שלום וברכה,

כאב לי לקרוא את מכתבך. ומצאתי בו לא מעט טעם.

שאלותיך הדהדו לי וקיבלו אצלי סימני קריאה למצוקה ולבלבול שבה את נמצאת.

כל שאלה שכזו ‘האם יש טעם לחיות בסבל וכאב’ היתה לי לסימן קריאה: ‘אני סובלת! כואב לי!’… השאלה ‘האם יש אנשים שהם מיותרים בעולם’ זעקה לי מבדידות: ‘אני מרגישה מיותרת בעולם’ ומרוח הדברים כולם נשבה היטב תחושת הלאות שאת חשה מנסיונות חוזרים ונשנים לשקם את חייך נוכח הנסיבות המורכבות (עליהן לא יכולתי ללמוד יותר ללא שפירטת), אלו שכר הובילו אותך למסקנה הברורה לך ש’אין שום דרך לשנות את המצב’, ש’הוריך צדקו ואין שום משמעות לשום דבר בעולם הזה’, מה שהיה להם לאג’נדה שהובילה אותם עצמם להצדיק התנהגות שבעיניך לא מתאימה והובילה אותך לבחור להיפך, אך להתאכזב ולהרגיש שבכל פעם שאת מנסה ליהנות מהשלווה והשמחה שהשגת- ‘משהו רע’ קורה לך.

ועדיין אזרת את האומץ לשאול ‘האם יש סיכוי…’

עדיין מצאת מקום לסדק קל שמתגנב בלבך שאולי אני ‘מגזימה’ ולא הכל חסר סיכוי? אולי עדיין יש סיכוי קל לשנות את המצב ולנסות עוד משהו?…

תרשי לי לחזק את ידיך ולכוון את האור דווקא לכח שמצאת בך לפעול ולשאול, לפרוק את הכאב והמצוקה ולבקוע את חומות האין-אונים המצופות בשכבות של סבל וכאב. יש לכך חשיבות רבה לדבריי בהמשך וחשוב היה לי להאיר לך כי היכולת הזו קיימת בך כבר כעת.

לא קל לתת עידוד ונחמה למישהו שנמצא במצב של ייאוש וחידלון. גם אם הדברים הם דברי טעם וחכמה, אין לו תמיד פניות וכוחות הנפש ליישמם, הלב עובד שעות נוספות ומוצף בתחושות, לפעמים אנו אפילו מתמכרים קצת לתחושות הללו של קרבנות וחוסר אונים, רוצים אולי להרים ידיים, לחדול, ושמישהו אחר ירים אותנו כי דיי לנו… במצב כזה קשה ללמוד טכניקה, קשה עוד יותר ליישם אותה, קשה להתמיד בה.

לכן אולי אחלק את דבריי לפרקים ולכותרות ואני ממליץ לך לקרוא בהם לאט ולפי השלב שבו ארת נמצאת ומסוגלת.

א. יאוש וחידלון.

מנסיוני ולהבנתי, השלב הראשון מבחינתי הוא כיצד לצאת מהתחושות הנוכחיות של היאוש והעצבות שמובילה לתחושת חוסר אונים וחידלון.

יתכן שמזמן שכתבת את הדברים כבהר הוקל לך המעט ההרגשה שחווית בשעת כתיבתם. הרגש הוא דבר עוצמתי ומתעתע. אנו חווים אותו בגלים גבוהים ומיידיים אך סופו גם לעבור ולשקוע בתנודתיות, ממש כמו גל שעובר ולכן עם הזמן גם עוצמתו יורדת מעט, עד הגל הבא. חשוב לדעת ולזכור את זה גם כשמגיע גל חדש, שגם הוא יעבור בע”ה.

דרך אחת היא להניח לגל הזה לעבור כאמור. במידה והוקל לך מעט יהיה לך יותר קל להתחבר לדברים הללו, אך גם אם עדיין את עם תחושה זהה, הדברים הללו הם עדיין לדעתי הבסיס הראשון להתקדמות חיובית ממצבך.

דרך שניה היא לנסות ולבקוע במצב שכזה את הקליפות של הרגש הרע של היאוש, להרחיב את ה’סדקים’ הקיימים בחומה ולהיתפס ככל האפשר אליהם. ע”י מציאת החוזקות, ונקודות האור בחיינו ובעצמנו. לחשוב כיצד הצלחת בעבר להתמודד עם דברים שכן הצליחו לך במקרים דומים, מה את אוהבת בעצמך ובדרך שבה בחרת, אלו דברים טובים אי אפשר לקחת ממך בכל מחיר. גם אם נקודת הטוב שתמצאי אינה מושלמת ואפילו שהיא עשויה לעורר לך שאלות וביקורת עצמית, הישארי עם ה’נקודה הטובה’ הזו והרחיבי אותה עוד ועוד כפי יכולתך. זה המפתח שלך לצאת לאור.

לא בכדי ציינתי כבר כי בשאלתך, נוכח האתגרים הרבים שעומדים לפתחך, המסקנות כבדות המשקל שסיכמת, עדיין מצאת לעצמך סדקים, רחבים דיים כדי לפנות למישהו ולשאול ‘האם בכל זאת יש סיכוי לעולם?’

סדקים אלו קיימים בך גם במצב יאוש וחידלון, קיימים בכל אחד מאיתנו, אלא שאנו מוצפים במרה שחורה ומעדיפים להתפלש בה מאשר להיאחז בקרש ההצלה ולהישען עליו עד למקום מבטחים.

המוהר”ן בתורה רפ”ב מביא יסוד עצום וגישה נוראה לחיים. שע”י התעלמות מכל ה”לא טוב” שבנו והתבוננות בנקודה של טוב שכן קיימת על ידנו, ואפילו היא לא מושלמת כלל, האדם כבר יכול להתעלות ולהתקדם עוד ועוד עד כדי שיצא בכלל מהרע ויהפוך אותו עצמו לטוב. עד כדי שנסיונו הרע והקושי שלו עצמו הופך לחלק מהאור.

לדבריו החיפוש בעצמי של נקודת הטוב משמעותו “לדון לכף זכות”, היינו לא רק למצוא צד טוב ברע כמו שאנו מורגלים בהגדרת העניין באופן כללי, אלא להתעלם בכלל מהרע שבנו ולהתמקד רק בטוב, הקטן והקיים לחלוטין. וע”י התבוננות זו באחרים ובעצמנו, תוך הדין לכף זכות משתנים הדברים עצמם מהקצה לקצה.

עומק הביאור בזה הוא שמאותו מעט טוב שיש בו כבר מוכח שיש לו לאותו חייל בעולם “נשמה” מבפנים ורק הנשק והשריון הם אלו שנפגעו מבחוץ. יתכן שההתנהגות שלנו, התורה והמצוות שלנו הם אומנם פגומים, אבל בתוך השריון- יש עדיין “לוחם” והוא שלם לחלוטין, וכך בבת אחת ממבט שכולו שבור נהיה מבט שכולו שלם.

העצבות היא ה’נשק’ המסוכן ביותר לנשמה עצמה, היא הורגת את הלוחם מבפנים. ולעומת זאת החיות והשמחה מחיים אותו.

כשיש עצבות, אשמה וייאוש והכל נראה ‘שחור’ אז אין עם מי לעבוד בכלל… בשביל שהלוחם הפנימי ‘יתעורר’ חייבים לסלק את ההסתכלות הכוללת על הרע ולהתמקד בכח בחיוביות על משהו טוב קטן ומשמח שיפיח רוח חיות בנשמה ויעיר את כל בחינת האדם הלוחם שבנו.

גם הרב דסלר זצ”ל מביא על מה שכתוב בנביא: “בשתיים יכסה פניו”- שלא לראות כמה עוד יש לי לעשות “ובשתיים יכסה רגליו”- להסתיר ולכסות את הרע שעשיתי ורק כך- “בשתיים יעופף” מסוגלים להתעלות ולעוף גבוה.

איש מאיתנו אינו מגיע לגיל בגרות מבלי להתנסות אלפי פעמים בכישלון.

הכישלון הוא חוויה אנושית נפוצה, עד כדי שאנו איננו נבדלים זה מזה בשאלה אם אנו נכשלים או לא, אלא בשאלה כיצד אנו מגיבים לכשלונות שלנו. תינוקות למשל מלומדים דרך קבע בכשלונות, בתכיפות רבה מכל היתר, אך למרות הכשלונות הרבים הם בוחרים לנסות שוב ושוב. זו אחת הדרכים העיקריות שלהם ללמוד.

אופן ההתמודדות עם כישלון ודרכי התגובה שלנו הם קריטיים להצלחתנו בחיים וגם לתחושת האושר והרווחה הכללית שלנו. טעם הכשלון תמיד מכאיב ומאכזב, אך הוא יכול כאמור להיות גם חוויה פוקחת עיניים, חינוכית ומפתחת, כל עוד אנו מבינים מה עלינו לתקן בפעם הבאה וממשיכים לחתור בנחישות ועקשנות להשגת המטרה.

ד”ר גיא וינש, פסיכולוג, המשיג בצורה אהובה עלי כי כישלון הוא המקבילה הרגשית לצינון. כולנו לוקים בו בשלב כזה או אחר של החיים וכולנו מרגישים מאוד רע כאשר הוא קורה. בדרך כלל אנו מתאוששים ממנו בעזרת שינוי מערכתי בפעולות: מנוחה, שתיית נוזלים חמים ועיטוף בבגדים חמים. אם נתעלם כליל מתסמיני הצינון, סביר להניח שיחמיר ובמקרים מסוימים יתפתח לכדי דלקת ריאות.

התגובה הקיצונית והתבוסתנית הנרכשת לכישלון היא אותה דלקת ריאות מדוברת במקבילה הרגשית והחלמתה דורשת מאיתנו השקעה מרובה יותר. כדי לא להביא לידי דלקת ריאות שכזו, עלינו להיערך בהתאם, לא להזניח, ולפתח לעצמנו יכולות התמודדות כדי לטפל בעצמנו כשמדובר עדיין ב’צינון’ שגרתי.

ב. התועלת שבנסיון

אני רוצה להתייחס למשפט שכתבת כי למרות כל נסיונותיך ומאמציך הרבים הכל נלקח ממך וכמה שניסית שוב ושוב לשקם את חייך הגעת למסקנה כי אין לי שום דרך לשנות את המצב והרגשת באמת שניסיתי הכל”.

התחושה הזו היא כל כך מתסכלת, בעיקר כשאת חדורת מטרה מסומנת מראש אותה ציינת ש’הבטחת לעצמך’ בילדות. לא להיות כמו הוריך, לא לעשות את הטעויות וההתנהגויות שלהם. ובכל זאת, למרות כל הנסיונות החוזרים ונשנים את חייה בתחושה שהמטרה ‘נלקחה’ ממך, ביחד עם שמחת החיים.

האם שמת לב גם לתהליך עצמו, ולא רק למטרה? איזה ערך יש בשוק היום ל’נסיון’. את בעלת נסיון בצורה לא רגילה, תרתי משמע. יש לך יכולת שלא הייתה לך לפני, לחשוב וללמוד ולהסיק ולהבין את החיים בצורה עמוקה ומשמעותית יותר מאחרים ומעצמך בעבר. היכולת הזו היא לא ‘פילוסופית’ היא כלי עצום וממשי לעתיד. ליכולת שלך לעזור לעצמך למצוא מוצא, וגם לעזור בע”ה לאחרים במצבך. אל תזלזלי בנסיונך…

בפרשת עקב שקראנו לאחרונה מגלה לנו התורה טפח בהבנת העולם והנהגת הקב”ה בעולמו: “למען ענותך- לנסותך” (ח,ב).

לפי האמור בפסוק, חלק מהותי מתכלית האדם וקיומו בעולם הזה הוא ההתמודדות עם נסיונות החיים והעמידה בהם. כך מביא גם ה”מסילת ישרים”: “עיקר מציאות האדם בעולם הזה הוא רק לקיים מצוות ולעבוד ולעמוד בנסיון”.

ה’חפץ חיים’ אמר פעם בפני אנשים: “כיצד צריך להיראות יהודי?…

יהיו כאלו שיאמרו כי יהודי הוא מי שקם בבוקר, הולך להתפלל שחרית ונשאר אחרי התפילה ללמוד משניות, יהיו שיאמרו כי יהודי הוא זה שיוצא לעבודה ונזהר שם מגזל, ריבית ושאר עבירות שבחיי המעשה. אחרים יאמרו כי יהודי הוא זה ששב דווקא מהעבודה ומיד הולך לקבוע עיתים בביהכנ”ס וללמוד שני דפי גמרא… אך אני אומר לכם- אמר החפץ חיים- כי יהודי הוא דווקא זה שעומד בנסיונות!…”

בכל יום ויום ניצבים בפני האדם עשרות ומאות נסיונות. החל ממתי ואיך לקום בבוקר, כיצד תראה ה’קריאת שמע’ שלו בבוקר, איך יהיה ה’שמונה עשרה’ היום, כל ברכה שהוא מוציא מפיו וכל פעולה ופעולה שהאדם עושה במהלך היום גם היא נסיון פוטנציאלי שנתון להחלטה ובחירה אם להתנהג כיהודי ירא שמים ומקדש שם שמים או לא.

מה התועלת להבין שהקב”ה מנסה אותנו?

ישנה תפיסה מוכרת שהקב”ה לא מעמיד אדם בנסיון שהוא אינו יכול לעמוד בו. יש באמירה כזו משום נתינת כח מוטיבציוני לאדם להתמודד על כל קושי ונסיון.

רבי צדוק הכהן מלובלין אמר שיש מקומות שאכן לאדם אין יותר שליטה על עצמו ועל מעשיו והוא לא חופשי בהחלטותיו אלא מובל על ידי מצבו הנפשי והקשיים שלו, אך עם זאת, האדם עצמו לעולם אינו יכול להצביע מתי זה כך! כלומר, שעל האדם תמיד מוטל לומר לעצמו, ככל האפשר, שהוא יכול יותר, שהוא עדיין לא סיים להתאמץ, שיש לו עוד כח ומשאבים. יתכן באמת שהוא לא מסוגל, אך הוא לא יכול לדעת את זה. עליו מוטל להאמין שהקב”ה נתן לו את הכח להתמודד ולהילחם עד הסוף הטוב.

הקב”ה הוא “אל אמונה ואין עוול”. בהכרח שהקב”ה לא מעמיס על האדם קשיים ונסיונות סתם בשביל לנסות אותו ולבדוק אותו, כך טוען הרמב”ם. לשיטתו, קשיים בד”כ הם הכרחיים ונובעים ממציאות טבעית שאינה תקינה, מרצון שלילי של האדם או מהזנחה. הקב”ה לא מעמיס סתם קשיים על האדם. המטרה היא ללמד את האדם מסוגלות ויכולת ‘להיות מאושר’ ולראות את הטוב שבחיים גם לצד התמודדויות ונסיונות החיים, לדעת לראות את הטוב הגלום בעולם שמסביב גם אם ה’מסביב’ שלו גורם לו לסבל וכאב מטריד, ולמצוא את האושר בשמירה על האיזון הנכון.

לידיעה שהקב”ה מעמיד אותנו בנסיון כפי שמופיע בפסוק ישנה משמעות נוספת ומדרבנת בכך שאנו יודעים מזה ויכולים להתכונן ולהיערך לכך.

מסופר על חסיד שהגיע לרבו לקבל עצה טובה ובפיו בעיה קשה: “רבי, אני ‘פקעת עצבים’ ” הוא אמר, “מתרגז ועצבני בקלות, על אשתי, על הילדים, בעבודה וברחוב. הפתיל שלי קצר וכל דבר מכעיס ומעצבן אותי! מה אפשר לעשות?…”

הרב אמר לו “חכה בחדר הקבלה הסמוך מספר דקות…” וקרא בינתיים לגבאי. הדלת נשארה פתוחה והחסיד שמע את רבו אומר לגבאי: “קח כוס ותכין לי תה רותח, אך בדרך תשפוך את התה החם על היהודי שיושב בחדר הקבלה ותנסה להרגיז אותו…”

הגבאי הופתע מאוד מהבקשה, אך נאמן למצוות רבו עשה כך בדיוק. הכין כוס תה ושפך את כולו על החסיד שהמתין בחדר המבוא.

החסיד- שתק.

לא התרגז ולא צעק.

הגבאי ניסה שוב להמשיך ולהציק, להרגיז ולהתריס עוד, להאשים את החסיד בנפילה ולקנטר, אך החסיד- המשיך לשתוק בגבורה.

לאחר מכן קרא הרב לחסיד ושאל: “מדוע שתקת? איך לא התרגזת?…”

“אומר את האמת לרב” אמר החסיד, “שמעתי את שיחתכם לפני כן והבנתי שהרב מעמיד אותי בנסיון… ניסיתם להרגיז אותי ולראות אותי מתעצבן בשטח, אך אני שמעתי והבנתי שאני במבחן ובחרתי לא להתעצבן!…”

“נפלא מאוד!…” אמר הרב “כעת הבנת?… אם תתייחס לכל מצב שמגרה אותך לכעס ועצבים כנסיון ומבחן שהקב”ה בודק אותך, ואתה מודע אליו מראש, תרצה וגם תוכל להתייחס לכך כאל מבחן ולהוכיח את עצמך. כך יהיה לך יותר קל להתגבר ולעבוד על מידתך. כי אתה הרי יודע ושמעת כבר לפני ש’מנסים אותך’…”

עצם הידיעה שחיינו מורכבים מנסיונות והתמודדויות רבים, שהם מכווני מטרה ומגיעים מאת הקב”ה ומטרתם לטובה, נותנת כח.

הצורך הקיים להתמודד ולהתגבר הוא רכיב חיוני בהתקדמותנו האישית בעולם הזה, מתוך שאיפה להתלמד ולמצוא איזון וחיים מאושרים בכל מצב נתון שהוא, ולהפוך את הנסיון לנס מתנוסס.

ג. נסיונות ואמונה

אני רוצה להתייחס גם למשפט שכתבת: “הורי לא האמינו בבורא עולם (ועדין אינם מאמינים) ואני בחרתי להיפך מתוך אמונה ותקווה שכך אוכל לשנות את נסיבות חיי”.

האם יתכן שבחרת באומנה בבורא מתוך תפיסה שזה יביא את הקץ על כל כאב וסבל?

בוודאי את מודעת שלבחור ב’להאמין’ אינו ‘פתרון קל’ למניעת סבל וכאב, לעיתים אולי להיפך, ויוכיחו על כך מליוני יהודים שסבלו וסובלים כאב לאורך כל שנות קיומינו כעם יהודי מאמין.

הבחירה להאמין לא יכולה לשנות את המציאות בעולם שכרוכה בסבל וייסורים ואת הסיבות לכך לא תמיד נבין על בוריים, אך היא בהחלט יכולה לאפשר למצוא דרך להכיל ולחיות עם סבל וכאב באמונה והשלמה תוך ידיעה שיש מכוון ומסובב סיבות בעולם שמייעד לנו כך את המציאות למטרה כוללת וחשובה שהיא האמת האבסולוטית.

הסבר מורכב יותר להבנת מטרת הניסיונות אפשר ללמוד מהמדרש (בראשית רבה נ”ה, ב’) על הפסוק “והאלוקים נסה את אברהם” שהיה אחד מהניסיונות המוכרים לנו במוצהר.

חז”ל מלמדים אותנו במדרש שלוש תשובות בשלושה משלים:

משל א’: “אמר רבי יונתן: היוצר הזה אינו בודק קנקנים רעועים, שאינו מספיק לקוש עליהם פעם אחת עד שהוא שוברם, ומי הוא בודק? בקנקנים יפים, שאפילו מקיש עליהם כמה פעמים אינם נשברים. כך אין הקב”ה מנסה את הרשעים אלא את הצדיקים שנאמר: “ה’ צדיק יבחן”.

משל ב’: “אמר רבי יוסי בן חנינה, הפשתני הזה בשעה שהוא יודע שהפשתן שלו יפה, ככל שהוא כותשה היא משתבחת, וכל זמן שהוא מקיש עליה היא משתמנת, ובשעה שהוא יודע שהפשתן שלו רעה אינו מספיק לקוש עליה פעם אחת עד שהיא פוקעת, כך אין הקב”ה מנסה את הרשעים אלא את הצדיקים שנאמר: “ה’ צדיק יבחן”.

משל ג’: “אמר רבי אלעזר, משל לבעל הבית שהיו לו שתי פרות, אחת כוחה יפה ואחת כוחה רע, על מי הוא נותן את העול? לא על זאת שכוחה יפה? כך הקב”ה מנסה את הצדיקים שנאמר: “ה’ צדיק יבחן”.

במשל הראשון- רבי יונתן מדמה את הניסיונות לקדר. כשמגיע לקוח להתעניין בסחורה, היוצר מקיש על הכדים להתפאר בפני הלקוח שסחורתו משובחת. על איזה קנקנים הוא יקיש? כמובן על החזקים ולא על החלשים שעלולים להתפרק מחמת המכה, הרי הוא לא רוצה ‘לאבד לקוחות’, כך הקב”ה, כשהוא “מקיש” ומנסה בני אדם, הוא מנסה את הצדיקים והחזקים, לא את אותם חלשי אופי העלולים לאבד את אמונתם ושפיותם.

במשל השני- רבי יוסי ממשיל את הניסיונות לפשתני. יוצר הפשתן מכה פעמים רבות על הפשתן כדי שיתרכך היטב. הפשתני לא יכה על פשתן גרוע, שעלול להתפורר מחמת המכה. כך, אדם שחלילה עלול “להתפורר” מחמת הניסיונות, הקב”ה לא מנסה אותו.

במשל השלישי- רבי אלעזר מדמה את הניסיונות לחקלאי שיש לו שתי פרות, האחת חזקה והשנייה חלשה. כשהוא רוצה לתת את עול המחרשה כדי לחרוש את שדהו, על מי הוא נותן? ברור שעל החזקה. כך הקב”ה שם את “עול הניסיונות” על החזקים ולא על החלשים באמונתם/

עד כאן דברי חז”ל במדרש.

נשאלת השאלה: דברי חז”ל מדוקדקים מאוד, כל מילה נמדדת ונשקלת. אם כן, לשם מה הביאו חז”ל שלושה משלים על עניין הניסיון?

מדוע יש צורך בשלושה משלים בכדי להסביר לנו את הפסוק “ה’ צדיק יבחן”?

הנצי”ב (בספרו “העמק דבר”) מסביר זאת כך: יש לפנינו שלוש דמויות שונות: יוצר כדים, פשתני וחקלאי.

במשל הראשון- כשיוצר הכדים מקיש, אף אחד לא מרוויח מההקשות, לא הקנקן וגם לא הלוקח. היחיד שמרוויח מההקשות הוא היוצר עצמו, שהרי כעת יודעים כולם שסחורתו משובחת. כך, פעמים והקב”ה מביא ניסיון על האדם כדי “להתפאר” בו.

לבורא יש חשבונות משלו, שאין בכוח האדם לרדת לעומק הבנתם, והוא בוחר באדם מסוים כדי להראות לכלל האנושות איזה אנשים מיוחדים יש לו בעולמו… הנה, אומר הקב”ה כביכול, ‘אני מנסה אותו, ולמרות הכול הוא נשאר באהבתו אליי’.

הפשתני- כשהוא מכה על הפשתן, לא רק שהוא מרוויח שיש לו סחורה טובה יותר- אלא גם הפשתן עצמו משביח והולך, שהרי ככל שמכים עליו יותר, הפשתן מתרכך יותר. כך, פעמים והקב”ה מביא על האדם ניסיון, כדי שהאדם יתרומם ויושבח על ידו. וכשהאדם עומד בניסיון, רמתו הרוחנית עולה, והוא נהיה אדם נעלה יותר.

ופעמים, שמטרת הקב”ה להניח את העול על הצדיק כדי לכפר על אנשי דורו- בדיוק כמו נתינת עול המחרשה על הבהמה. כשהחקלאי, בעל הבית, נותן עול על הבהמה החזקה, זה משום החוזק והחוסן שלה, ובזכות מאמציה הקרקע משתבחת. הצדיק מקבל ניסיונות כיוון ש”כתפיו רחבות”, ויש לו את היכולת והאחריות לסבול בעבור בני דורו ולכפר עליהם. בקשייו שלו, הוא מעניק חיים ושפע לסובבים אותו.

לכולנו יש ניסיונות, כל אחד מוצא את עצמו מול התמודדות כזו או אחרת, בכל תחום בחיים…

גם אדם שפיתח מודעות ליצר הרע שלו ומודע לכך שהוא מועד ל’נסיונות’ שואל את עצמו לא פעם בזמן הנסיון: ‘מדוע ה’ מנסה אותי?’

אם הוא לא חושב שהוא בדרגה של צדיק שמכפר על בני הדור, או אדם מיוחד כל כך שה’ בחר בו לשמש מודל לאיש מופת כדי להתפאר בו, לפחות דבר אחד כן ברור לו: שאם הוא יעמוד בניסיון, אם הוא יהיה חזק ולא ייתן לקושי למוטט אותו- הוא יצא מהניסיון מחושל יותר ומרומם יותר.

בדיוק כמו הפשתן שבמשל, שמכים עליו והוא מתרומם, כך גם הקושי יכול להוות עבורנו נקודת פתיחה לעתיד טוב ונעלה יותר.

וכידוע- אין הקב”ה חפץ חלילה להכשיל את האדם ולכן לא ישלח לו לעולם ניסיון שלא יוכל לעמוד בו, כמבואר בגמרא (עבודה זרה ג’ ע”א:) “אין הקב”ה בא בטרוניה עם בריותיו”.

אם הועמדנו בפני ניסיון- הרי זה אות וסימן שמצפים מאיתנו שנעמוד בו, שיש בנו את הכוחות לעמוד בו בס”ד.

כעת, אם התאוששת ומצאת כח בנפשך לאזור חיל ולצאת למלחמה נוספת לאור נסיונות העבר המקדמים, אני מתנצל על האריכות הנצרכת בהקדמה ועובר לפסים יותר מעשיים.

ד. פרואקטיביות

כדי להרגיש טוב עם עצמך לטווח הרחוק יותר, לא די בלקרוא דברים המניחים את הדעת לשעה, אלא בנקיטת צעד מקדם. הוא ממש לא חייב להיות משהו ‘גדול’ ודרמטי, להיפך, יתכן שהתסכול שלך נובע גם בין השאר מכך שהגדרת לעצמך בעבר מטרות כבדות משקל ולא ברורות דיין, חשוב להגדיר בצורה מדודה וברת ביצוע, משהו שעצם עשייתו כבר יהפוך אותך לחיובית ופרואקטיבית וייתן לך תחושה מעצימה ומקדמת גם במישורים נוספים בע”ה.

כדי להחליט על כך אני מציע לך לחלק את מה שמטריד אותך ל”מעגל הדאגה” ו”מעגל השליטה” עפ”י תרגיל שביסס סטיבן קובי. במעגל הדאגה כתבי לעצמך את כל הדברים המטרידים אותך באופן כללי.

לאחר מכן מפי את מעגל הדאגה ורשמי מתוכו במעגל נוסף רק את הדברים שיש ביכולתך לשלוט בהם, שתלויים בך או ביכולתך הישירה, לא באחרים שיעשו וישנו. מהם תבחרי מעשית משהו לקדם בחייך, משהו אפשרי כאמור. כדי לאמן עצמך להצבת יעדים ומטרות מוגדרים תוכלי להיעזר גם במודל הסמאר”ט עליו הרחבתי בתשובה אחרת שתוכלי למצוא בקישור זה: https://akshiva.co.il/%D7%9B%D7%9C%D7%9C%D7%99/%D7%94%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%A2%D7%95%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%94-%D7%94%D7%A1%D7%A4%D7%A7%D7%AA%D7%99-%D7%91%D7%94%D7%9D/

המשמעות של המעשה הה שתבחרי לקדם הוא לקיחת אחריות על החיים שלך. (וב”אחריות” אין הכוונה ל”אשמה”!) להבין שהאחריות על המצב ושינויו נמצא לפתחך. מי יכול לעזור לך? את בעצמך. תאלצי לבדוק לצורך כך את גבולות היכולת שלך ולקבוע גבולות גזרה ואפשרויות לבחירה או הרחבתם ואז תנקטי יוזמה ועשייה בפועל שתשפר פלאים את מצבך ותהפוך אותך מקרבן לגיבור בע”ה.

ה. ‘מסע הגיבור’

“רק מי שלוקח סיכון והולך רחוק, מגלה עד כמה רחוק הוא יכול להגיע” טען אלברט אינשטיין.

בכל אחד מאיתנו נמצא ‘גיבור’ הרוצה לממש את היעוד שלו.

גם בך יש ‘גיבור’ שרוצה לממש את עצמו. היעד שלו הוא לבנות לעצמו חיים מספקים ומלאים בתכלית ומשמעות, לבנות בעצמו, נגד דעות קדומות, מיתוסים ותפיסות שהושרשו מבית ומחלישות, תוך גילוי הכוחות והחוזקות האישיים שלך ומנגד מציאת סל פתרונות הולמים לקשיים שעוד עשויים להיות מטבע הדברים במהלך המסע. הנתיב שאת מחפשת לעצמך נקרא אולי “נתיב החיפוש המשלים”.

אחד הרעיונות הידועים הוא הדפוס הארכיטיפי של ההתפתחות האנושית המופיע גם בהתפתחות היחיד, דפוס שהפסיכולוג קארל יונג קרא לו אינדיבידואציה, עיקרון זה קיים גם בטכניקת מסע הגיבור עפ”י מחקרו של ג’וזף קמפבל מייסד השיטה.

הדרך מתחילה במטרה ונגמרת בהצלחה או כישלון, בסוף המעגל.

אך זה רק מעל לפני השטח. מתחת לפני השטח ישנו מעבר דרך הקשיים ודרך הכוחות שאנו מוצאים בעצמנו, כבכל מסע של גיבור.

בסיפורי המיתולוגיה אפשר לזהות הרבה מסעות גיבורים החל מהספרות הדתית, ביהדות ובשאר הדתות וכלה בספרות המדע הבדיוני: “מלחמת הכוכבים”, “שר הטבעות”, הארי פוטר ומטריקס.

‘גיבור’ הוא בעצם כל אחד מאיתנו שמקשיב לקריאה הפנימית של עצמו, גם (ובעיקר) אם זה מנוגד למה שהסביבה הקרובה חושבת כנכון ומוכן לצאת למסע הכרוך בהתמודדות עם מכשולים שנכונים לו בדרך. חשוב שיהיה מישהו לצידנו לסייע ובסופו של דבר כשנגיע למימוש העצמי נגלה שעברנו התפתחות אישית מעצימה, נהיה מאושרים ונשפיע גם על הסביבה שלנו לטובה.

הרעיון הבסיסי מתחיל מכך שיש שלושה נתיבים אפשריים בחיים מהם אנחנו צריכים לבחור:

1. הנתיב השגרתי-נורמאלי – נתיב שבו אנשים עושים את מה שמצפים, מה שמקובל, וחיים את המיינסטרים “הנורמאלי”.

2. הנתיב השלילי- שבו אנשים מרגישים שה’נורמאלי’ הזה לא מספיק להם ובניסיון לאזן את התחושה הזו הם פונים לדברים שפוגעים בהם כמו דחיית דברים, נשירה מהמסגרת, התמכרויות וסכנות שונות, סימפטומים של דכאון התמכרויות ובידוד חברתי.

3. נתיב החיפוש המשלים – חלק מהאנשים שמרגישים שהנורמאלי הזה לא מספיק להם בוחרים בו מכח האינרציה או מחויבות סביבתית להורים ולחברה, אך בליבם ישנה מודעות גבוהה וצורך ייחודי בהגשמה עצמית ומשמעות עומק, מעבר למה שהמסגרת יכולה להעניק להם– זהו הנתיב של הגיבור שלנו.

השלב הראשון במסע הגיבור הוא “הקריאה”

בשלב זה אנחנו מרשים לעצמנו להבחין בקריאה לפעולה המתייחסת לזהות שלנו, משימה או מטרת חיים שלנו, סוג של התעוררות מעבר למציאות הידועה המקובעת והמקובלת.

בשלב זה ננסה להבין ולשאול סדרת שאלות כמו מהו היעוד העמוק ביותר שלי? היכן אני מרגיש הכי חי? איך אדע שהגעתי ליעד שלי, שזה היעוד ושהוא ממומש? האם דחיתי את הקריאה הזו בעבר ואם כן מה היו התוצאות? ונענה לקריאה.

השלב השני הוא המחויבות לקריאה – “לעבור את שומרי הסף”

זהו השלב שבו אנחנו יכולים לבחור אם לקבל או להתעלם מהקריאה, לפעמים התעלמות מהקריאה יוצרת משבר או החרפת הבעיות בחיינו.

ברגע שאנחנו בוחרים להיענות לקריאה אנו יוצאים מ”איזור הנוחות” שלנו לעבר מטרה שנמצאת באיזור חדש ולא וודאי. כבר בשלב הזה עשויות לנקר בנו ספקות כמו “האם לא עשיתי טעות?” “אולי היה עדיף לי במצב הקודם, שם לא היה לי באמת טוב אבל היה מוכר וידוע?”, “למה אני צריך את זה?”

‘שומרי הסף’ הם אותם פחדים וספקות פנימיים, קשיים שונים, אמונות מגבילות ו/או תגובת הסביבה השלילית כנגד היציאה למסע האישי שלנו.

זה השלב שבו עלינו לחבור לכל מה ומי שיכול להוות משאב שיעזור במסע (משפחה, חברים, זכרונות, חוזקות, מודלים לחיקוי, דמיון מודרך וכו’) – זהו הרגע הקריטי שבו מתבצעת המחויבות האמיתית שלנו והבחירה לעבור אל העולם החדש והאמיתי עבורנו מתרחשת.

השלב השלישי- רכישת כלים ומיומנויות למסע

בעולם החדש יש חוקים חדשים שצריך ללמוד, פה הגיבור מסתייע בחונך כלשהו לעולם החדש, הוא נפתח למגוון האפשרויות החדשות ורוכש כישורי חיים ומיומנויות להגשמת הייעוד שלו.

בשלב זה בתוכנית אנחנו מתווכים את עצמנו לחונך שלנו, שישמש לנו כמנטור לחיים ומטרתו תהיה לתת כלים, ללמד ולהעשיר, כשבסופו של דבר הוא משאיר אותנו עצמאיים ומוכשרים למצב החדש. מה אנחנו צריכים ללמוד, לגלות מה האפשרויות שלנו.

שלב רביעי- זיהוי ומניעה של מכשולים ואתגרים עתידיים

המטרה פה היא לזהות אתגרים ומכשולים שעשויים להיות בדרך ולהפוך אותם למשאבים שיסייעו בהשגת הייעוד. הגיבור מפתח מצב של תכנון וסימולציה מראש שעוזרת לו להתמודד עם האתגר העתידי, להיות יותר מוכן אליו ולהצליח לענות לו.

לעיתים השדים הם השתקפות הפחדים שלנו והדברים שאנו רוצים להדחיק או להכחיש לדוגמא אמונות מגבילות כמו – “אני לא מסוגל”, “לא מגיע לי ל…”, עיוותי חשיבה אוטומטית ועוד.

בשלב הזה אנחנו בוחנים את השדים והמפלצות שלנו וכיצד אנו יכולים לקבל ולהכיל אותם ולצמוח מזה.

שלב חמישי- השלמת המסע

בשלב זה המשאבים שרכשנו והטמענו עוזרים לנו להשלים את המסע.

בשלב זה אנחנו משתמשים בידע שצברנו בחניכה ונעזרים בכל המשאבים שבתוכנו ולצידנו, התמודדות אחרונה לסיום המסע ומימוש היעוד.

שלב שישי- החזרה אל הקהילה

בשלב הקריטי הזה הייעוד כבר נמצא ובתהליך של מימוש. כעת השינוי עובר לחיי היום יום, לחיברות מחודש עם חברת השווים הטבעית שממנה יצא הגיבור בנקודת המוצא. בשלב זה מתקיים שיתוף וסנכרון בין הידע והניסיון (האוצר) שנצבר מהמסע, לבין קהילת המקור, ומתפתח היכולת לתרום לאחר, בכך מושלם השינוי האישי ומגיע לידי מימושו בסיבה הטבעית שלו תוך כדי המשך אפיק צמיחה אישי ומתפתח שממשיך לתת ולהעניק הלאה לקהילה.

אני מאחל לך שתמצאי בעצמך במהרה את הכוחות העצומים והמעצימים שבך,

שתבחרי להסתכל תמיד על הטוב ולא על המוטב,

שתאמיני בשכל ובלב ותצליחי לעקוב אחר התהליך המקדם וגם אחרי התוצאה בע”ה,

שתצליח לצאת למסע משמעותי לבניית החיים שלך ולצאת ממנו ‘גיבורה’ ואופטימית,

שתרגישי טוב ומשמעותית, לעצמך ולעולם

ושתפיקי בס”ד מנסיונך את היכולת לעזור לך ולסביבתך ולהקרין מאורך לעולם טוב יותר.

אבי

Avarahamx2@gmail.com