אפשר לבחון את העניין, היא יחסי שליטה בבית. בכל בית מתחת לפני השטח יש חלוקת סמכויות ושליטה, זה מתחיל בחלוקת התפקידים הביתית כמו מי מוריד את הזבל ומי מנקה ומבשל וממשיך בהחלטות הרות גורל כמו איפה גרים ואיך מחנכים. בנושאים אלו לכל אחד מבני הזוג יש כוח מסוים, יש בתים שהשליטה בבית שווה ויש והיא נוטה בהסכמה לאחד מהצדדים. מתי שיש שינויים בחיים לפעמים המערכת התת קרקעית הזו מתערערת פתאום נוצרת תחושה של חוסר ביטחון ולאחד מהצדדים לא נוח מהחוזה הלא כתוב על חלוקת הכח בבית. ואז, מעל פני השטח, צפות מריבות שונות שמביעות את מורת הרוח הזו.

עניין זה מצריך חשיבה, האם אשתך מרגישה שהיא רוצה יותר שליטה בבית, על ההוצאות למשל? אולי היא מרגישה שאין לה מילה בנושא הזה? אני כמובן איני יודע מה היא חושבת או מה החלוקה ביניכם, אך הצעתי היא לבחון ולגשת לעניין זה בחשיבה על איך אני יכול לתת לה לשלוט יחד בנעשה בבית, כדוגמת מודל למציאת פתרון כמו שנדבר כבר. זה כמובן דורש אומץ אך ניכר מתוך שורותיך הספורות שיש בך אומץ רב ויכולת תושיה, ואני בטוח שעם רצון טוב תוכלו למצוא את המסילות ללבן את הנקודה הזו וששאר החלקים הנפלאים והיציבים בזוגיות שלכם יועילו לייצר מתוך מצב זה צמיחה ושלום בית טוב ונפלא.

ה. אחר כל ההקדמות והגישות השונות לגשת לסוגיה שלכם אני מציע לשקול להעביר אליה את האחריות והצעה זו היא גם מועילה באם הקושי הוא בכך שיש מריבות שחוזרות על עצמם כחלק מתקשורת לא מיטיבה בינכם או קושי שנובע מיחסי שליטה. אך אני מדגיש נקודה אחת לפני צעדים כאלו ערכם היחיד הוא באם הם נעשים בשיח משותף ולא באופן חד צדדי. ולשם כך ההצעה שלי היא לפתוח יחד את הנושא הכלכלי בצורה מחושבת ולייצר שינוי מבני בשטח של ניהול הכסף בבית. לשבת לשיחה או סדרת שיחות שאופיים הוא ניהול כלכלי ולא יחסי זוגיות, בתוך התהליך הזה טוב ובסדר שיהיו חילוקי דעות אך הם גם יבררו את נקודת המחלוקת המדוייקת וגם אולי יוכלו להיפתר בשיחה הבאה.

באם תצליחו להגיע להסכמה זו או אחרת שמקובלת עליכם, התהליך של מציאת המתווה הנכון הוא לא רק אפשרות טכנית לניהול כלכלי אלא תהליך של אחריות משותפת לכסף של שניכם ולהוצאות הבית, ויכול בעזרת ה’ לייצר חוויה בונה של שותפות גורל והתמודדות משותפת עם מגבלת הכסף בחיים.

אספר לך מה אני מכיר שעשו זוג שרבו על נושאים אלו, וזה לעשות שלושה חשבונות בנק נפרדים חשבון שלה חשבון שלך וחשבון משותף. בחשבון המשותף שמים סכום שווה להוצאות הבית באופן שווה ומוסכם על שני הצדדים, ואת שאר הכסף כל אחד בחשבונו הוא ובו הוא נוהג כראות עיניו. שיטה זו נמצאה כיעילה ביותר לניהול כלכלי של בני זוג וודאי במצב שיש בו קונפליקט. העניין הוא לאוו דווקא פתרון ספציפי זה או אחר אלא העבודה המשותפת על תהליך ניסוח הפיתרון שיש לזה מעלות רבות על פי הנאמר עד כה, ככה היא שותפה שווה לתהליך וגם אחראית יחד איתך על כל המשתמע מכך וגם אתה לא השוטר שלה בתוך מערכת היחסים וגם אתם מנסחים יחד ובכך מייצרים תקשורת אחרת ושונה ממריבה. השוני הוא שנקודת השיח לא מתחילה ב”את לא בסדר כמה את מבזבזת” אלא ב”בואי נראה איך יחד אנחנו מתמודדים עם התחום הכלכלי והזוגי שלנו, בא ננהל את זה יחד, הנה הפרוייקט שלנו”. שיח כזה יותר מאפשר להכיל את השוני ולתת מקום לצרכים של כל אחד מכם, הוא מאפשר לכם להיות אחד בנעלי השני בכך שכל אחד שומע את הצורך של השני ומציע לו פתרון מוסכם.

לאחר מתווה מוסכם אפשר לנסות לעבור לשלב יותר עמוק של לדבר על הדברים שאלות כמו: איך את מרגישה במערכת יחסים שלנו? מה את חושבת על המריבות שלנו על הכסף? מה אפשר לעשות בשביל למנוע את זה? אין הכוונה להגרר שוב לויכוח אלא לדבר עליו, לפתוח את היחסים לדיון. ואם קשה לדבר ולפתוח את הנושא הזה בתוך המערכת הזוגית שלכם כעת או אם הניסיונות הולכים ומסתבכים (מה שאני מאמין ומקווה שלא יקרה), תמיד אפשר ומומלץ ללכת לייעוץ. אדם חכם ומנוסה שרואה את הדינמיקה הזוגית ביניכם מבחוץ יכול לשקף לכם ולעשות איתכם את התהליך יחד, כך שתלמדו לעשות אותו בעצמכם בחיים. אין בזה בושה אלא אפשרות ראויה להשכנת שלום וברכה.

ו. כעת ניגש לשאלתך השנייה האם הדבר קשור לאמונה? גם שאלתך הטהורה הזו ריגשה אותי כאמור בכך שאתה בוחר להכניס את האמונה בקב”ה לתוך חייך ולא להשאיר אותה כערך חיצוני לך, זה נפלא ביותר ומראה על עוצמת הקשר שלך עם הקב”ה. ובנקודה זו יש שיטות רבות ומגוונות במצוות אמונה. אך אומר עיקרון אחד שהוא די ברור ואדגים על פי משל: נדמיין מצב שבו אדם פורצים אליו לבית פעם אחת, והוא אומר לא נורא אני מאמין שמה שעושה השם הכל לטובה, ובפעם השנייה הוא גם אומר כך. ומכאן ואילך הוא לא רק שלא מוסיף הגנות לביתו, אלא אף משאיר צנצנת עוגיות עם פתק מלבב לגנב בבקשת שישים את הצלחת בכיור שהוא מסיים. וזה כמובן בגלל הוא מאמין שזה הקב”ה מביא אליו את הדברים והניסיונות הללו ולא הוא. ייתכן ויש שיטות בראשונים שיאמרו שגם זה נכלל במצוות אמונה למי שבאמת מסוגל להאמין ברמה זו. אך לראשונים האחרים ולפי נוהג העולם ואף היראים והשלמים בו ניכר שהשמירה הפשוטה והברורה של אדם על עצמו היא דבר חשוב בריא ונכון והוא אינו סותר את האמונה.

נקודה זו אנו רואים גם מזה שאל לאדם לתת צדקה עד שלא ישאר לו כסף כלל, למרות שהוא כביכול יכול לומר שהוא מאמין שהשם יביא לו את הפרנסה. וזאת כיוון שהקב”ה הוא זה שמנהל את העולם אך הדרך היא בכך ש”יצא אדם לעמלו ולעבודתו עדי ערב” אדם צריך לעמול ולעשות השתדלות להשיג את פרנסתו. ניהול העולם הוא כדרך הטבע אך כמובן על ידי הקב”ה. לעיתים האמונה היא זו שאומרת לנו לקבל את מציאות כפי שהיא, למשל בפעם הראשונה שפורצים לנו הביתה. ולעיתים אותה אמונה בה’ למשל שהביא אותנו אל הקשר הספציפי הזה היא תמרור לשינוי ועבודה משותפת כאשר הדבר חוזר על עצמו.

ובנוגע לסוגיה שלך, כמובן שפה הגבול הוא דק כיוון שאמונה וודאי שייכת בחיי הנישואין ואדם צריך להשתדל בכל כוחו לשמר ולהעצים את הקשר עם בת זוגו שנועדה לו משמים גם אם יש קשיים ומהמורות, כיוון שזה תיקונו בעולם לתקן את מידותיו בשביל להתקרב אל האישה שלו. אך מצד שני (ללא השוואה כמובן) ברור שבעל מוכה או אשה מוכה לא צריך לומר שנגזר עלי לקבל מכות כיוון שדומה הדבר למקרה של הגנב, אין זה נורמלי וכמובן שאין זו מערכת נישואין תקינה בה אחד מהצדדים נפגע באופן קבוע.

ולכן גם ביחס לאופן הטוב והטבעי של מערכת היחסים שלכם האמונה צריכה לתת לך כוח להשקיע בתהליך של התקדמות ועבודה משותפת לשלום בית בריא וטוב, כפי שניכר שאמונה זו כבר מפעמת ופועלת בך. ומצד שני לדעת שמצב לא תקין בתוך זוגיות הוא רק תמרור על מקום שיש לעבוד עליו ולא לומר שהוא גזרת אלוקים ולהניחו כמות שהוא בעודו יותר ריחוק.

ובהחלט שחלוקה זו היא מעט דקה, אך היא חשובה ומועילה ואני בטוח שיש לך רב שמלווה אותך בתהליך החזרה בתשובה שיוכל ללבן איתך את סוגיה זו בצורה שתדע למצוא את האיזון הנכון בין אמונה בה’ והצורך לקבל את המציאות כמו שהיא, ובין מקום שבו נדרשת עבודה לשינוי המצב ולעבודה משותפת (שכמובן נובעת מאותה אמונה כאמור).

לסיום אני מקווה שהועלתי לך בתשובתי זו באם אתה רוצה הבהרות ושאלות נוספות אל תהסס לפנות שוב במייל לאקשיבה או אליי, אני מאמין ביכולתך לעשות טוב ולשנות יחד עם ההתבוננות על הטוב שיש לכם.

צביקה buterman1@gmail.com