שלום לך שואל חביב,

 התעמקותך במעשה המצווה מעידה על היותך אדם חושב ומעמיק הנותן ליבו למעשיו ולמחשבותיו ואין יראתך מצוות אנשים מלומדה. הלוואי וירבו כמותך בישראל.

 בעניין מצוות צריכות כוונה ישנה כפי שכתבת מחלוקת מקיפה. חלק מהדעות הביא במנחת חינוך במצווה י’ לגבי אכילת מצה. ויעוי’ גם בקובץ הערות להגר”א וסרמן ל”ו – ד’, שביאר שם מה קורה לה למצווה שנעשית ללא כוונה האם היא לא נעשתה כלל או שהיא לא מיוחסת למי שעשה אותה.

לגבי הפער שאתה שואל לגביו בין מעשה עבירה למעשה מצווה לא כל כך ברור לי לאיזה סוג של עבירה ללא כוונה אתה מתייחס, שוגג? אומר מותר? אינו מתכוון של שבת? עובר מתוך אדישות? יש הגדרות הלכתיות ברורות לכל סוג של עבירה.

 בנוסף, ישנה הקבלה בתחומים רבים בין מעשה מצווה שלא בכוונה לעבירה ללא כוונה.

למשל: מצוות של אכילה מקיים גם אם לא כיוון כיוון שאכל ואם אכל איסור שלא בכוונה חייב חטאת שכן נהנה. 

מצוות שעיקרן התוצאה ולא הפעולה עצמה כגון צדקה מקיים גם ללא כוונה (אמנם במשנ”ב תרצ”ה סק”ד הביא דעה לגבי מתנות לאביונים שצריך כוונה ויש להתבונן בזה טובא) וגם בעבירה כגון גזל.

  אשמח אם תבהיר לי יותר את הנקודה שקשה לך.

 באופן כללי ניתן לומר כי תרי”ג המצוות ניתנו לו על מנת שנרחיב את הבחירה שלנו על כל תחומי החיים. האדם ה’טבעי’ מתנהל על פי יצריו המניעים אותו ובהתאם לתכונותיו שחלקן מולדות וחלקן נרכשות בהשפעת הסביבה. האדם המושלם פועל על פי בחירה בכל רגע ורגע. הרמב”ם בשמונה פרקים כותב שכל תרי”ג המצוות נתנו לנו על מנת שנתרגל את מיומנויות הבחירה שלנו, שניתן צדקה לא מתוך רגש רחמים או נקפוץ את ידנו מתוך קהות חושים ותכונה של קמצנות אלא שנדע לבחור בכל רגע מה נכון לעשות, לפעמים מה שנכון הוא לא לפעול על פי רגש הרחמים ולפעמים נכון לנטות למקום של הקמצנות וכן על זה הדרך. גם מצוות לא תעשה נועדו למטרה זו. האדם השלם על פי הרמב”ם (ככה הוא מתאר את משה רבינו למעט במי מריבה) הוא האדם אשר בכל פעולה ופעולה מפעיל את שיקול דעתו הרציונלי, הנקי מנגיעות ופניות ובוחר בכח השכל שהינו חלק אלוק ממעל מה נכון לעשות. 

בהשקפה זו שווה העושה מצווה שלא בכוונה לעובר עבירה שלא בכוונה שכן שניהם החטיאו באותו רגע את המטרה שלשמה באו לעולם – חיים מתוך כוונה.

 אשמח להרחיב בזה,

אליעזר

elitova10@gmail.com