אמא יקרה מאד,
אני קוראת את השאלה, קוראת אותה שוב, ומרגישה את האחריות הכבדה שאת נושאת על כתפייך: שכל הצדדים יהיו מרוצים; הניסיון לצמצם פערים, לגשר, להבין את כל הצדדים.
יש כאן אבא שלפי ראות עינייך תקוע בדרך שלו — הדעה באשר ל-כיצד ילד בין 13 אמור להתנהג. לעומתו, יש ילד בן 13 שיש אף לו דרך משלו — דרך שלא נראית מתאימה לאבא. הוא אוהב יותר לשחק, לרכוב על אופניים, לצחוק. גם הוא “תקוע”, כביכול, בדרך משלו. ויש אותך, ביניהם, שלוקחת על עצמך את תפקיד המגשרת.
לא אכתוב כאן משנה חינוכית. סביר להניח שזה רק עשוי להרחיב את הפער בין האבא לבן, ובינך לבין בעלך. את לא צריכה הוכחה כתובה לכך שאת צודקת בדרך הגמישות שלך, וכי בעלך הוא נוקשה. את חושבת כך לבד, והדבר הזה עצמו – תוקע. לכן הייתי רוצה להציע לך הצעה אחרת.
באותו האופן שברור לך שבעלך ובנך תקועים בדרך משלהם, גם את כביכול “תקועה” בתפקיד הגישור. את תפסת לעצמך מקום שבו את מנסה להסביר לילד את כוונת האב, לרכך לאב את מעשי הילד, ולנסות להאהיב אותם אחד על השני. השאיפה והרצון כמובן נכונים וחיוביים, אך השאלה היא: מה באמת מקומך בתוך המציאות הקיימת?
יש כאן איזשהו מעגל קסמים צפוי מראש של ילד שעושה מעשה שאינו נכון בעיני האבא, האבא כועס, והאמא מנסה לרכך. מישהו צריך להפסיק לחוג את העגל הזה כדי שהקצב יישבר, שהזרם יפסיק. אמרי לעצמך ובאמת האמיני בכך שהקב”ה בחכמתו נתן לילד שני הורים שונים. וברור שאפילו אם הם יתאמו ביניהם את כל העמדות האפשריות, יהיה ביניהם חילוקי דעות, מתוקף היותם שני אנשים שונים — ולמרבה הפלא: לא מושלמים (וזה לא רק בן-הזוג שאינו מושלם…). לכל אחד תהליך משלו שעליו לעבור כדי לברר את הדרך הנכונה עבורו.
אני חושבת שאחת הנקודות המרכזיות ביותר בזוגיות היא לתת לבן הזוג את הכבוד לטעות ולהיכשל. אף אחד אינו מושלם, ולכל אחד עבודה משלו, השייכת לתפקידו האישי. יכול להיות שדברים שמובנים לגמרי בשבילך יהיו עלומים לחלוטין לבעלך. אם נחזור לדוגמה שלך, יכול להיות שבעלך “מאד נוקשה והולך ישר כמו סרגל”, כפי שכתבת, וייתכן שאת גמישה הרבה יותר ממנו — וזה חלק מעבודת הזוגיות שלכם. הבנה שבן הזוג אינו מושלם, והוא לא אמור להיות כמוך. זוגיות היא בין אנשים שאינם שווים, שמוטלת עליהם עבודת קירוב וחיבור. העבודה הזאת מול בן הזוג דווקא היא הזוגיות המשמחת ויפה.
הזכרתי קודם את הצורך בשבירת המעגל הקסמים הנ”ל. כל עוד את תופסת את תפקיד המגשרת, באיזשהו מקום את לוקחת אחריות על המצב, ולא מאפשרת לאבא ולילד לנסות להתקדם ולמצוא את עצמם במציאות הזאת שלהם. האמיני מכל הלב שלילד יש כוחות ואהבה להסתדר עם האבא. ואף לאבא יש את האהבה והרצון שהילד יתקדם ויפרח. את הדרך — הם כבר ימצאו.
נכון שיש כאן את ה”בעיה” שהילד אינו קם בזמן כפי שאביו מצפה ממנו, או שהוא רוכב על אופניים במקום ללמוד, וכך הלאה. אבל שינוי המציאות הזאת אינו מוטל עלייך. התפקיד שלך במציאות הזאת היא קודם כל לא לקחת אחריות על ההתנהלות ביניהם — אחרת הם מסתמכים עלייך וממשיכים בשלהם. ברגע שהאחריות מוטלת דווקא עליהם, כל אחד אחראי על שלו. כאן את פותחת להם פתח לבחון את המציאות, להבין, להסיק מסקנות ולהתקדם.
דבר שני: הייתי ממליצה ללמוד מאהרן הכהן, שהיה אוהב שלום ורודף שלום. זוהי עבודה של להאהיב אותם אחד על השני — אך בלי הממד של לקיחת אחריות. לדוגמה: לתלות על המקרר תמונה של האבא והבן שמחים יחד; לספר לאבא שהילד סיפר עליו משהו מוקיר ומעריך; להזכיר לילד כמה האבא מכבד ואוהב אותו. יכול להיות שבתחילה תקבלי תגובות צוננות או אפילו פחות מזה. אל בהלה. אמרי את שלך, והדברים כבר ייכנסו ללב. תני לדברים לקרות. האמיני בהם שהם בתהליך, ולכל דבר חדש צריך להתרגל.
אוסיף נקודה בסוף הדברים רק כדי להעמיד את הדברים על דיוקם. משאלתך השתמע שמדובר באב ובן שיש ביניהם יחסים בריאים, תקינים ותקועים. לכן התעכבתי על נושא הקבלה. אילו הייתי חשה בשאלה שהיחסים בין האב והבן משפילים, מקטינים, ומנמיכים את הבן בצורה קיצונית, אזי התשובה הייתה נושאת אופי שונה.
מעריכה מאד את החיפוש אחר הדרך הישר, ומאחלת מכל הלב שמחה בתהליך,
תמר פ.
tamarparent@gmail.com
דלג לתוכן
