מאת:

התפרסם בתאריך:

24/10/2021

מאז שאני זוכרת את עצמי אף פעם לא הערכתי את החיים

שאלה מקטגוריה:

מאז שאני זוכרת את עצמי אף פעם לא הערכתי את החיים. ותמיד תמיד הדחקתי את ההרגשה/מחשבה הזו. זעזע אותי להרגיש שזה אמיתי. הפער בין מה שמחנכים למציאות עצום. כלומר שאמרו שצריך להודות על כל מה שיש ויש המון! ולשמוח על זה שקמתי בבוקר.. כל כך הרבה דיברו על זה וזה יצר אצלי אנטי מרוב ה"צריך" שאני לא מצליחה ונלחמת להשיג בכל שעות הערות. זה מתיש.
אם היה מותר לאדם לאבד עצמו הייתי עושה את זה מזמן.
לא מכירה משו אחר מ- שנאה פחד עונשים ציפיות בשמיים הלקאות בריחה. רודפת ונרדפת כל הזמן.
לעומת זאת מה ששמעתי ושומעת מהבית ספר מהבית אנשים חברה מורות,שיעורים, הרצאות, זה על טוב. שמחה, הודיה, אושר, שלווה. הכי מקשה עלי זה הפער. הניגוד הגדול הזה, בין מה שהאוזן שומעת למה שהלב מרגיש והמוח חושב.
מה קורה עם הנפש שלי?
אני כל כך רוצה שיהיה טוב. שנים תמיד ניסיתי להיות הכי טובה שיש ולשים את עצמי הכי בצד הכל בשביל להרגיש טוב. אומרים כולם תיתן ותקבל כפליים חזרה. חיכיתי וזה לא קרה. עד שלא נשאר לי כוח להעניק. קרה נזק. ואני לא יודעת מאיפה להתחיל לתקן.
אם אני ילך לפסיכיאטר הוא יתן לי כדורים נגד דיכאון. אני לא רוצה תרופות. כזאת אני, שרוטה. חותרת לשורש ומאבדת כיוון בעומק.
לפני שבועיים הפסקתי טיפול פסיכותרפי שנמשך כמעט שנתיים. הלכתי אליו על דעת עצמי וחשבוני אחרת לא הייתי שורדת.
אני בן אדם ללא חברה, עם המשפחה רבתי עם כולם ועכשיו גרה עם סבתא שלי שהציפיות מעצמי להיות כמוה סוחטות.
אני על 1% טעינה במשך שנים, יודעת שלא אאבד תקווה אבל אני רוצה ומאמינה שיכול להיות פחות קשה.
מצטערת מאוד על המכתב הקשה. זו גם הסיבה שאני לא מראה לאנשים קרובים שקשה כדי שלא יצטערו..
מבקשת הקשבה. ומחכה למענה
תודה רבה. תבורכו

תשובה:

נפש יקרה,

השאלה ששלחת מעוררת בי רצון לשבת לידך,

להרגיש נוכחות משותפת.

הרוח שעולה מדברייך היא של המון בדידות. וזה כואב, מאד.

המח שלנו רושם בדידות באותו אזור של כאב פיזי.

אפשרי לעצמך להזכר ברגע של חיבור כלשהו. למישהו, למשהו.

רגע שבו חשת שיש לך קשר עם הדמות/חפץ הזה.

אולי התחברת לחול של חוף הים,

או לדמות בספר

או לאדם קרוב- אפילו מזמן?

הזכרי בכל מה שקשור לרגע הזה: המגע, מה את רואה בתמונה הזו, מה את שומעת? מריחה? חשה?

מה הרגש שעולה בך?

התבונני עוד בתמונה הזו מדמיונך, ושימי לב לרגש שמתפשט.

איך זה מתבטא פיזית? (הגוף הוא הכלי להרגיש דרכו. תמיד יש ביטוי גופני לרגש: כווץ, התפשטות, חום, קור, דופק, נשימה וכו')

נולדנו להתחבר. זה הטבע האנושי (ואפילו החייתי, כמנגנון משותף לכל משפחת היונקים). נולדנו לחוש עונג מחיבור.

האתגר הראשון של הדיאדה אם-תינוק זה להפוך מ-ME ל-WE. ליצור את החיבור בין שני יצורים, והרגעים הללו הם מפגש התאהבות. המפגשים הללו מהווים בסיס לכל חיבור באשר הוא,להתפתחות השכלית, חברתית ורגשית.

אין לי מושג מה היה בינקותך. אולי אמא סבלה ממשהו, כמו מחלה או דכאון אחר לידה? אולי לא היתה התאמה בין הדפוס החושי שלך לשל הורייך, או שהשפה שאיתה גדלת היתה של "צריך" ו"כך עושים", ופחות ערנות לחשיבותה של השהות הפשוטה בחוויה?

בכל אופן, נשמע שאת סופגת הרבה דיבור סביבך, אך פחות חיבור שזורם דרכך.

את חווה את החסך הזה כחסר חיות, ואת ממש צודקת. הרגישות שלך לזהות את החדלון והטעם התפל, כבר פותחת פתח לטעם אחר, טעם החיים.

הזכרת גם את היחס לקב"ה, וגם שם האצבע שלך מונחת כל כך במדויק; התחושה כאן בעולם משליכה ישירות על הקשר עם בורא עולם. אדם הוא עולם קטן, וכשהחיבור ישנו, הוא מתפתח בינו לבין עצמו-לבין חבריו – ובינו למקום.

אם את מחפשת משהו אחר, זה לא בזירה המוכרת לך.

אין מילים שאוכל לספק לך כתשובה, ואת לא תמצאי את שבקשה נפשך בספרים או באינפורמציה. את זקוקה למידע שמגיע מבפנים, כמו שאת ורק את יודעת להרגיש. את מחפשת עונג של חיבור, כפי שהוא נרשם במח מתוך התנסות.

הבשורה הטובה היא, שהמח גמיש ואפשר לעשות את הדרך.

גם אם היו חסכים בעבר, את יכולה להשלים אותם ולהרגיל נתיבי חוויה אחרים.

הרצון לשינוי זועק מבין שורותיך, ומעצם הפניה. זו אנרגיה נפלאה! כשכבר אי אפשר להמשיך בדרך המוכרת, יש את הכח למשהו אחר.

***

אם עד עתה כיוונתי את הבנתי אליך, אפשר להמשיך לצעדים קטנים של דרך.

התחילי מחיבורים חוויתיים דרך החושים:

– סרקי לאט את הסביבה שבה את נמצאת (בכל מקום), וחפשי משהו שנעים לעין שלך לנוח עליו. שימי לב איך ידעת ש"זה זה". אף אחד לא סיפר לך, פשוט ידעת שזה נעים. הניחי את מבטך, ואפשרי לעצמך ממש לשים לב ולהנות מהצבע/צורה הנעימה.

אולי זה גם מזכיר לך משהו שמביא תחושה טובה? – רק שימי לב.

– שימי לב למים הנעימים שזורמים עליך במקלחת. יש לך סבון בריח אהוב? נוזלי? מוצק? קצף?

– איזו מוזיקה עושה משהו טוב לנשמה שלך? אל תאזיני כרעש רקע. שימי לב למה זה עושה לך, לעומת מוזיקה אחרת.

– על זה הדרך כל החושים: ראיה, שמיעה, ריח, תחושה פנימית, תנועה, מגע וטעם- הם השליחים שלך לחיבור לעולם.

לאחר התרגול הקבוע הזה, יהיו לך הרבה רגעים פשוטים של חיבור. שם מצוי העונג. לא בלמידה על זה או קריאת שורות אלו, אלא בנחישות המצויה בך- להתמקד על התרגול הזה. בתחילה זה ירגיש מוזר אולי, אבל את תתרגלי פשוט לשים לב ולאסוף את הטוב שמפוזר סביבך בכאלה קרני אור פשוטים ונגישים.

שימי לב לאנרגיה שנושבת מאנשים אחרים כשהם מחוברים באמת ולא רק מדברים את הטוב. עם מי כיף לך להיות?

איזה אדם את רוצה להיות?

את יכולה, אם תרצי, להיות מגנט חיובי. בכך שתתמגנטי למה שטוב עכשיו (בחושים), את תשדרי סביבך אנרגיה של הנאה. מכיון שכולנו מחפשים קשר עם מה שמיטיב, האנרגיה החיובית שלך תאפשר חיבורים בין אשיים. כמובן שהאוטונומיה בידייך להחליט על קשרים שמתאימים ומזינים אותך, ורק את אלו- לתחזק ולשמר.

האם את מתחילה לראות איך ניתן לשנות את כיוון כדור השלג שאת חווה?

במקום להמשיך ולצבור תאוצת כאב,

ביכולתך להתחיל ולצבור אנרגית חיבור ועונג, בכל מצב.

את לא תלויה בעבר וגם לא בתנאים של ההווה או בדאגות של העתיד.

את הרבה מעבר לכל זה, את יוצרת עונג של חיבורים,

לא כי צריך – אלא כי זה קיים בשבילך,

בפשטות של שימת לב לרגע הזה.

המשימה היא להפוך להיות קצת יותר "ערה", ערות שמורגשת כחיות וחיבור בלתי תלוי,

כי היא תמיד זמינה עבורך.

אמן שתזכי ל"אשירה לה'- בחיי",

שיר של חיים מפכים

שיר שמתחיל בהוויה החושית הפשוטה,

ונוגע בנשמה.

מאמינה בך,

שפרה

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

תגובה אחת

  1. חייבת להוסיף שאני מבינה אותך.. אל תבהלי מימה שאת מרגישה.. אינך אשמה בתחושות שלך, וכן חייב להיות להם פיתרון..
    את לא חייבת לאף אחד שום דבר ולפני כל הצריך והחייב..
    חושבת שאפשר לשחרר לפני מה צריך ולבדוק מה עושה לי- טוב. לא להרגיש טוב בכפייה.. אלא לצאת מהצורך של מה שאמור להיות.. ולנסות לבדוק מה עושה לי כיף? טוב? וכ..
    כל הקטע של עונשים הלקאות וכ מכירה את זה לפעמים מעבירים דברים בצורה שגויה , ה' כל כך אוהב אותנו .. ולפעמים מזכירים רק את נושא היראה..
    הטענה שאסור לאדם להתאבד ולכאורה איך יכול להיות שהוא סובל?
    בעצם מוכיחה , שלא אין מצווה לסבול ה' לא הביא אף אחד לפה כדי לסבול, ויש דרך לכל אחד, ולכל בריה בעולם למצוא את המקום שטוב לו בו, את השלווה לעצמו… יש תקווה תמיד. ותהיה לך תמיד.. גם אם לפעמים אנחנו עמוק בתוך סבך של רגשות…
    אני לא יודעת למה התכוונת ניסיתי לשים את עצמי בצד כי אומרים תתן טוב ותקבל כפליים אבל .. לפני הכל הכל אדם צריך לתת לעצמו אם הוא לא נותן לעצמו הוא לּא יכול בכלל לתת לאחר.. ואם הנפש לא מקבלת גם וודאי שהיא תרגיש שרע לה….
    לפעמים צריך להתנתק מהכל ולהתחיל ממנקודת הבסיס של מה טוב לי? לא לאחרים… אחר כך זה יבוא….
    אני הזדהתי עם הרבה מהתחושות שלך.. על חלקם התגברתי על חלקם עדיין לא.
    רק רציתי להגיד לך את מה שעזר לי..
    את לא לבד..

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן