שלום וברכה.

קראתי את דבריך שוב ושוב, הזעקה מובעת באופן ברור. שאלה גדולה ומציקה. אתה שואל מהמקום של האדם המאמין, דווקא ממקום של אמונה, קשה, מדוע יש צורך להתפלל. הבורא יתברך הטוב והמטיב היודע מחשבות וצרכי כל אדם משביע לכל חי רצון, מדוע יש צורך לבקש זאת בתפלה. וגם, אתה מוסיף לטעון, לא נראה שהתפלה עוזרת… נראה שאלו שמתפללים ואלו שלא מתפללים מקבלים אותם דברים, אם כן מה צורך יש בתפלה?

ובכן, עיקר דבריך מיוסדים על ההנחה כי תפילותינו לא מתקבלות. אמנם לא נעשה מחקר רציני לבדוק האם מי שמתפלל מקבל את צרכיו יותר ממי שלא מתפלל, אבל כך נראה, לכאורה. אני אישית לא בטוח בהנחה הזו, אך אני רוצה לברר דבר אחר, האם זה נכון לבחון את מעמד התפלה באופן כזה? לכאורה, למה לא? אם אעשה מחקר ואראה כי באמת המתפללים לא מקבלים את מבוקשם יותר מאלו שלא מתפללים, למה להתפלל?

ובכן, הבה נלמד כמה דברים על התפלה, ונראה אם יש לנו את היכולת לדעת מה התפלה שלנו מחוללת, והאם הצורך להתפלל אמור להיבחן על פי נתון של תוצאות קבלתה של התפלה.

אני רוצה לשאול שאלה נוספת על השאלות ששאלת, אנו מתפללים שלוש פעמים ביום את אותה התפלה, האם זה לא מוזר? האם כך היינו מתנהגים לפני מלך בשר ודם? מבקשים שוב ושוב שלוש פעמים ביום כל יום ויום אותם בקשות, שוב ושוב, האם זה ראוי?

המבי”ט בספר בית אלוקים (שער התפלה פרק ב) שואל את שתי השאלות, את השאלה שלך ואת השאלה שהצעתי כעת, וזה לשונו: ‘שנראה דבר בלתי הגון ונאה לשאול שאלה אחת כמה פעמים, כי לפני מלך בשר ודם אם ישאלו ממנו דבר אחד פעמים או שלש, יחרה לו על השואל, כי אם היה רוצה המלך להשלים לו שאלתו בפעם הראשונה או השניה היה משלים חפצו, ואם כן ההפצר הוא דבר מותר ומזיק להשאלה, ואנחנו מתפללים לאל בכל יום ערב ובקר וצהרים תפלה אחת, י”ח ברכות שתקנו, וגם כי אין אנחנו נענים ברובם, אין אנו נמנעים מלאומרם בכל יום’.

מה אם כן התשובה, מה מקום לתפלה החוזרת על עצמה שוב ושוב שלוש פעמים ביום כל ימי חיי האדם.

לי אישית הציק שנים רבות דבר מה נוסף, מגיל קטן לימדו אותי שצריך לבקש אחר התפלה בתחנונים שבסוף התפלה בקשות אישיות, וכך הורגלתי מגיל קטן. אני לא מן המאריכים בתפלה, ולפתע שמתי לב שיותר חשובה לי התחינה האישית שלי מהנוסח שתיקנו אנשי כנסת הגדולה. בתחינה שלי אני מבקש את כל צרכי האישיים, מקטן ועד גדול, ולעומת זאת בתפלה שתקנו אנשי כנסת הגדולה ישנם דברים שלכאורה לא שייכים אלי כל כך… או על כל פנים לא מציקים לי כעת. האם אנשי כנסת הגדולה התכוונו לייסד מה הם צרכיו של יהודי, האם זה שהרשימה של הדברים שעליהם אני מרגיש צורך לבקש, שונה מהרשימה שתקנו אנשי כנסת הגדולה לבקש, מראה על דרגתי הרוחנית? ומה אם ברשימה של בקשותיי ישנם בקשות על עניינים רוחניים שמשום מה לא מוזכרים בתשע עשרה הברכות שבשמונה עשרה?

האם לא היה יותר טוב אילו היה כל אחד מתקן תפלה לעצמו, בה הוא מבקש את צרכיו האישיים? ואם לא סמכו על בני האדם שיבקשו את מה שצריך, לפחות הייתה צריכה להיות תקנה נוספת, לבקש צרכים אישיים בתפלה, משם צריך להתחיל, רק אחרי שהאדם יבקש את צרכיו האישיים יש להוסיף שאר בקשות שהוא בדרגתו הנמוכה לא יודע לחשוב עליהם, ולשם זה צריכים את תקנת אנשי כנסת הגדולה. מדוע אם כן לא תיקנו חז”ל שכל אחד יבקש בקשות פרטיות בתפלה?

נראה מכל זה, שיש לתפלה מטרה אחרת-שונה, מסתם בקשת צרכים.

מה היא אותה מטרה?

למה אנחנו מתפללים?

ובכן, התפלה שאנו מתפללים אינה תפלה אישית, התפלה היא תפלת ציבור, התפלות תוקנו כנגד הקרבנות, כנגד קרבן התמיד שהוא קרבן ציבור הקרב פעמיים בכל יום, קרבן ציבור הוא קרבן של כל הכלל כולו. בתפילת שמונה עשרה תקנו אנשי כנסת הגדולה בקשות שכנסת ישראל יתפללו דורי דורות, הם בעומק חכמתם וקדושתם ידעו לתמצת בתשע עשרה ברכות את כל הצרכים הבסיסיים שהכלל צריך להם. הבקשות כולל רפואה ופרנסה, אינם בקשות אישיות שכל אחד מבקש על עצמו. הבקשות הם עבור הכלל כולו. עבור כל כנסת ישראל ובעצם עבור העולם כולו.

מדוע צריך את התפלות הללו, הרי ריבונו של עולם יכול לתת את המענה, ללא שיבקשו. אמת, נכון. אך הבורא יתברך רצה גם שיהיו לו כאן בעולם שלוחים, שהוא נתן להם את העולם, הארץ נתן לבני אדם, הוא נתן לבני האדם לנהל את העולם בשליחותו. חלק מהתפקיד של הניהול זה גם לדאוג לצרכים של העולם. הוא רצה שאנחנו נבקש, והדברים יינתנו על ידי הבקשה שלנו, ולא שהדברים יבואו לבד. הוא לא עזב את הארץ חלילה, הוא רצה שהעולם יתקיים באופן שיש בו נוכחות אלוקית, שהאדם יחוש את הדיאלוג כביכול המתקיים בין הבורא לנברא.

כך היה מבריאת העולם, כתוב (בראשית פרק ב פסוק ה): “וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה’ אֱלֹקִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה”, ופירש רש”י “כי לא המטיר – ומה טעם לא המטיר, לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתם של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים”.

בורא עולם בחסדו, לא רק ברא את האדם ואת כל צרכיו, אלא גם יצר מציאות בה העולם מתנהל מתוך דו שיח, בין הנברא לבורא. כל הבקשות שאנו מבקשים עליהם בתפלה, הם בקשות על צרכים חיוניים שצריכים להם כל רגע. קבעו חז”ל להתפלל שלוש פעמים ביום, לעשות מעשה חזקה, בו אנו פונים לבורא עולם שימשיך לתת ולהשפיע את כל השפע הזה לעולם. המעמד הזה בו אנו מבקשים הוא המשפיע והנותן חיות לעולם כולו. בלעדיו לא היה העולם מתקיים. כי אם “האדם אין” ה’ לא ממטיר מטר על הארץ.

יש בדברי חז”ל (תענית דף כה עמוד ב) דבר נפלא בהקשר הזה: “שמואל הקטן גזר תעניתא וירדו להם גשמים קודם הנץ החמה, כסבורין העם לומר שבחו של צבור הוא, אמר להם אמשול לכם משל למה הדבר דומה, לעבד שמבקש פרס מרבו, אמר להם תנו לו ואל אשמע קולו”. כשהבקשה נעשית עוד טרם ביקשו, זה יכול להראות שלא זקוקים לאדם. הזכות להתפלל היא זכות להיות האדם שלמענו הארץ קיימת, האדם שהוא שלוחו של בורא עולם כאן בעולם הזה.

לפי האמונה שלנו, לא היה העולם מתקיים ללא התפלות שאנו מתפללים. התפלות שלנו- של כל כנסת ישראל, הם המקיימות את העולם. כך שהבדיקה מה קיבל פלוני ומה קיבל אלמוני, לא רלוונטית. בקשת הצרכים שבתפלה לא פונה אל אדם יחידי אלא אל הכלל כולו. והבקשה אכן מתקיימת, כי עובדה, שיש מטר ויש שפע. העולם מתקיים.

תשאל מה עם בקשות של גאולה ובנין ירושלים ומלכות בית דוד שלא מתקיימות אחר שכבר כמעט אלפיים שנה עם ישראל זועק ומשווע לבניית בית המקדש ולביאת משיח צדקנו, ובכן, מי קבע שתפלות אלו לא מתקבלות, העולם מתכונן לביאת המשיח ולבניית בית המקדש, כל אלו הם תהליכים ארוכי טווח שנעשים משך כל אותם שנים, ההתקדמות לקראת כל זה נעשית אולי בזכות התפלות שלנו. אך יתכן גם ותפלות אלו בינתיים נאספות ולא מתקבלות כי עדיין לא זכינו ואיננו ראויים, ותפלה נשמעת רק כאשר האדם ראוי וזכאי לקבל את מה שביקש אם לא במידת הדין לפחות במידת הרחמים, כל עוד כנסת ישראל לא ראויה לבניית בית המקדש ולביאת המשיח תפלות אלו יהיה גנוזות והתשועה שבזכותם תקרה כאשר יהיו ראויים לכך במידת הרחמים.

עד כאן דיברתי על שלושת התפלות שחרית מנחה וערבית, שהם תפלות על הציבור כולו, הם לא בקשות פרטיות. הבקשות הפרטיות, הם ענין אחר לחלוטין. ברור שיש מקום גם להם. וברור גם שתפלות נשמעות. אך לזה צריך זכות יותר גדולה, לא כל אחד זוכה שתפלתו תישמע, ולא כל דור זוכה לכך. חז”ל הקדושים אמרו (ברכות דף לב עמוד ב): “ואמר רבי אלעזר מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה שנאמר גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי, ואף על פי ששערי תפלה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו, שנאמר שמעה תפלתי ה’ ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש, כו’, ואמר רבי אלעזר מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים שנאמר ואתה קח לך מחבת ברזל ונתתה אותה קיר ברזל בינך ובין העיר”. אנו חיים בדור של הסתר פנים, מיום שחרב בית המקדש יש הסתר וגם קבלת התפלות נעשות בדרך של הסתרה. בשביל לראות בחוש שתפלה התקבלה צריך להיות במדרגה מסוימת. הגמרא במסכת ברכות (כ, א) מספרת שגדולי האמוראים כבר הרגישו בירידת הדורות, כשבדורו של רב יהודה רק היה שולף את נעלו בשביל להתענות על הגשמים, מיד היה יורד מטר, ואילו גדולי האמוראים בדור שאחריו “קא מצערינן נפשין ומצוח קא צווחינן ולית דמשגח בן” [מתענים, וצועקים בתפלה וכיבכול לא מתייחסים לתפלתינו]. אביי הסביר שטעם החילוק נובע מירידת הדורות, כשבדורו של רב יהודה מסרו יותר את נפשם למען קדושת שמו יתברך. ומה נאמר אנחנו, דור של עיקבתא דמשיחא.

ישנם גם בקשות שלא אמורות להתקבל, לא כל מה שאדם מבקש יקבל, חלק לא מגיע לו, תפלה לא משנה את כל דינו של האדם. המתפלל מעורר רחמים וכך הוא מקבל מה שמגיע לו ממידת הרחמים, אך מה שלא מגיע לו לא יקבל. וישנם בקשות שהוא מבקש ולטובתו הוא לא מקבל אותם. לא כל חשקיו של האדם לבטח ייטיבו עמו אם הוא יקבלם. ריבונו של עולם לא מרעיף לכל אדם את רצונותיו גם אם לא מגיע לו לקבלם או אם מגיע לו לא לקבלם, כי הבורא יתברך יודע שהדבר יסב לאותו אדם נזק.

אך, גם בזמן הזה, התפלות מתקבלות, וכלשון חז”ל (דברים רבה פרשה ב סימן יב) “שערי תפלה פעמים פתוחים ופעמים נעולים”, ונראה שגם כוונת חז”ל באומרם שנפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים אין הכוונה שהתפלות לא נשמעות כלל חלילה, כי בורא עולם שומע ויודע מחשבות וודאי שומע את תפלותינו, חומת הברזל באה לבטא את המצב בו הכל נסתר, בזמן של הסתר פנים, נראה הדבר כאילו יש מחיצת ברזל, התפלות שמתקבלות לא מתקבלות בדרך כלל באופן שנראה בחוש כלפי חוץ באופן גלוי שהתפלות הם שסייעו.

אך צריך לדעת, שגם בדורנו פעמים רבות זוכים לראות בחוש ישועות בזכות התפלות, אני מכיר מקרים שרופאים גויים ידעו לומר למשפחות יהודיות, על רפואת יקיריהם שאין להם הסבר טבעי למה שאירע. וכלשונם, “רק התפלות שלכם היהודים עזרו כאן”, [דבר שאירע במקרה קרוב שהכרתי].

כפי שכתבתי לתפלה יש תפקיד, ליצור מציאות בה האדם מרגיש דיאלוג עם בורא עולם. המטרה היא לא רק קבלת התפלה, הבורא נותן גם למי שלא מתפלל. הזכות להתפלל היא זכות לקיים מערכת של שיח עם הבורא. חזל הקדושים אמרו (ברכות דף נז עמוד א): “המתפלל בחלום סימן יפה לו, והני מילי דלא סיים”. ופירש רש”י: “דלא סיים – שנעור משנתו קודם שנסתלק, סימן הוא שסמוך אצל הקדוש ברוך הוא”. אדם שחלם שהוא מתפלל וסיים תפלתו אין זה סימן יפה, רק האדם שלא סיים תפלתו בחלום, סימן יפה לו. כמדומני שטמון בפתרון החלום הזה יסוד חשוב, התפלה היא זכות לקיים שיח עם הבורא, זה אחד מחסדיו הגדולים של בורא עולם שנתן לנו את הזכות הזו. זו המטרה, התפלה איננה אמצעי, היא מטרה להיות סמוך לו.

כמובן שהקשר קורה על ידי כך שבורא עולם קבע שהמציאות היא שהתפלה מחוללת פעולות בעולם. האם אנו זוכים לראות זאת בעינינו או לא, זה כבר נתון למצבינו הרוחני, ומצב הרוחני של הדור כולו. וגם למצב התפלה שלנו.

חז”ל הקדושים (ברכות לב ב) קובעים: “אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל המאריך בתפלתו ומעיין בה סוף בא לידי כאב לב שנאמר תוחלת ממשכה מחלה לב, מאי תקנתיה יעסוק בתורה, שנאמר ועץ חיים תאוה באה, ואין עץ חיים אלא תורה שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה”. מה הכוונה “מעיין בה”, רש”י מפרש: “ומעיין בה – מצפה שתעשה בקשתו על ידי הארכתו, סוף שאינה נעשית ונמצאת תוחלת ממושכת חנם, והיא כאב לב כשאדם מצפה ואין תאותו באה”. מדוע שאדם לא יצפה מתי תפלתו תתקבל? ומה יועיל אם יעסוק בתורה, האם עיסוק בתורה מרפא מחלת לב שנוצרת מצפייה ממושכת?

נראה כוונת הגמרא כך, חז”ל הקדושים לימדונו, שהצפייה והבדיקה אם התפלה התקבלה או לא, מסיטה את המטרה העליונה של התפלה. מטרת התפלה ליצור דו שיח, בין הבורא לנברא. אם הוא עסוק מידי אימתי תפלתו תתקבל נראה שהוא לא נהנה מהשיח… הוא לא מבין למה הוא מתפלל. התרופה לזה, זה לימוד התורה, התורה הוא השיח שבורא עולם משוחח עמנו. אנו משוחחים עם בורא עולם בתפלה, והוא מדבר אלינו בתורה הקדושה. בכדי לייסד את השיח, שיתקיים כדו שיח, יש צורך לחזק את לימוד התורה, ולכן “המסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה” שיח יכול להתקיים רק אם הוא מתקיים בין שניים, אדם שרוצה רק להשמיע, לא נשמע. המסיר אזנו משמוע תורה, הוא לא רוצה לשמוע את דבר ה’, גם תפלתו לא נשמעת, השיח לא מתקיים. כך, אדם שמתמקד בצפייה מתי תפלתו תתקבל, מלמד כי הוא לא השכיל להבין מהי מטרת התפלה, והתרופה לזה הוא ניהול שיח עמוק יותר בו הוא שומע את דבר ה’, על ידי לימוד התורה, אז הוא יחווה את החוויה של השיח המתנהל על ידי התפלה, כמענה למה שהוא שמע מבורא עולם בלימוד התורה.

ובכן, התפלות, ולא רק התפלות, עבודת ה’ בכלל, לא מתבררת על ידי התוצאה הנראית לעיניים, אילו זה היה כך הבחירה הייתה ניטלת ממנו. העולם מתנהל באופן שלפעמים דרך רשעים צלחה. לכן גם לפעמים אולי נדמה לעובדי אלילים כאילו סייעו להם על ידי עבודתם. ככל שיש יותר גילוי פנים ישנם פחות הסתרות וישנם פחות הצלחות מדומות. ויותר נראה לעין הישועה הנעשית על ידי עבודת ה’. אך ככל שיש יותר הסתר פנים הדברים פחות נראים לעין. כך שבחינת אמונה על ידי ההצלחה של התפלה יכולה לגרום לטעויות רבות. אני מכיר הרבה סגולות כוזבות שאין בהם כלום, והעושים אותם מספרים על הצלחת הסגולה. אני מכיר גם פועלי ישועות כוזבים שמאמיניהם מספרים סיפורי מופתים על הנעשה על ידם. אינני נכנס לחקירות ובדיקות אם היה או לא היה, כי לא זו אבן הבוחן. אמת לא נבחנת על ידי תוצאות כאלו, כי פעמים וטעויות קורות בכדי לאתגר את האדם לחפש את האמת ולדבוק בה לאו דווקא מחמת ההצלחה שיש בה, ופעמים הנושע לוקה בדמיונות ותולה דבר בלא דבר, הוא בטוח שהוא נושע בעקבות פועל ישועות מסוים או בזכות סגולה מסוימת והאמת במקרה הטוב שהוא נושע בזכות דבר אחר לחלוטין, ובמקרה הרע האמת שהכל דמיון ותעתועים והוא לא נושע כלל וכלל…

ובכן כיון שאתה מאמין בבורא עולם, ואתה מאמין בתורה הקדושה ובמוסריה הלא הם חז”ל הקדושים. שבדבריהם יש לרוב על מעלת התפלה, הרי חלק בלתי נפרד מהאמונה בו יתברך ובתורתו, היא האמת שנאמרה על ידי מוסרי התורה, וכיון שמהם נשמע כי תפלתינו פועלת את פעולתה, הרי שתפלת כל יהודי פועלת גדולות ונצורות, ועלינו רק לצפות שנהיה זכאים גם לגילוי כבוד שמים על ידי ראייה חושית של קבלת התפלות של עושי רצונו יתברך.

לפני שאסיים אני רוצה לברר נקודה חשובה, בתחילת דבריי הסברתי שתפלות שמונה עשרה הם לא בקשות פרטיות אלא בקשות עבור הכלל. פעמים רבות כשאני משמיע רעיונות בסגנון זה, התגובה היא, מה לי ולכלל… מדוע אני או כל אחד אחר צריך להתפלל עבור כל כלל ישראל. אם התפלות הם עבורי ועבור משפחתי, אתפלל, אבל עבור הכלל? שלש פעמים ביום?

חשוב לדעת שעל פי היהדות, אין מקום לאדם היחידי כיחיד נפרד. היהדות גורסת מציאות הרמונית של יחיד הנכלל בכל הכלל, היחיד קיים כי הוא חלק מכל הכלל השלם, הוא חשוב מאד כי בלעדיו יהיה הכלל כולו חסר, אך הוא לבדו ללא קשר אל הכלל כולו הוא כאין ואפס. חז”ל הקדושים תמצתו זאת בדבריהם הקצרים “אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני” וכמו שביאר הרמ”מ מקוצק זצ”ל אם אין אני לי – אם לאדם אין את עצמו, את האני הייחודי שלו, מי לי – הוא כאין ואפס. אך כשהאני הזה – הייחודיות הזו, אינה מחוברת אלא לעצמו, כשאני לעצמי – מה אני. כך התפלות עבור הכלל הם תפלות עבור כל יחיד ויחיד, אך הם תפלות עבור הכלל כולו.

חז”ל הקדושים (ראש השנה יז, ב) קבעו כי ציבור שחוזר בתשובה בכחו לקרוע גזר דין. הגמרא שואלת מן הכתוב בתהלים: “יורדי הים באניות עשי מלאכה במים רבים המה ראו מעשי ה’ וגו’ ויאמר ויעמד רוח סערה ותרומם גליו יחוגו וינועו כשכור וגו’ ויצעקו אל ה’ בצר להם וגו’ יודו לה’ חסדו וגו’, עשה להן סימניות כאכין ורקין שבתורה, לומר לך צעקו קודם גזר דין נענין צעקו לאחר גזר דין אינן נענין”, מבואר כי אחר גזר דין לא נענים יורדי הים. מדוע, הרי משמע שמדובר בציבור- ברבים, ולא ביחיד. מדוע אם כן תשובה שעשו לא קורעת גזר דין? הגמרא מיישבת “הני נמי כיחידין דמו”, מדוע? הרי הם רבים ולא יחידים. מדוע הם נחשבים כיחידים?

האבני נזר ביאר דברי חז”ל הקדושים, יורדי הים אמנם רבים הם, אך כל אחד שקוע ביגון שלו בפחד המוות שהוא שרוי בעקבות הסערה השוררת בים. אמנם יש כאן רבים שמבקשים את אותה בקשה, אך בקשת כל אחד אינה אלא על עצמו. זו לא תפלת רבים. תפלת רבים היא תפלה של כלל המבקש על הכלל, על עצמו ככלל ועל חבירו כחלק מהכלל.

התפלה, איננה חלק מהיהדות שאפשר לדון עליו כפרט וכחלק נפרד שיכול להתקיים ללא התפיסה הכללית של היהדות כולה, התפלה היא חלק ממערכת שלימה של תפיסה של חיים על פי התורה הקדושה. התרבות המערבית מקדמת את מקומו של היחיד והיפרדותו ממערכת כללית. הרוח הנושבת היום ממקדת את האדם בעצמו ומפרידה אותו מן הכלל, וכך גם כשהוא בא להתפלל הוא מגיע להתפלל על עצמו, ואז אם בקשתו לא מתקיימת אם הוא לא רואה בחוש את התועלת האישית, הוא לא מרגיש טעם בתפלה.

עלינו להתחזק בתפיסה יהודית מושלמת על כל חיינו, תפיסה של שליחות למען ה’ יתברך בעולם, תפיסה של רצון לקומה השלימה של כנסת ישראל, ולא רק של חלק יחיד וקטן ממנה. כך נראה ונבין כמה חשובה התפלה כמה מקומה הגדול של התפלה, המקיימת נוכחות של שיח בין הבורא לנברא.

בדברינו לעיל הובאו דברי חז”ל הקדושים ביחס לדורו של רב יהודה, כאשר רב יהודה היה חולץ את נעלו מיד היו הגשמים יורדים עוד טרם הוא התפלל. הגמרא מביאה דברים אלו להראות גודל מעלת דורו של רב יהודה. בהמשך הבאתי את דברי שמואל הקטן, שכשנענו עוד טרם התחילו להתפלל אמר להם שמואל הקטן שאין זה שבחו של ציבור, ” למה הדבר דומה, לעבד שמבקש פרס מרבו, אמר להם תנו לו ואל אשמע קולו”. לכאורה דברי חז”ל סותרים אלו לאלו, כי אם אין זה שבחו של ציבור מדוע שיבחו את דורו של רב יהודה בכך.

נראה שדורו של רב יהודה שמסרו נפשם על קדושת השם, שרוח הקדושה ושליחות קודש הייתה אופפת אותם תמיד, היו הם תמיד במחיצתו של מקום. עליהם לא שייך לומר שקבלת מבוקשם טרם שהתפללו קיים בכדי שלא ישמע קולם, הם היו כל עת בנוכחות ובמחיצה רוחנית, הם נמשלו כשר הנמצא בכל עת אצל המלך, כך שלא ניתן לפרש את קבלת מבוקשם כדחייה מפני בואם אל המלך, הם כבר שם הם בכל עת נמצאים במחיצתו. רק לעבד שלא נמצא במחיצת המלך שקיבל את מבוקשו טרם שהוא ביקש אפשר לומר שקבלתו טרם הבקשה הייתה בכדי לדחותו מלבוא לפני המלך.

אנו לא זכינו להיות לא בדורו של רב יהודה ולא בדורו של רב פפא ואביי. אך זכינו להיות במחיצתו של מקום שלוש פעמים ביום. בהם גם אם אין אנו זכאים לבקש עבור עצמינו אנו פונים כחלק מכנסת ישראל שוודאי זכאית לקבל, כי בזכותה העולם מתקיים וכל השפע הקיים בעולם קיים בזכותם ועבורם. ואנו כמה שנהיה קטנים, אנו חלק מכל זה וזוכים לבוא אל פני המלך שלוש פעמים ביום.

אסיים בדבריו של המבי”ט (בית אלוקים שער התפילה פרק ב): “אלא שכוונת התפלה היא להכיר ולהורות כי אין בעולם למי שראוי להתפלל כי אם לאל יתברך, שהוא אדון לכל העולם ושאנחנו חסרים מכמה דברים המוזכרים בתפלה, ואנו זוכרים אותם לפניו, כדי שנכיר שאין מי שיכול לספק צרכינו ולהצילנו מכל צרותינו כי אם האל יתברך ועליו אנו משליכים יהבנו, ואנחנו יוצאים ידי חובותינו בהתפלל על הכונה הזאת, וה’ הטוב בעיניו יעשה, אם לקבל תפלתנו אם היא הגונה אם לאו”, עכ”ל.

הזכות להכיר כי הכל תלוי בו, והחוויה המתקיימת בשעת התפלה של התלות בו יתברך היא משאת נפשו של היהודי בתפלתו.

יתן ה’ ונזכה לקירבת אלוקים, ולזכות לתענוג שבזכות להתפלל, ושיתקבלו כל תפלותינו לרצון.

בברכה מרובה

שלמה

sh4101199@gmail.com

בשולי התשובה:

התשובה נכתבה מתוך בירור מעמיק במטרת התפלה ומקומה האמתי בלבו של יהודי. אך, לא פניתי אל הלב שלך. ובכוונה, רציתי לדון דיון מעמיק על השאלות שהצגת. רק כך נוכל לגשת אל הלב. רק אחרי שנדע מהי תפקידה של התפלה נוכל להוסיף ולדבר אל הלב וסלף דרך למצוא איך אנחנו יכולים להתחבר אל התפלה. בתחילה חשבתי לא לפנות אל הלב שלך, כי לא זה מה שהצגת בשאלה, בשאלה הצגת שאלה פילוסופית שכלית, ועל כך הייתה תושבתי.

אך במחשבה נוספת אני רואה לנכון לפנות גם אל הלב. כי כמעט כל אחד מתמודד עם החיבור אל התפלה, ויש צורך לדבר על כך, דווקא כעת אחר הבירור המדויק מה מטרת התפלה.

ובכן, אנו חיים בדור מסוים, איננו יכולים לחזור לדפי ההיסטוריה, במציאות בה אנו חיים התפלה הפכה להיות ניסיון גדול מאד. אני מאמין שבכל דור הייתה התפלה אתגר. בכל אופן עבודת הלב היא עבודה קשה, ואיזו היא עבודת הלב זו היא תפלה. בדורינו, הלב מכוסה, החיבור לעבודת ה’ נעשה קשה יותר ויותר, המחשבה מוסטת, וקשה להיות במצב של ריכוז מתוך התארגנות לעמידה מכוונת מול בורא עולם, כאשר כל המחשבות תפוסות ומכוונות לתפלה, כאשר רגשי הלב אחוזים תלות בבורא עולם.

המערבולת האופפת את חיי היום יום, רוח הסערה הנושבת ברחובה של עיר, רוח רפאים הזועקת הב הב, רוח של עשייה מרוקנת מתוכן, רוח של כמות המבטלת ומאפסת את האיכות, מנשבת חזק בחוצות. כל זה סותר את הרוגע הנדרש בשביל להתפלל, בשביל להעמד כאן בעולם הזה ולפנות אל העולמות העליונים.

זה נראה כמעט בלתי ניתן ליישום. ואז, האדם מרגיש שאמנם בירור מעמיק העלה, כי עבודת התפלה מרכזית מאד בעבודת ה’, אך דווקא כיון שזה עניינה של תפלה, מה לי ולכל זה. איך העמידה הכמעט כפויה שלי, תוך רפיון חושים, וחוסר ריכוז, מכוונים אל אותה מטרה נעלה שעליה דובר?

האם יש בכלל במעשי, נגיעה כל שהיא באותה מטרה נעלית של התפלה?

האם תפלה כמו שלי, במצב של הסחת דעת וחוסר ריכוז ומחשבה נחשבים משהו? האם זה לא מיותר?

ובכן. המטרה עליה דובר, גם אם היא מתקיימת רק אם היא נעשית מתוך מחשבה וריכוז. גם ללא ריכוז ומחשבה, עצם המעשה גופו מבטא את אותו ערך עליון שמתקיים בתפלה מתוך ריכוז. המציאות בה יהודי מתרגל שבמשך היום הוא מפנה מזמנו לתפלה, המציאות בה יהודי עוזב לכמה רגעים את הבלי העולם לעמידה נוכח פני ה’, מקיימת את המטרה העליונה שלמה תוקנה התפלה. הוא עומד מול ה’. גם אם לא הצליח לעשות זאת באופן הנעלה ביותר.

אך מעבר לכך, גם אם זה לא קורה בכל תפלה, בתוך הרבה תפלות יש רגעים שהאדם חש את אותה קדושה האופפת את העומד נוכח פני ה’. כדאי להתפלל תפלות רבות בשביל להרוויח רגע אחד כזה. תחושה אחת של התרוממות רוח, של תלות בבורא עולם. ההרגל שלנו להתפלל אמנם גורם לקושי של הפיכת התפלה לדבר שבשיגרה, אך מאידך, דווקא ההתרגלות להתפלל, מביאה בפנינו עוד ועוד הזדמנויות של בריחה מתוך חיי ההמולה בהם אנו חיים.

אנו רגילים לבטל כל דבר שלא מתקיים בשלימות, כדאי להתרגל לדעת להערי רגעים של שלימות מתוך מעשה שלם שנעשה שלא בשלימות. כך נמצא כי גם בתפלה שלנו ישנם רגעי קדושה זכים ונעלים.

אם מנסים עוד ועוד, לפתע מגלים כי התפלה מצילה אותנו מכל זה, דווקא בחיי ההמולה הללו יש צורך לקיים אפיק של פנייה אל על, לפנות ביום רגעים בהם האדם פונה מכל הרוחות הרעות השולטות ברחובה של עיר, בהם הוא פונה כל כולו אל הקודש. רגעים אלו הם חבל ההצלה שלנו כאן בגלות החול הזו.

והנה לנו עוד מעלה נוספת עוד מטרה נוספת בתפלה, על ידה גם בדדור כמו שלנו אפשר להגיע למחשבה מזוקקת של “נכספה וגם כלתה נפשי” כיסופין של קודש אל הקודש.