שואל נכבד מאד.

בשאלתך עוררת נושא נכבד וחשוב מאד, והוא סמכות הרבנים ואנשי ההלכה.

ההפרדה שביצעת בין רצון ה’ לבין רצון ההלכה, היתה נכונה במידת מה בזמן הנבואה שבה הנביא היה יכול לטעון שה’ הורה לו באורח חד פעמי לעשות מעשה מסוים גם אם הוא לא תאם להלכה. וכלשונו של הרמב”ם (יסודי התורה ט, ג): “אם צוו כל הנביאים לעבור לפי שעה מצוה לשמוע להם, ואם אמרו שהדבר נעקר לעולם מיתתו בחנק שהתורה אמרה לנו ולבנינו עד עולם”.

אבל לאחר שהסתיימה תקופת הנבואה, שוב לא ניתן להפריד בין רצון ה’ לבין ההלכה. ההלכה הינה הביטוי שכיום מבטא את רצון ה’, ואין לנו רשות לסטות ממנו ולנסות לשער בעצמנו את רצון ה’.

משכך, לא ניתן לשאול האם הרבנים יודעים את רצון ה’, או את רצון ההלכה; משום שכיום אין הבדל בין שני הרצונות הללו.

הרבנים יודעים את רצון ה’ כפי שהוא מגיע לידי ביטוי בהלכה. ידיעתם בהלכה איננה מתבטאת רק בלדעת ‘מה כתוב’, אלא בלדעת ‘מה רוצה הקב”ה שנעשה בפועל’. כלומר יכולת הרבנים הינה לדעת לשקול את המכלול ההלכתי, גם כאשר ישנם שני מצוות שמתנגשות זו בזו, ולדעת מהו המעשה הנכון לעשות בפועל. וידיעה זו חסרה לאדם הפשוט. היכולת לשקול הפסד מצוה כנגד מצוה אחרת, נמצאת אצל הרבנים, בעקבות כך שהם עורכים ‘שימוש הלכתי’ אצל רב שמסמיך אותם, וכך ניתנים להם כלים ופרקטיקה יישומית כיצד לנהוג בפועל. לדעת מתי מוטב לנהוג בכלל ש’כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע’, ומתי לנהוג בכלל של ‘לא תגורו מפני איש’. וכהנה עוד רבות.

מלבד זאת, לאדם הלומד תורה ניתנות מתנות רבות מהשמיים. הכוללות סייעתא דשמיא מיוחדת, המסייעת בעדו לכוון לאמת. אין זה אומר שרבנים אינם טועים. אך בדרך כלל, כאשר שואלים רב שלמד את העניין, הרב יזכה לתת תשובה נכונה.

אקווה שתשובתי סיפקה אותך.

בהצלחה.

בניהו

(akshiva1234@gmail.com