The Butterfly Button
האם זה נכון להתגרש?

שאלה מקטגוריה:

שלום,

אני בן 35, לומד ועובד. אשתי בת 33, עובדת.
יש לנו ארבעה ילדים מגיל 11 ומטה.

מתחילת הנישואין היו לנו בעיות של ״עולמות שונים מדי״ והיינו
צריכים הרבה עבודה. ניסינו ללכת לייעוץ  .
נפגשנו כמה פגישות ועוד כמה שיחות טלפון ולבסוף הגענו למסקנה
שזה לא מועיל ופנינו ליעוץ אחר שקצת יותר עזר ושם היינו תקופה
ארוכה יחסית, אבל עדיין לא ממש עזר. אני הרגשתי בכל התהליך
שאני עושה מאמץ גדול ואשתי לא (על אף שטענה שכן והיום אני
מבין שזה אולי גם נובע מחוסר יכולת שלה) ולכן כבר התייאשתי
בשלב מסויים. לאחר מריבה גדולה החלטתי לעשות שינוי דרסטי
והתחלתי לתת ולתת בלי שום (טוב לא ממש, אבל יחסית) רצון לקבל.

הנישואין הפכו לטובים מאוד כביכול והייתה אווירה טובה בבית רוב
הזמן עד שהגענו למצב שכמעט ולא רבנו בכלל (בנוסף לאווירה הטובה),
אבל למעשה כל הזמן הרגשתי שאין בינינו כמעט בכלל חיבור אמיתי
אלא רק ״מצליח/ים להסתדר טוב״.

מתחילת הנישואין היו לנו ויכוחים על נושא חינוך הילדים ובזמן האחרון הם
גברו והביאו למחלוקת של ממש. מה שהפריעה לה בעיקר (כך זה לפחות
נראה מהצד שלי) הוא שאני לא הולך בדרך שלה. מה שהפריע לי בעיקר
זה שהיא לא משאירה את המחלוקת על רובד של שיחה ומחשבה, אלא
מעירה לי ונוזפת בי כילד ממש ליד הילד וכן ליד אנשים אחרים. ספגתי
ולא הגבתי אבל מאוד נפגעתי.

 

אני מרגיש שאחרי נסיונות רבים (כולל המוצלחים שביניהם) אין לי סיכוי לפתח
קשר אהבה אמיתי איתה ובנוסף שההערכה שלי אליה מאוד ירודה והחשש שלי
מהאופן שבו ילדנו יגדלו גדל וגדל.

אני יודע שגירושין זה דבר נורא לי, לה ולילדים. ואני מתבלט אם זה גרוע יותר
ממה שיהיה אם נמשיך ואם זה לא יגיע לזה בכל מקרה בשלב מאוחר יותר.

אשמח לשמוע את דעתכם והמלצתכם. אני ממש ממש במשבר קשה.
בתודה רבה מראש!

נקודה נוספת שאולי חשובה לנושא:
אני סוג של טיפוס ״נאיבי״/״רומנטי״… לא יודע בדיוק מה ההגדרה
אבל מאוד חשוב לי קשר אמיתי. והחוסר הזה מקשה עליי מאוד. אולי
זה כבר עבר בנכתב אבל אם לא אולי זה חשוב להשלמת התמונה.

שוב תודה רבה מראש!

תשובה:

שלום לך איש יקר,

קראתי מספר פעמים את מכתבך והזדהיתי מאד. הרגשתי והזדהיתי עם הקושי והכאב, וגם… התמלאתי הערכה. הרגישות והאכפתיות שלך ניכרים היטב מהדברים שכתבת, ואתה ראוי להערכה רבה על כך.

מטבע הדברים, לכל זוג יש את הסיפור הייחודי שלו. כל מערכת זוגית בנויה מאוסף של מרכיבים ומאפיינים ייחודיים לה, ו”כשם שאין פרצופיהם שווים” כך אין מערכת זוגית הדומה לחברתה. יש להיות ערניים לכך, להיזהר מ”להקיש” ממקרה אחד לחברו ולהיות מודעים לכך שעצה המתאימה לאחד אינה בהכרח מתאימה לחברו. חשוב לי להקדים זאת למה שאכתוב בהמשך, שכן נדרשת היכרות מעמיקה בכדי לענות באופן ספציפי, ונדמה לי שנכון יותר לנסות ולשרטט כאן רעיונות כלליים. אני מקווה שחלק מהדברים יהיו נכונים גם עבורך ואולי ידייקו ויכוונו אותך יותר באתגר שאתה ניצב בו.

ברשותך, אנסה להלן לנתח את המבנה של המערכת הזוגית. הדברים שאכתוב אינם בהכרח “תורה מסיני” אך יש בהם זווית ראיה קצת שונה ואני מקווה שהדברים יתאימו לך. בכל מקרה, נדמה לי שהמפתח לקשיים במערכת הזוגית הוא על פי רוב שינוי והעמקה של התפיסה על הזוגיות בפרט ועל הטבע האנושי בכלל, ואת זאת אנסה לעשות כאן.

כשאדם נכנס למערכת זוגיות הוא מכניס לתוכה את כל מרכיבי האישיות שלו, ובנוסף לכך – את הציפיות והחלומות שלו ואת צורת המבט על העולם. בראשו “תמונות” שונות כדוגמת “איך צריכה להיראות זוגיות טובה” וכדומה. גם הצד השני – בן הזוג – מביא את העולם המורכב שלו לתוך המערכת. במקרים רבים זו ממש הפתעה, ולא תמיד הפתעה נעימה, לגלות את הצדדים השונים של בן הזוג, ולא פעם מדובר ב”התנגשות” של ממש בין הצדדים.

מאחר ואפילו בבית אחד אין שני אחים הזהים באישיותם, ברור שלא יתכן ששני בני זוג, שמגיעים מרקע משפחתי וחברתי שונה, יהיו זהים ברצונותיהם, חלומותיהם, סגנון החשיבה, תחומי העניין וכו’. וזאת עוד לפני שחושבים על השוני המהותי בין זכר לנקבה. השוני והפערים בין בני אדם הם חלק מובנה במציאות חיינו ועלינו לקבל זאת כנתון בסיסי.

יחד עם זאת, אפשר לומר שהשוני והפערים בין בני זוג הם במידה רבה ליבת המערכת הזוגיות. מצד אחד, השהיה הקרובה והאינטנסיבית של בני הזוג יחד מפגישה ומבליטה את השוני ביניהם, ומגבירה את ה”התנגשויות” בין הצדדים השונים. מאידך, כל כוחה ועוצמתה של הזוגיות בנויה על השאיפה המתמדת לאיחוד למרות הפער המובנה, בבחינת אדם שאבדה לו אבדה והוא מחזר אחרי אבדתו.

אנסה להסביר יותר:

כדאי להתבונן על ההבדל בין חברות לזוגיות. להבדיל מזוגיות – חברות מבוססת בעיקר על גרימת הנאה הדדית. במערכת “חברית” יש אפשרות להחביא ולצמצם את הצדדים והחלקים הפחות-נעימים שבנו. על פי רוב, במפגש חברתי כל אחד מהצדדים תורם לתוך המערכת החברתית את הצדדים החיוביים שבו, ובסך הכל – כל אחד עסוק בלהנעים את זמנו של חברו. כאשר “נמאס” לי מהחבר, כאשר יורדת רמת הערנות וה”ריגוש” מהמפגש אתו, תמיד אוכל להפסיק את השיחה, להיפרד בברכת “להתראות” ולחזור לביתי, עד לפעם הבאה שנפגש – אז תחזור רמת העניין שלנו זה בזה (ואם לא – ייפרדו דרכנו במוקדם או במאוחר). בנוסף, רמת הציפיות ההדדיות של האחד מן השני איננה גבוהה מלכתחילה, ומשום כך אני עדיין “חופשי” גם בשעת המפגש עצמו. כל אחד מאתנו הוא יחידה אוטונומית בעלת “מרחב אישי”, ואף אחד אינו מחוייב ב”ברית” או הסכם כלשהו לחברו. הקשר מתקיים על בסיס התנדבותי ומשום כך הוא גם נעים וקליל יותר (עם זאת, חשוב להדגיש שגם בחברות נדרשת מידה מסוימת של יכולת “לסבול” את השני, את שגיונותיו ודרכי החשיבה השונים שלו, וכך הלאה).

לעומת זאת, במערכת הזוגית יש “פריצה” קבועה של אדם אחר לתוך העולם שלי, לרוב מבלי אפשרות של בחירה. השהיה המתמדת יחד והאינטנסיביות של הקשר הופכים לאתגר לא פשוט. הקשר הזוגי איננו התנדבותי אלא קבוע ובלתי ניתן להתרה, ובמקביל גם הציפיות זה מזה גבוהות. בקשר הזוגי נפגע במידה מסוימת המרחב האישי של האדם. הוא אינו יכול לתזמן את הדרישות, את הרצון ליחס ולהקשבה וכדומה, לזמנים שמתאימים לו או שבהם יש לו “מצב רוח”. הוא אינו יכול להחליט להיענות לשני רק מתוך רצון טוב של התנדבות. להבדיל מהחבר, בן הזוג נמצא אתי תמיד, דורש תשומת לב גם בזמנים הלחוצים, העצובים והעצבניים שלי, ולא מאפשר לי בחירה בעניין הזה.

נקודת הבדל נוספת וחשובה היא שבמערכת חברתית אני יכול להסתיר ולהחביא את החולשות שלי, ולהבליט את הצדדים שבהם אני מוצלח וטוב. במקביל – גם אני רואה בחבריי רק את הצדדים היותר-טובים שבחרו להציג בפומבי; ולעומת זאת, במערכת הזוגית אני חשוף. בן הזוג רואה אותי בשעות הפחות-מוצלחות שלי ולומד להכיר את כל חולשותיי; ובמקביל – גם אני מתחיל לראות את הצדדים הפחות-יפים שלו ואף אני מתחיל להכיר את חולשותיו.

אם כן, מהו האתגר הראשון של הזוגיות? נראה שהמיומנות הראשונה והבסיסית היא ההכלה – היכולת לקבל את השני, לקבל את הפריצה שלו אל המרחב האישי שלי. לקבל את הנוכחות שלו גם בזמנים שפחות נוחים לי. לצמצם קצת מהנוכחות שלי בכדי לאפשר את הנוכחות שלו (לפי המקובלים, בריאת העולם נעשתה ע”י “צמצום” – כאשר הקב”ה צמצם כביכול את עצמו בכדי ליצור מקום פנוי לנבראים. באותה מידה האדם – שתפקידו להידמות לקב”ה – צריך לצמצם את עצמו בכדי לאפשר את קיום העולם של זולתו).

כשמתבוננים על האתגר של הזוגיות, אפשר גם להבין כמה הוא יכול להיות מאיים – על כל אחד משני הצדדים. למעשה, כל אחד מגיב לסיטואציה הזו בדרך שונה, בהתאם לאופי, הרקע, ההיסטוריה שלו וכו’: יש מרגישים מאוימים מאד, יש מרגישים שהנוכחות של השני “מוחקת” את הנוכחות שלהם, ואולי מתוסכלים מאבדן העצמאות שלהם; יש שמרגישים חשופים מדי, נבוכים מדי מהקרבה האינטנסיבית, וכן הלאה. אם נבין את הרעיון, נוכל לדון את בן הזוג לכף-זכות, ולא פחות מזה – נוכל לדון את עצמנו לכף-זכות. כשנהיה קצת יותר מודעים לרגישויות ולפחדים שלנו אולי גם נהיה רכים יותר ומכילים יותר – כלפי עצמנו וכלפי בן הזוג.

“הכלה” של השני כוללת גם את היכולת לקבל אותו כפי שהוא, על מעלותיו ועל מגרעותיו, על חוזקותיו ועל חולשותיו, מתוך הבנה בוגרת שהאדם הוא יצור מורכב ומרובה צדדים. נדמה שלעתים בכדי שאדם יוכל לקבל את השני כפי שהוא, הוא צריך קודם כל ליישם את המיומנות הזו על עצמו: עליו ללמוד לקבל את עצמו כפי שהוא. כאשר אדם מסוגל להביט על עצמו בעין טובה, לקבל את העובדה שהוא לא מושלם, שיש בו גם צדדים פחות מחמיאים וללמוד לחיות עם זה. לעתים דווקא חוסר היכולת להביט בחסרונות שלי ובכך שאינני מושלם – לא מאפשר לי לקבל גם חוסר שלמות אצל בן הזוג, אצל הילדים או המשפחה. שכן חוסר השלמות שאני מוצא אצלם מהווה באופן אוטומטי אמירה על חוסר השלמות בעולמי. מסיבה זו חלק מהעניין הוא היכולת לקבל את העובדה שהמערכת הזוגית שלנו אף היא לא תמיד מושלמת ושהיא לא תמיד זוהרת ומרגשת “כמו בסרטים”. לאהוב את עצמי ולאהוב את הסביבה שלי כפי שהיא – אנושית, ומשום כך גם לא מושלמת.

תגובות התנהגותיות ורגשיות כמו הסתגרות, התרחקות, חוסר רצון לשתף בכל דבר וכדומה, שנוקט בן הזוג, אינן מהוות בהכרח אמירה שיפוטית כלפי בן הזוג השני. לעתים הן נובעות ממנגנון נפשי מסוים של התגוננות, או רצון לשמור על המרחב הפרטי, כאשר עודף הקרבה מאיים מדי או כאשר נדמה לו שהוא צריך לותר על עצמו ועל מי שהוא לטובת הקשר, או כאשר אינו מרגיש שיהיה רצוי ומקובל למרות חולשותיו. בסך הכל זה די מובן: אם אחד מבני הזוג אינו בטוח שהשני יקבל אותו כפי שהוא, אם הוא חושש מביקורת ושיפוט בתוך הקשר הזוגי, טבעי שיתרחק וינסה לבנות מרחב אישי נפרד שבו הוא מרגיש בטוח יותר.

בנוסף, האדם משליך אל תוך המערכת הזוגית את הפחדים, החסכים, הציפיות והרגישויות השונות שלו, וכאשר הוא לא מספיק מודע להם הוא לעתים חושב שהאשמה היא בבן הזוג הספציפי שלו, בעוד שלמען האמת בכל מערכת זוגית אחרת שהיה נכנס אליה היו צפים אותם קשיים מתוך אותם מרכיבים רגשיים שהוא מביא לתוך המערכת. למשל, הפחד של להיות דחוי, או להיות לבד (כל כך מפחדים מן הבדידות עד שלא מסוגלים להיות “לבד ביחד”, וצריכים כל הזמן “לוודא” את הקשר ההדוק שלנו עם בן הזוג, ובכך מרחיקים אותו כמובן), או הרצון לשלוט, או הרגישות והחשש מביקורת, או פרשנות מוטעית של סיטואציות שונות כביקורת ושיפוט על מעשיי, וכן הלאה.

בן הזוג שונה מאתנו, זאת עובדה. הפערים בינינו הם עובדה. למעשה, זו תמימות (או נאיביות) לחשוב שאפשר לשנות את בן הזוג. כל אחד יודע שאפילו את עצמו הוא מתקשה לשנות באופן מהותי. ברור אם כן שלא ניתן לשנות את השני, וודאי כאשר זה מגיע מתוך שיפוטיות (בצורה חריפה יותר הייתי אומר: במידה מסוימת זה עוול לנסות לשנות את השני, שהרי זו התנשאות לחשוב שדווקא הצורה שבה אני חושב ומתנהג היא הנכונה [על אף פגמיי וחולשותיי], ואילו מחשבותיו והתנהגותו של השני אינם ראויים לקיום ולהצדקה). לכן, הצעד הראשון הוא כאמור להכיר במציאות, לפתח גמישות בריאה, ולקבל אותה בהבנה.

בדומה לבורא שמצמצם את עצמו כדי לאפשר את הקיום שלנו, כך אני מצמצם את עצמי כדי לאפשר למישהו אחר להיות קיים כפי שהוא. אין הכוונה רק שאני מסכים “לסבול” אותו, אלא פשוט להכיר שהמציאות שלו שונה, והטוב והרע שלי הם לא הטוב והרע שלו. במקביל, אני מקבל את העובדה שהמרחב האישי שלי נפגע, ומוכן שיהיה לי פחות נוח מכך. וכאמור, לפני הכל זה אומר קבלה של עצמי. כי בעצם זה אומר לקבל את המציאות כפי שהיא – לא מושלמת. זה אומר לקבל את הזוגיות שלא נראית כל כך מוצלחת ולא “כמו בסרטים”, ולהכיר בכך שהחיים מורכבים ויש בהם גם חלקים פחות נוצצים. לקבל את זה שגם אני וגם בת הזוג שלי וגם המערכת הזוגית שבינינו – לא תמיד מוצלחים. באופן פרדוקסלי ההשלמה עם חוסר השלמות דווקא מקרבת אותנו אל השלמות.

אך יש כאן נקודה חשובה יותר. כאמור לעיל, הצד השני של המטבע הוא שכל כוחו ועוצמתו של הקשר הזוגי מבוסס על הפער הזה. האהבה בין איש לאשה בנויה על הגעגוע המתמיד, על השאיפה הכמוסה להתאחד עם הצלע שנלקחה מהאדם, על “משל לאיש שאבדה לו אבדה”. שני בני הזוג נמצאים במהלך קבוע של הליכה לקראת השני, בדרך שאינה נגמרת. הפערים יכולים להיות דלק למנוע עוצמתי של רצון ושאיפה להיות יחד. השאיפה העמוקה להתאחד ולהתמזג עם בן הזוג היא אמיתית ונכונה, אך היא אינסופית, והיא מופיעה דווקא על הרקע של השוני והפערים. יש כאן הליכה קבועה לקראת אחדות הפכים (בתנאי שיוכר שאכן יש כאן הפכים). כך אולי אפשר לפרש את המילים “עזר כנגדו”, הפערים בין בני הזוג – הבלתי ניתנים לגישור – הם שמזינים ויוצרים את החיבור.

יש כאן אם כן משהו פרדוקסלי במהותו (“עזר-כנגדו”), ודווקא בשל כך צריך להיות חכם וזהיר, ולנקוט בכלל של “אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך”. כלומר, הרצון הכמוס של האדם להתאחד בהתאחדות מלאה יכול לעתים לאיים על בן הזוג שלו. שכן לצד הרצון לאחדות וחיבור, האדם רוצה לשמור על האישיות שלו ולא להיטמע לגמרי, להתבטל ו”להתאיין” בתוך המערכת הזוגית. כמובן שאלו דברים שתלויים גם במרכיבי אישיות ובעומק הנפש, בחוויות ילדות ואופי, ציפיות וחלומות וכו’. ועל כן צריך ללכת כאן על שתי קצוות: מצד אחד “לחזר אחר אבדתו”, ומאידך לצמצם את עצמי ולאפשר לשני קיום עצמאי.

נדמה לי שהארכתי די והותר וכעת אנסה לכתוב קצת דברים “מעשיים” יותר:

נראה שיש כאן שאלה משמעותית: האם אני יכול לכפות על מישהו אחר להיות חבר שלי, ולמעלה מכך – להתחבר אלי בחיבור עמוק וחזק, לשתף אותי בסודות הכמוסים שלו ולהיות גלוי אתי לגמרי? לכאורה כל זה מגיע רק מתוך בחירה. אדרבה, רק מתוך כיבוד האוטונומיה של השני, והבנה שהוא אישיות בפני עצמה, רק מתוך כיבוד זכות הבחירה שלו – עד כמה לשתף ועד כמה לפתוח, רק אז יש סיכוי לחזק ולעבות את הקשר. אם הוא מרגיש מאויים וכפוי על כך – זה רק ירחיק אותו.

הזכרת בדבריך שאתה מרגיש שאשתך לא מתאמצת מספיק לחזק את הקשר ביניכם, ואפילו פקפקת במסוגלות שלה לכך. נדמה שזה אכן תלוי באופי וברקע האישי של כל אדם. רבים כמהים לקשר וחיבור, רבים מבקשים אהבה והכרה, אך לא אצל כולם זה גלוי. לא כולם מצליחים להוציא את הרצון אל הפועל ואפילו לבטא אותו. יש כאלה שזה יותר חבוי אצלם ומשום כך העובדה שאינם רצים לקראת זה עדיין איננה אומרת כלום. כאמור לעיל, לעתים זה נובע ממחסומים וצדדים רגשיים שונים (ראה דוגמאות לעיל). בנקודה זו עולה שאלה חשובה: האם אחד מהצדדים במערכת הזוגית יכול לעשות את העבודה לבדו? לעניות דעתי, התשובה על כך חיובית. גם אחד מבני הזוג יכול לעשות שינוי משמעותי בכל המערכת הזוגית. הסיבה לכך היא שעיקר העבודה נעשית “על עצמי”, ולא על השני. זהו השלב הראשון, והוא כולל עבודה על המודעות האישית. זה כולל מעקב ובחינה של עצמי, מודעות לחלומות ולציפיות שלי, להבין היטב מה פוגע בי? מדוע אני מרגיש כפי שאני מרגיש? מתי אני נוקשה? איפה עלי לשחרר? איפה אני מעיק? האם אני מתנהג כילדותי? ומתי אני רק מתפרש ככזה? וכן הלאה.

שלב שני: בניית תקשורת חיובית. זו משימה בפני עצמה. במילים “לבנות תקשורת” אין הכוונה דווקא לתקשורת מילולית, דהיינו לנסות ולהיכנס לשיחות יזומות או להביע את רצוני המתמיד בתקשורת וכדומה (ובפרט יש להתרחק משיחות מעיקות, המלאות בחשבונות אישיים, טענות, או דיבור רגשי המכביד על השני). התקשורת צריכה בסיס חיובי ובסיס זה הוא במידה רבה לא מילולי. צריך למצוא אפיקי תקשורת שונים, הכוללים גם סבר פנים יפות, חיוך, שתיקה (להכיל להכיל להכיל), אווירה נעימה ורגועה, וכן הלאה.

כך לדוגמה, אחד הדברים שמחזקים מאד את התקשורת הוא בילוי משותף. טיול, יציאה למסעדה, וכן הלאה. חברות ושותפות נוצרים כשכיף ונעים יחד. בילוי נחמד, לשם הנאה משותפת, ללא מטרות וללא ציפיות (לא “בילוי בכדי לחזק את הקשר”), ואף ללא דיבור מרובה, יכול לחולל פלאות בתקשורת.

כתבת שלאחר עבודה מצדך הנישואין הפכו לטובים והיתה אווירה טובה בבית עד שהגעתם למצב שכמעט ולא רבתם בכלל, ובכל זאת הרגשת שאין ביניכם “חיבור אמיתי”. יש כאן הרבה שאלות שאינני יודע את התשובה אליהם: איך הרגישה אשתך באותו זמן? האם היא ראתה את השינוי כדבר חיובי או כ”הפסקת אש”? ובכלל: מה בדיוק היה חסר לך? ולְמה אתה קורא “חיבור אמיתי”? אתה כותב שזה הגיע לאחר שהחלטת לתת מבלי ציפיה לקבל, אבל נראה שבכל זאת היתה בכך ציפיה עמוקה שלא התממשה לבסוף. האם הנתינה “שלא על מנת לקבל פרס” דווקא היתה בעוכרך, אולי היא גם השפיעה על האופן בו היא התקבלה מבחינת אשתך?

יתכן שתמצא את השאלות האלה בלתי רלוונטיות, אבל נדמה שעליך לברר היטב את הדברים – בשביל עצמך (אם תרצה לחזור אלי באופן אישי – אשמח להיות לעזר).

מדבריך למדתי שאתה טיפוס רגיש – יותר מאשתך (וגם יותר רפלקטיבי על הקשר ביניכם). רגישות היא נכס אדיר כשיודעים איך להשתמש בו, אך צריך להיזהר מלהיות שבוי של רגישות יתר. לעתים דווקא היא יכולה להיות בעוכרך, וצריך לבדוק האם הציפיות מן הקשר הזוגי מוגזמות ואינן ריאליות, ואם כן – לתקן את תמונת המציאות בהתאם.

חשוב לי להדגיש: אני מזדהה מאד עם הרצון שלך להגיע ל”חיבור אמיתי” ולא רק להסתפק ב”להסתדר טוב”. זו שאיפה נכונה ואמיתית. אך לעתים דווקא בשל השאיפה הבוערת (והנכונה) בוחרים בדרך לא מדוייקת שפועלת לרעתה ומכשילה אותה.

כאמור, פערים ושוני הם לא בהכרח רע. הם “מחויב המציאות” והם מפרים ומשביחים את הזוגיות כאשר יודעים איך להסתכל עליהם ואיך להשתמש איתם.

עושה רושם שיש לך את הכוחות להפוך את הקשר לטוב ואיכותי. האכפתיות והרגישות שלך הם בסיס חשוב וחיוני, אך צריך לוודא שהרגישות תהיה מנוע לצמיחה ולא משהו ש”יפיל אותך לקרשים”.

באיזשהו מקום גם עניין הכבוד בתוך הבית (הזכרת שאשתך לעתים מתייחסת אליך בצורה שגורמת לך להרגיש מושפל) תלוי במכניזם דומה לגורמים שהזכרתי לעיל. אני חושב שתנאי לקבלת כבוד הוא נוכחות עצמית. נוכחות עצמית באה מתוך בניית אישיות יציבה ועצמאית, המעוררת כבוד אצל הזולת. לשם כך יש צורך בהיפרדות, בחיים של זהות ומשמעות שאינם יונקים את כל עצם הוויתם מן הזוגיות, אלא עצמאים ואינם תלוים בה. לעתים כל הזהות והדימוי של האדם תלויים בזוגיות שלו או במשפחה שלו, היא זו שנותנת לו את כל המשמעות, וזה גופא מה שמפיל ומרוקן הכל. בדומה לכך, אדם שכל הזהות שלו יונקת מהפידבק והכבוד שהוא מקבל מהסביבה אזי זה גופא גורם לכך שאין בו משהו שאפשר לכבד, כי אין לו אישיות בחירית משל עצמו (ואולי כך אפשר לפרש את מה שכתוב ש”מי שרודף אחר הכבוד – הכבוד בורח ממנו”).

באיזשהו מקום אני מציע כאן גם את הדבר הזה – לעתים צריך גם לדעת להרפות מן הצורך הדוחק בקשר עמוק, ובאופן פרדוקסלי דווקא הוא יכול להוביל להעצמת הקשר. מעין זאת מספרים על מחנך אחד שהיה נוהג לבקש מהורים שנתקלו בקשיים בחינוך, שפשוט “יפסיקו לחנך”. דהיינו, לעתים דווקא הרצון לחנך את השני ולעצב אותו בדמותי כצלמי יגרום את ההיפך. ודווקא הגישה מתוך שחרור, מתוך נתינת מרחב עצמאי לשני, ושמירת מרחב אישי ועצמאי שלי, דווקא יכולה לגרום לקשר יותר הדוק. נתינת המרחב לשני אף מכבדת ומעצימה אותו, ובמקביל גם מולידה אצלי אישיות עצמאית ובלתי תלויה – ואז גם אני ראוי לכבוד ואף מקבל אותו.

אני רוצה לסיים בהתייחסות לעניין החינוך שעלה במכתבך. זהו נושא ארוך וגם כאן אני מבין ומזדהה עם מה שכתבת. אנסה לכתוב בקצרה נקודת מבט אחת: אתה כותב שהיו לכם ויכוחים וחיכוכים בעניין הזה, וכי אינכם רואים את הדברים עין בעין. במידה מסוימת, זה מתחבר לדברים שכתבתי קודם בעניין הפערים והשוני בין בני זוג. חלק מהעניין של ההכרה בשוני של האחר היא ההבנה שכשם שקיים שוני ברמת משכל, סגנון אופי, תחומי עניין ועוד, כך הדבר גם ברמה הדתית וכך גם בחוויה הדתית ובחיבור לדת. גם בעניין הזה חייבים להפגש באמצע הדרך, למצוא את הנוסחה של גישור על הפערים מבלי להכנס לניסיון (חסר סיכוי) לבטל את הפערים (ובמילים אחרות: לנסות “למחוק” את הגישה של השני). אבל יש כאן נקודה חשובה יותר: המעשה החינוכי הוא מורכב ועדין מאין כמוהו. הוא אינו דומה למתכון של עוגה, שאם תשים את המרכיבים לפי המידות והכמויות הנכונות, ותעקוב אחרי ההוראות – תצא עוגה “מוצלחת”. בחינוך – לעתים אותה גישה חינוכית תהיה צמיחה ובניין לילד אחד וחורבן לילד שני. בחינוך אין בהכרח גישה נכונה וגישה מוטעית, אלא “חנוך לנער לפי דרכו”. לעולם לא נדע עד הסוף עד כמה התמהיל החינוכי שבו השתמשנו היה נכון (לעתים ההצלחה היא “למרות” ולא “בגלל”…), ומאחר ולכל אדם יש בחירה – התוצאות אינן לגמרי בידינו. מה שאנחנו יכולים לעשות הוא לספק בסיס יציב וטוב, ובמובן הזה – בסיס של רוגע ובריאות נפשית הוא הכרח שאין שני לו. על הבסיס הזה אפשר לבנות קומות נוספות (בדומה ל”פירמידת הצרכים” של מאסלו, גם בחינוך יש דברים הכרחיים יותר ופחות). הרוחניות בנויה בראש ובראשונה על קומה של אנושיות פשוטה. אדם שנפשו פצועה – הדבר ישפיע ללא ספק גם על המערכת הדתית שלו – לכל אורך חייו. מסיבה זו, נדמה לי שאם הברירה ניתנת בין שתי אפשרויות: לתת דגש על פרטים חינוכיים צדדיים (על אף שהם בנפשנו) או להתמקד ביצירת אווירה בריאה ויציבה – אין ספק שיש להתמקד בבסיס ההכרחי, ורק אח”כ לייצר שיתוף פעולה והבנה לגבי הפרטים. על זה נאמר: “דרך ארץ – קדמה לתורה”.

אינני יודע אם תמצא במה שכתבתי דברי טעם ואם יתאימו הדברים ללבך ולנפשך. אם נעזרת ולו במשפט אחד והיה זה שכרי.

כך או כך, אני מאחל לך שתמצא את הנתיב הנכון והמדוייק – עבורך ועבור אשתך – ושתצליחו יחד להגיע אל האיזון הנכון והמופלא של הזוגיות.

מאחל בכל לב,

אלי

elishteren@gmail.com

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

תגובה אחת

  1. לכותב היקר!
    אין לי מושג מה תחליט לעשות עם הקשר שלך עם אשתך. אני רק רוצה להדגיש נקודה מאוד חשובה בתור אחת שגדלה עם הורים שהמנטליות ואינטלגנציה השכלית והרגשית שונים מאוד בינהם אולי באופן קיצוני והם בחרו לא להתגרש “בשביל הילדים” אז רק תקח בחשבון אבל ממש שלפעמים עדיף לילד לגדול עם הורים גרושים שהוא ידע שהוריו לא הסתדרו מאשר לחוות באופן מתמשך את המקום של הויכוחים וחוסר ההתאמה.
    הנזק שיגרם בנפש הילד יהיה גרוע הרבה יותר!
    ממש מבקשת ואפילו מתחננת שתנסו לעשות כל מה שאתם יכולים כדי לא לפרק אבל אם זה לא הולך וזה לא זה…. אז פשוט תתגרשו כי ככל שהילדים גדלים הבעיות וחוסר ההתאמה והתקשורת הרבה יותר בולטים, הם גדלים יחד איתם!
    הכי גרוע לילד שהוא רואה את הוריו במצב כזה, פעם שמעתי מאדם שמבין לנפש הילד שאומר עדיף שהילד יחוה פעם אחת גירושין שזה כואב לכל הדעות וממש לא מלכתחילה מאשר לחוות באופן תמידי מריבות ותקשורת לקויה.
    ושוב הכי כיף וטוב לילד זה לראות את הוריו יחד, שמחים ומאושרים למרות שמתווכחים!
    בהצלחה בכל והרבה סיעתא דשמיא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד שאלות באותו נושא:

בעלי לא מרוצה מהבית ומהילדים שלנו
זה נשמע כל כך בנאלי כבר שכל שאלה מתחילה בתודה גדולה…. אבל האמת שאי אפשר לדלג על זה….כי באמת מה שאתם עושים באקשיבה, זה מעל ומעבר למצופה. הן מבחינת התוכן המקצועי והרב והן מבחינת הניראות ונוחות הגישה. ה’ ישלם שכרכם! השאלה שלי נוגעת בתפר הדק שבין זוגיות להורות… אקדים לומר...
לבעלי יש התפרצויות עצבים וזה איום ונורא!
עצוב לי. אני כותבת ובוכה מבפנים. אני נשואה כשנה וחצי לאדם מאוד מורכב. מצד אחד טוב לב, אוהב אותי מאוד , דואג לי, אבא נהדר, מרים אותי כל הזמן, אדם מאוד חביב, יש בינינו אהבה מאוד מאוד גדולה. כשאנחנו בטוב אנחנו בשיא. מצד שני הוא סובל מהתפרצויות עצבים. לא אלימות...
מה המטרה שלי בחיי נישואין? למה זה שווה לי?
שלום ותודה על האופציה לשאול ולקבל תשובה מקצועית, אני בחורה חרדית מיינסטרים בת 20 ברוך ה’ חברות מתחילות להתארס, אני יודעת שבקרוב אתחיל לשמוע שידוכים ואני לא בטוחה מה אני מרגישה כלפי זה… אני לא רוצה להתחתן “כי כולם מתחתנים, אז גם אני…” – זה הדבר הכי משמעותי בחיים-להתחתן- והייתי...
עבודה עם גברים שגורמת לי לחששות
אני מרגישה רגשות אשמה כלפי עצמי. לפני כחצי שנה התחלתי לעבוד בחברה חרדית שאומנם שומרת על כללי הצניעות אך בהחלט יש הרבה שיחות עבודה בין הגברים והנשים. אני לא עבדתי בעבר בעבודה שדרשה ממני שיחות עם גברים וכעת אני נדרשת לבצע לא מעט שיחות כאלה. לפעמים בצוות ופעמים בפגישות יחידניות...
פגועה מבעלי עד עמקי נשמתי
אני ובעלי נשואים 5 שנים עם שני ילדים . נישואים לא טובים . שנינו אנשים מאוד לא קלים . הדבר היחידי שטוב שיש לנו זה הילדים . מבחינתי זה גם הדבר היחידי שמחזיק אותנו יחד. יש בינינו פערי מנטליות . כמו כן בעלי הוא אדם כעסן. הכעס מתגלה בשבת כשאין...
אכזבה קשה מאישתי
לא מתבייש לשאול ולהכיר בעובדה שאני צריך עזרה…תמיד בחיי הייתי בצד החזק הקשוב והתומך וכדומה אבל הצרה של החזקים זה שכשהם נופלים אין מי שירים אותם…התחזקתי בשנות העשרה ישיבה תיכונית ישיבת הסדר ואז התחרדתי בישיבה טובה ….אחרי כמות נכבדת של שנות תורה ואושר בישיבה התחתנתי…בקיצור היה שם מקרה מסובך של...

עידכונים ותשובות בכל דרך שרק תרצו

באימייל
הזינו את כתובת המייל שלכם
בוואצאפ
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בטלגרם
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
דילוג לתוכן