מאת:

התפרסם בתאריך:

31/01/2016

קשה לי כשחברותי מתחתנות!…

שאלה מקטגוריה:

שלום רב.
אני חוזרת עכשיו מחתונה של חברה טובה… אני יודעת שזה לא נשמע טרגי בכלל, וזה אכן לא כך. מגיע לחברתי את הטוב ביותר, ואני מאחלת לה בנין עדי עד. זו החברה הכמעט האחרונה שלי שמתחתנת, וחזרתי מחתונתה ברגשות מעורבים.
אני לא בת שמונה עשרה, ולא מרגישה את התחושות הדרמטיות שהרגשתי עם נישואי כל חברה בעבר. בשנים האחרונות נישאו רוב חברותי, ואני רקדתי בחתונתן בלב שלם, בתפילה ובהתרגשות. עכשיו המצב נעשה קשה יותר. נותרנו חבורה מצומצמת של בנות, וכל אחת שמתחתנת – משנה את המערך החברתי.
ההורים שלי לא ממהרים להפגיש אותי. הם הולכים בקצב שלהם, ואני מקבלת את זה בהבנה. אבל תחושת הבדידות שלי כל כך גדולה, והיא מתעצמת באירועים כמו זה של היום. עמדתי בחתונה והרגשתי עצבות וריקנות, מה שגרם לי להרגשה רעה עוד יותר. אני טיפוס מפרגן ורוצה לשמוח ולשמח, ובמקום זה תקועה במקום המכוער הזה של דיכאון ובדידות.
יש תרופה נגד הדבר הזה? או שהתרופה היא פשוט הנישואים? הפתרון הוא רק להרכין ראש ולחכות שהתקופה תעבור, ותחושת הבדידות הזו – החברות כולן נשואות וחלקן כבר אמהות לילדים, והאחים והאחיות סדורים גם הם בזוגות זוגות – תסתיים באופן פורמאלי? אני כבר לא מצליחה לעזור לעצמי, ובמקור אני טיפוס שמח וחיוני. לא ייתכן שהשם שם אותי בתקופה הזו כתקופת מעבר שעלי רק לחשוק שיניים ולדלג עליה. אלו שנים חשובות בחיי. איך אוכל להרגיש בהן מלאה? אני מרגישה כמו בזמן המבול. שנים שנים באו אל התיבה, ואוותר רק אני…
כולם מרגישים כך? אני לא רוצה לענות לעצמי ולהזכיר לי שבעז"ה בסוף אהיה נשואה ואהובה. לא יכול להיות שזוהי תקופת מעבר!
אשמח לתשובה, למרות שהדברים אינם מסודרים.

תשובה:

שלום לך שואלת אנונימית יקרה גם בלי שתכתבי כי את טיפוס שמח וחיוני הייתי יכולה להמר על כך. הכתיבה שלך פשוט חיה ונושמת, והחיוניות הזו לא יכולה להסתתר גם מאחורי סיפור שאומר עגמומיות מה. "אני טיפוס מפרגן הרוצה לשמוח ולשמח"- ואם לא היית כזאת לא היית מיצרה על התחושה שאופפת אותך כרגע  שלא מאפשרת לפירגון הזה לצהול יחד עם כל הרוקדות בלב שלם. דווקא חושייך החזקים שמזרימים חיות שמחה ופרגון הם אלה שנותנים לך כרגע ביתר שאת לחוש את טעמה של הבדידות והעצבות במלוא העוצמה. כמו שכותב החזו"א באמונה ובטחון שדווקא האנשים הערים בתחושותיהם ימצאו את עצמם לעיתים חווים ביתר שאת רגשות שלילים. החוויה שלך כ"כ אנושית ונורמלית ורק מידותיך הטובות נותנות לך להתרומם מעל ולצפות עליהם מלמעלה ואזי לחוש באכזבה. כ"כ הרבה אנשים חווים תחושות אלה ופשוט שוקעים בהם וברחמים עצמיים ואילו את לא נותנת לעצמך את התענוג המפוקפק הזה ומבקשת לעלות קומה. אז על כך קודם כל קבלי את מלוא הערכה. לא קל כלל לחוות את שמחות החברות זו אחר זו עם שלל צבעי הקשת ולהמשיך לחייך להתפעל ולהתרגש. עוד יותר לא קל לשלם מחיר של חברה שעוזבת ומשנה את כל המערך החברתי והיא עומדת מולך קורנת, נרגשת  ואולי לא זוכרת אפילו לנפנף לשלום… ואם מנפנפת, אז מתוך אושרה האישי המצפה לראות אותך מאושרת באושרה…אבל את כבן אנוש נורמלי עסוק במי יהיה לי לחברה. כ"כ אנושי, כ"כ נוגע ללב. אבל בעוד שאין עוררין שמותר לדבר שוב ושוב על שמחת הכלולות לפרטי פרטיה יש הרבה עוררין שלא מאפשרים לדבר על התחושה שמלווה אותך ואנסה להשמיע את חלק מהקולות המהדהדים: מה, את קנאית? (לא מה פתאום אסור לקנא מי שמע בכלל על מידה כזו בקרב אנשים בוגרים…) מה, את לא מפרגנת? (ח"ו כל העולם מפרגן תמיד לכולם בכל מצב ובכל הלב…) מה, את חסרת אמונה? ( חלילה אני בחורה מאמינה בלב שלם וכי מי איננו יודע שאין אדם נוגע למה שמוכן לחברו…) וכך נותרת את ועוד שכמותך וצעקתן לא נשמעת, היא רק לובשת בושה, כלימה ותסכול לא רק על המצב אלה על הרגשות שצפים… ראשית, מותר ושוב מותר לנו להרגיש את צביטות הלב הללו, זה פשוט סימן שיש לנו שם לב- כמה נפלא!! לחוש את הבדידות, זה פשוט סימן להיותנו אוהבי חברה- כמה מיוחד!!! לשאול אי אלו שאלות של אמונה כי זהו סימן להיותנו בוטחים בכך שיש סיבה ויש השגחה- אשרינו!!! נכון, היינו רוצים להיות מושלמים אבל אנחנו לא, אנחנו רק בדרך. והשתקת הקולות לא עושה אותנו מושלמים אלא הופכת אותנו לעיוורים ולמדחיקים קלסיים שלא מאפשרים לעצמם לגדול!!!   "לשם מה התקופה הזו"- את שואלת האם כל תפקידך להמתין עד… וכבר בשאלתך את זועקת זעקת אמת האומרת לא יתכן, סביר להניח שיש לתקופה הזו משמעות ואכן ודאי שכך. מהי המשמעות? או האם קיימת רק משמעות אחת? ניתן לחשוב על כמה וכמה אפשרויות של משמעויות ואת בעצם תוכלי לבחור מתוך המשמעויות את אלו שמדברות אליך או שתצליחי ברוח הדברים למצוא את המשמעות שמדויקת לך. טיפוס מפרגן קראת לעצמך- וחזקה שכך הוא. ושמא רוצה בורא עולם לעלות אותך כיתה ולתת לך להשתלם במידה הזו גם ממקום של קושי, או לתת לך השתלמות לקראת המשך החיים בנושא זה… הרי ככל שעוברות השנים אנחנו מתמודדות עם מגרשים רבים ושונים שיכולים להפיל אותנו בעין צרה, אם בתקופת הנערות התמודדנו על חברה, מראה, ציונים. התבגרנו ונכנס מרכיב השידוכים, עבודה, בעל, ילדים וכל אחד בפני עצמו מזמן כ"כ הרבה תחנות מבחן וכ"כ הרבה תחנות שהן כלל וכלל לא בשליטתנו – ולך מתאפשר עכשיו, לפני הכניסה למרוץ הזה פשוט להתבונן יותר, לתרגל יותר (ולא להישבר מכישלון אלא להמשיך לקום ולהיות שמחה עם כל הצלחה של פרגון.) אני אולי נשמעת מטיפה… או עומדת מן הצד לא חווה את הקושי רק יודעת להטיף- ח"ו אני יודעת כמה קל לדבר וכמה קשה ליישם ולכן כל התקדמות קטנטנה שעצם המודעות שלך והערנות שלך היא כבר חלק מצעד משמעותי זה- זכאי להערכה. אף אחת לא בוחרת את בית הספר של הניסיונות אבל כולנו מקבלות אותו באיזשהו שלב ולרוב לא בסבר פנים יפות… אבל עם השנים מסוגלות אנו לברך על כך שזכינו ללמוד בו. בית הספר הזה מלמד כל אחד את הלימודים הדרושים לו למהלך חייו. הוא צופן שיעורים באמונה, בהכלה, בענווה בתפילה… באין ספור נושאים. שוב, לעיתים הלימודים הללו נכפים עלינו אבל אנחנו נבחר עד כמה נפיק מהם. אין ספק שתוכלי את למצוא את המשמעות של הזמן הזה, את ההכשרה שעשוי הוא לתת לך באי אלו נושאים ואז מעבר להכשרה הכדאית תוכלי לעבור את התקופה שמאחלת אני לך שתהיה קצרה, עם משמעות , וברגע שיש משמעות למה שאנחנו עוברות, וברגע שאנחנו שמות לעצמינו מטרות התקופה עוברת עלינו באופן מועיל יותר, קל יותר וממילא מהר יותר. אני רוצה לסיים בהערכה נוספת להיותך גדולה מהחיים ובברכה שתגדלי מהחיים עוד ועוד ובעז"ה כשתעמדי שם תחת החופה תהיי כלה באמת באמת גדולה, רעיה גדולה ואמא גדולה!!! מקווה שהייתי לעזר, ואם תרצי תמיד נוכל להמשיך בשיח הזה יעל [email protected]          

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן